בכל מה שנוגע לזמר העברי הקדום, אליהו הכהן הוא כאותו ילד הולנדי שבמו אצבעו בלם את השיטפון בסכר. בן 78, כבר שנים הוא חוקר את השירים של פעם ומתרוצץ בערבי זמר ברחבי הארץ, בוער בשאיפה להחזיר עטרה ליושנה.

"חקרו כאן הכל", הוא אומר, "אבל חקר הזמר העברי בעלייה הראשונה ובעלייה השנייה התאחר מאוד. את הנעשה אין להשיב. זה היה מחדל ללא תקנה. רבים מהמעורבים בו הלכו לעולמם לפני שאני ואחרים התחלנו לעסוק בכך מאז שנות ה-60. בלהט בניית המולדת וההגנה עליה, התחום הזה נדחק הצדה.

"איך אומרים? כשיש לאדם מחלת לב, הוא לא מתייחס לסתימה בשן. מחבריהם של רבים מהשירים צוינו כ'עממי', בלי לבקש לעצמם פרסום אישי. לא אוותר עד שאמחק את 'עממי' הזה מהשירים העבריים!".

אליהו הכהן, שנולד ב-1935, הוא חוקר זמר עברי, מרצה בנושא ומגיש תוכניות ברדיו ובטלוויזיה בתחום. התוודעותו לשירי ארץ-ישראל החלה בסוף שנות ה-50, אז שימש מפקד חוות באר אורה, והחליט להדפיס לחייליו קובץ שירים עבריים.

אחד השירונים הגיע לידיו של איש קול-ישראל מאיר הרניק, שהזמין את הכהן להיות אורחו באחת מתוכניותיו של ברדיו. התוכנית נקראה "יין ישן נושן", והכהן הגיש אותה במשך ארבע שנים ובמסגרתה ערך היכרות עם מקורות השירים והזמין אנשים רלבנטיים לדבר עליהם. כמו כן החל לפרסם מאמרים באכסניות שונות על ממצאיו בזמר העברי, וגילה את מחבריהם ואת מקורותיהם של שירים שנחשבו לעממיים עד אז.

אליהו הכהן הגיש בצוותא עם דן אלמגור את התוכנית "שרתי לך ארצי", שבה התארחו מיטב יוצרי הזמר העברי. בשנות ה-70 וה-80 הגיש בטלוויזיה את סדרת התוכניות "על הדשא", שהוקלטו בקיבוצים ברחבי הארץ.

הערב יגיע לבית-הספר לחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי עם המופע "סלינו על כתפינו – הורה עלי עלי", שהוא עורך ומנחה. במופע ישירו מקהלת העפרוני הצעירה, מקהלת הנשים המיולה ומקהלת בית-הספר, בניצוחם של רון זרחי ונתלי גולדברג, משיריהם של מלחיני העבר ידידיה אדמון ויואל ולבה.

"המנגינות שהיה מנגן היו מוזרות"

ולבה ואדמון בחבילה אחת? זה לא כוחות, יטענו יודעי דבר, אם כי הכהן מוצא בדרכו החיננית דרך לחבר בין השניים. אדמון של "שדמתי" היה ללא עוררין מענקי הזמר העברי, ובין השאר לא ניתן לתאר את חגי ישראל בלי שיריו. ולבה, לעומתו, זכור לא רק בזכות שיריו, אלא גם כמוזיקולוג שבין השאר חקר את המוזיקה היהודית. המלחין נחום היימן הקדיש, במסגרת העמותה למורשת הזמר העברי שהנהיג, תקליטור לכל אחד מהשניים. 

את שניהם ראיינתי בשנות ה-70, כשהיו בערוב ימיהם. אל אדמון בן ה-80 הגעתי באביב 1974, עם זכייתו בפרס ישראל לזמר עברי. אני, הילד שגדל על שיריו כמו "עץ הרימון", "סלינו על כתפינו", "שושנת יעקב" ו"כך הולכים השותלים", חשתי בדירתו ברחוב קטן על גדות דיזנגוף כמי שנגע בהיסטוריה.

אדמון לבית גורוכוב נולד באוקראינה ב-1894. מילדותו היה ספוג באהבה למוזיקה. על עלייתו ארצה ב-1906 סיפר: "רוב הנוסעים באונייה היו עולי-רגל רוסים. רוב היום הם היו מתפללים ושרים במקהלה של שלושה-ארבעה קולות. רק שנים לאחר מכן נודע לי שרוב השירים היו כתובים בסולמות מודליים עתיקים. צלילי מקהלה זו נחרטו עמוק בלבי.

