"ביהדות יש את האמ-אמ-אמא של האמירות הגזעניות"

בימים אלה עולה בתיאטרון חיפה ההצגה "גזע" מאת המחזאי היהודי-אמריקאי דיוויד מאמט, מגדולי המחזאים של העת האחרונה שיצירותיו זכו בפרסי פוליצר וטוני. 

ההצגה, בבימויו של משה נאור ובכיכובם של נורמן עיסא, רמי הויברגר, שרון אלכסנדר ואסתר ראדה, מגוללת את סיפורם של שלושה עורכי דין הנדרשים להגן על צ'ארלס סטריקלנד - גבר לבן, עשיר ומפורסם, הנאשם באונס צעירה שחורה.

העיסוק בשאלת אשמתו של סטריקלנד מוביל לדיון בנושאים טעונים וכאובים כמו גזענות, אפליה, פרנויה, חרטה ובושה.
 
"מדובר באדם לבן ועשיר במידה בלתי נתפסת", מספר שרון אלכסנדר, המגלם בהצגה את סטריקלנד. "הוא באמת ובתמים מאמין שלא ביצע פשע ושנעשה בו לינץ' ציבורי. אבל במהלך המחזה משהו מתחיל להתערער בו בפנים. משהו הרבה יותר עמוק מהשאלה אם הוא אנס או לא אנס, שקשור לתפיסה המוסרית שלו את עצמו. זה גורם לו לחוש רעידת אדמה רגשית בעצמה שמפרקת אותו לרסיסים".
 
איך הצלחת להתחבר לדמות שלו?
 
"זה לא היה קשה במיוחד כי סטריקלנד הוא לא אדם בלתי מוסרי, והוא מתייסר תוך כדי שאמונתו בחפותו הולכת ומתערערת. היה לי חשוב שהוא יעורר אמפטיה למרות שלכאורה מעשיו לא כשרים -השבריריות שלו מול הפרסום שרכש, איך הדברים יכולים להתהפך בן רגע. אני מתחבר אל איך זה להיות זה שכולם חושבים שהוא חזק אבל בעצם מרגיש חלש ומותקף, חסר אונים". 
 

"גזע" (צילום: ז'ראר אלון)

ומה לגבי הצד הגזעני של סטריקלנד?
 
"עם זה אני לא מזדהה. אני לא חושב שאני גזען. אבל מצד שני, גם הוא לא חושב ככה על עצמו. האבולוציה בנתה אותנו כך שנרצה להיות ליד הדומים לנו ולהתרחק מהשונים מאיתנו. אבל האבולוציה גם פיתחה אצלנו את הקורטקס, החלק במוח שהתפתח יותר מאוחר והפך אותנו לחיות שמסוגלות לחשיבה יותר גבוהה, מוסרית ושיתופית. ככה שבכולנו יש כנראה את שני הצדדים.
 
"אבל עזבי, בסופו של דבר זה בולשיט אינטלקטואלי. מה שקובע זה החינוך שאתה מקבל - הדבר היחיד שיכול אולי לאזן קצת את הדחפים הטבעיים.לזכותם של ההורים שלי אני יכול להעיד שבבית קיבלתי חינוך טוב. לימדו אותי לקבל אנשים באופן כללי ולא משנה מי ההורים שלהם ואיפה הם נולדו". 

נדמה שהמחזה רלוונטי לארץ יותר מתמיד, לא?
 
"הוא רלוונטי פה בדיוק כמו שהוא רלוונטי בכל מקום אחר, גזענות זו תופעה אוניברסלית ואנושית. יש לה ביטויים וולגריים במיוחד בשנים האחרונות בארץ, וזה מעצבן ומכאיב.
 
"בואי לא נשכח שביהדות יש את האמ-אמ-אמא של האמירות הגזעניות – 'כי בנו בחרת מכל העמים'. זאת גזענות מטונפת במיוחד שגורמת לקבוצה או לעם לחשוב שהוא יותר טוב מעם אחר. מי אתה שתשים את עצמך מעל מישהו אחר? איזה אל בדיוק בחר אותך ולאיזו מטרה? 
 
"וזה לא שאין הבדלים בין קבוצות ועמים. עם אחד יותר טוב בספורט, עם אחר יותר טוב בטכנולוגיה ואחר בספרות או במוזיקה. אבל למי יש זכות לקבוע סולם ערכי להבדלים האלה?" 
 
ההצגה מדברת על גזענות הדדית.
 
"נכון. הליהוק שלי לתפקיד של סטריקלנד נבע מזה שאני בהיר עם עיניים כחולות, כאילו יותר קל לתפוס אנשים שנראים כמוני כגזעניים. אבל גזענות יכולה לבוא גם מהצד השני, ואני חושב שזה עובר חזק מאוד בהצגה. השחורים מוצגים כגזעניים לא פחות מהלבנים ואולי אפילו יותר". 


"גזע" (צילום: ז'ראר אלון)

"בית התפוצות קטן עלינו"
  
איך הייתה העבודה עם השחקנים נורמן עיסא, רמי הויברגר, ואסתר ראדה?
 