"הנסיעה התארכה כיוון שהאונייה עגנה בכל נמל לפריקת ולהעמסת סחורות, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות לביקור בערים כמו קושטא (איסטנבול) וביירות. בערים אלה נפגשתי לראשונה עם צלילים מזרחיים, ובעיקר סיקרן אותי המואזין ממרומי המסגד".

בדיעבד זו היתה ראשיתה של ידידות נפלאה. "בהיותי בכיתה ד' הייתי יוצא עם הספרים אל הגבעות, שם מצאתי מקום נוח ללמידה", סיפר לי אדמון. "באחד הימים הופיע שם נער ערבי עם עדר עיזים וחילל. המנגינות שהיה מנגן היו מוזרות, אבל הקסימו אותי. התיידדנו ונפגשנו פעמים רבות. מבין המנגינות שהיה מנגן היו כאלה שמצאו חן בעיני, ולפי בקשתי היה חוזר עליהן בסבלנות רבה עד שהייתי לומד ושר אותן לפי רצונו. הרשמים שנחקקו הכי עמוק בנפשי היו אותן מנגינות שחסן הרועה היה מנגן".

ידידיה אדמון, צילום ארכיון

"אני בא מערב. האם אתם מעוניינים?"

כשהיה אדמון תלמיד בית-המדרש למורים בהנהלת דוד ילין בירושלים הוא שר במקהלתו של אברהם צבי אידלסון, חוקר הזמר של עדות ישראל. בעודו משמש מורה כללי בבית-הספר לבנים ביפו, פרצה מלחמת העולם הראשונה. הוא עבר עם משפחתו למצרים, שם התגייס לצבא הבריטי.

בתום המלחמה שב ארצה ועבד במשרד העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט כמנהל חשבונות. באותה תקופה הצטרף לאגודת אוהדי המוזיקה בירושלים, והופיע במסגרתה כזמר בקונצרטים הפומביים שלה.

ב-1923 נסע לארצות-הברית כדי לנסות את מזלו כזמר. יום אחד נתקל במודעה על מבחנים לזמרים שערכה תחנת רדיו מסוימת. כששמע את שירתם הנפלאה של הנבחנים, נתקף ייאוש ויצא לרחוב. אז עלה בו רעיון מבריק. הוא שלח לתחנת הרדיו מברק שבו הודיע: "אני בא מערב ושר שירים בדואיים; האם אתם מעוניינים?". התשובה היתה: "בוא מיד!". אדמון חזר לשם למחרת, ולאחר ששר ניגון אחד בלי מלים, נחתם עימו חוזה הופעות.

אדמון שב ארצה ב-1926 והשתלב בעשייה המוזיקלית עם השירים הראשונים שהלחין, ביניהם "שדמתי", שכתב עם המשורר יצחק שנהר, "שיר הגמל" (גמל גמלי) עם מלותיו-הוא, "וחג שבועות" (תעשה לך), "סלינו על כתפינו", "אליעזר ורבקה" (נערה טובת עיניים) ו"שושנת יעקב".

ב-1929 נסע לפריז, שם היה לתלמידה של המורה אגדית נדיה בולאנז'ה. על-פי המלצתה הקליט בחברת קולומביה כזמר את "גמל גמלי" ואת "שדמתי", בליווי תזמורת האופרה הלאומית של פריז, הקלטות מופת שעשו היסטוריה. במקביל הלחין מוזיקה לכמה סרטים.

"סוג כתיבה זה לא מצא חן בעיני", סיפר. "לפרנסתי נכנסתי לפעולה על יסוד המצאת שיטה מהפכנית להתאמת הדיבור מסרטים מקוריים משפה אחת לשפה אחרת, עבודה שעבורה קיבלתי ציונים לשבח בעיתונות הצרפתית".

הצדעת פרידה למלחין דגול

כששב ארצה, כתב בין השאר מוזיקה להצגות, למשל "איל בן קרניים" ו"גוזי לי" בהצגת "מיכל בת שאול", מאת אהרן אשמן, שאיתו כתב מאוחר יותר את "הביתה", שיר שזכה לביצוע נפלא של שושנה דמארי. בין השירים האחרים שהלחין בשנות ה-40 היו "מה דודך מדוד" ו"שיר המרד", שכתב אברהם לוינסון, על רקע ידיעות האימים מהשואה. אדמון הרבה להלחין שירי חגים, תחום שבו לא היו לו מתחרים. ביניהם היו שירי פסח "בצאת ישראל ממצרים", "שמחה רבה" ו"חד גדיא" (על גבע רם, על ראש התל).

באותה שנה הלחין את "עץ הרימון", משיריו הנודעים ביותר. מחבר המלים, המשורר יעקב אורלנד, סיפר על הרקע שלו. באחר הצהריים אחד הוא נכח בירושלים במסיבת חתונה של בת העדה הבוכרית. שיר אחד ששמע כה קסם לו, שהוא התעניין לגבי תוכנו. לאחר שסופר לו כי זהו שיר אהבה בוכרי, פרש לחדר צדדי וכתב מלים עבריות לשיר. מסופר שחנה רובינא שרה את השיר במנגינתו הבתולית בהופעתה בו בערב. כעבור כמה שבועות הציע אדמון לאורלנד לשחרר את השיר מהגרסה המונוטונית שלו. גרסתו של אדמון זכתה להצלחה אדירה.

אדמון, יו"ר אקו"ם, אגודת הקומפוזיטורים והמחברים, השתלב בשנות ה-50 באופנת שירי הרועים עם השיר "בוקרי לכיש", ששלישייתערבה (אריק לביא, שמעון ישראלי וצבי בורודו) הפליאה לבצע, כמו גם את השיר "הינבא אל הרוח". זכייתו בפרס ישראל ב-1974, שמונה שנים קודם מותו, היתה מעין הצדעת פרידה למלחין דגול.

ולבה: למרבה המזל, חלומו לא התגשם

את יואל ולבה ריאיינתי בקיץ 79'. אל הקומה העליונה במערכת "מעריב", שם כתבתי באותה תקופה, טיפס איש כבד גוף, מתנשף ומיוזע, כשלראשו כובע רחב שוליים. עמיתי במערכת לא זיהו אותו. במידה מסוימת ולבה נראה כמי שהגיע מכוכב לכת אחר. מבעד לזגוגיות משקפיו הבחנתי בזיק של התרגשות כשסיפר על הסימפוניה השנייה שלו, שאותה עמדה לבצע התזמורת הסימפונית ירושלים.

יואל ולבה, צילום ארכיון

אבל בדברו על הסימפוניה הזאת, התעוררה אצלי התרגשות בגלל סיבה אחרת, כשבאוזני הידהדו שיריו של ולבה שעליהם שגדלתי, ביניהם השירים "הורה מדורה", שיר הספנים" ו"הורה סחרחורת", שהלחין למלים של נתן אלתרמן, לצד שירים כמו "שבת" (בואי, בואי המלכה), "סוכתי הסוכה", "כד קטן" ו"שיר הגשם" (בואו עננים).

ולבה עלה ב-1920 מאוקראינה, שם למד לימודי יהדות וניגן מתוך שמיעה בבס-בללייקה בתזמורת עממית. כאן הצטרף לקואופרטיב על שפת הכנרת, קדח כעדותו באופן שגעוני, התגלגל לחיפה ומשם לחדרה, שם היה פועל בפרדסי השרון ואירגן את מקהלתו הראשונה.

ולבה, שסלל כבישים, ייבש ביצות ושמר, התחיל להלחין כשהתיישב בתל אביב. חלומו היה לנסוע לאמריקה, לעשות שם כסף, במטרה לשוב ארצה ולעשות כאן חיל כמושבניק. למרבה המזל, חלומו לא התגשם. בעודו פועל למוד מחסור ורעב בעיר העברית הראשונה, יצא רכוב על גבי אופניים להעביר שיעורי נגינה בגיטרה ובמנדולינה, והפך למורה בסמינר לוינסקי, שם הורה 30 שנה.

ולבה היה חסיד מובהק של הפולקלור היהודי. "אני רוצה שהעם היושב בציון יידע על התרבות היהודית לא פחות מאשר על הונולולו של 'הוואי חמש אפס'", אמר. נאמן לדרכו, הוא חצה את הקווים אל המוזיקה הרצינית והפך למוזיקולוג.

ב-1964 בהיותו בן 66, העניקה לו אוניברסיטת וינה את תואר הדוקטור שלו בזכות מחקרו על הזמרה הדתית של עדות המזרח. זאת, כ-30 שנה לאחר שהשלים בעיר הוואלסים תואר מוסמך במוזיקה.

מחקריו היו בעלי חשיבות רבה, אבל לא פחות ייזכר ולבה בזכות ההורות ושירי הילדים שהלחין. כשנפרד ממני אמר: "אני בטוח שגם בדור הדיסקו יש למוזיקה שלנו מה לומר. האמת תוכח במרוצת השנים הבאות". ולבה נפטר, כמו אדמון, ב-1982.

המופע (שנדחה מהתאריך 27 בינואר) יתקיים ביום ראשון, 3 בפברואר 2013, ב-19:30, באודיטוריום מכללת לוינסקי לחינוך, קריית המכללות, תל אביב. לפרטים: אודליה שיגריס, 03-6901617.