"העירקי משה נאור, הערבי נורמן עיסא, הפולנים רמי ואני והכושית אסתר ראדה, בתוספת הדתייה הדס העוזרת במאי - זאת הייתה הכוורת שיצרה את ההצגה. בית התפוצות קטן עלינו. כמובן שהיה הרבה הומור מסביב, והומור מאפשר לך להגיד מה אתה באמת מרגיש במסווה של בדיחה ולשחרר את הלחץ. אבל לפעמים זה קצת צורם.
 
"למשל נורמן, שהמילה אוהב קטנה על מה שאני מרגיש כלפיו - זו פעם רביעית שאני עובד איתו, ותמיד צורם לי איך אנחנו השמאלנים, והרי כל האמנים שמאלנים, מרשים לעצמנו כאילו בצחוק לקרוא לו 'ערבי', או 'ערבי מסריח'. התדירות שזה קורה תמיד מעוררת בי חשד".
 
ממה זה נובע?
 
"לא יודע, רגשות אשמה? גזענות? פחד? אבל אם היו מתמללים את השיחות סביבו, המילה 'ערבי' הייתה חוזרת שם יותר מדי פעמים. כל שתי דקות עפה באוויר איזו בדיחה על נורמן הערבי. אנחנו מנסים להוכיח לו שאין לנו בעיה עם זה אבל בעצם מוכיחים את ההפך. ואני רואה אותו משתף פעולה עם ההומור הזה בשביל לצאת קול, אבל לא נראה לי שהוא נהנה מזה".
 
ומה לגבי אסתר ראדה?
 
"עם ערבים יש לנו ניסיון אבל אתיופים זה חדש יחסית, בטח בתיאטרון, אז איתה זה התחיל אחרת אבל נגמר אותו דבר. בהתחלה כולם נזהרו בכבודה, אבל מהר מאוד גם היא נהייתה 'כושית' וכל שנייה קראנו לה ככה. גם נורמן, אגב, דאג להזכיר לה את זה מדי פעם".

"מי שחושב ששחקן תיאטרון זה מקצוע לא שגרתי שיחשוב שוב"

אלכסנדר, אחד השחקנים הפעילים ביותר בישראל, עסוק בימים אלה גם בעבודה בקולנוע, בטלוויזיה ובלימוד משחק. בנוסף הוא טרוד בהעלאת מחזה שכתב, ובו הוא גם משתתף, בתיאטרון הסמטה.
 
"את 'החמור והשמנמונת' כתבתי לפני שנתיים, ואני מת על ההצגה הזאת. זו קומדיה חמוצה-מתוקה, די קיצונית, חושפנית מאוד, סקסית ולפעמים בוטה. על הבמה אנחנו מדברים על זיונים בצורה חסרת תקדים, ואני אומר את זה באחריות. משעשע להרגיש איך הקהל מזדעזע בהתחלה אבל בהדרגה מבין שגם על הדברים הכי אישיים ואינטימיים אפשר לצחוק.
 
"בזמן החזרות חלמתי לילה אחד שאני עומד מול קהל ענק ואומר: 'רבותיי וגבירותיי, אני גאה להציג אותי!' -  אני חושב שזה כבר אומר הכול."
 
על מה ההצגה?
 
"מי שרואה את ההצגה יכול ללמוד להכין כתף בקר ביין, ילמד על שימוש בירקות במיטה, איך לנסות להתאבד בלי סיכונים, כמה אפשר לאונן ברציפות מול האינטרנט, איפה נמצאת הנקודה הרגישה ביותר בגוף הגברי ומה קורה כשהלשון של האישה מצליחה להגיע לשם. אבל מתחת לטקסט ניסיתי לחשוף את האכזבה והכאב שיש בי מכל מה שקשור לזוגיות ויחסים, אולי את האכזבה שלי מעצמי. ההצגה מראה את כל מה שמונע מבני זוג להתקרב אחד אל השני.
 
"כתבתי אותה לי ולשחקנית המיוחדת והנדירה קטיה זימבריס, שאני מכיר עוד מתקופת הלימודים בבית צבי, והבמאי הוא יגאל זקס - במאי אדיר ואיש מצוין ומעמיק. אנחנו מופיעים בתיאטרון הסמטה ביפו וגם ברחבי הארץ, וקיבלנו ביקורות מעולות. אני מקווה שנרוץ איתה לאורך זמן".   


"גזע" (צילום: ז'ראר אלון)

 
אתה אוהב לעבוד בתיאטרון?
 
"לא משנה לי כל כך איפה אני עובד. חשוב שיהיה לי מעניין וחשוב שהטקסט יהיה טוב וחשוב לי להיות מוקף באנשים שנוח לי איתם. ולהרוויח יפה כמובן. אני לא חושב שאני יוצא דופן בזה. איפה שהתנאים האלה מתקיימים - טוב לי. התיאטרון הוא מציאות קבועה. ערב-ערב אני בא ועושה פחות או יותר אותו דבר. לא חושב שיש עוד מקצוע בעולם שגורם לך לחזור על עצמך בלופ כזה. מי שחושב שלהיות שחקן תיאטרון זה מקצוע לא שגרתי שיחשוב שוב. אבל יש בזה גם משהו מרגיע, אין הפתעות".
 
בצילומים זה שונה?
 
"בטח. אני מגיע לסט ועושה דברים בפעם הראשונה והאחרונה. יש הרבה דברים לא צפויים וזה מתחדש כל הזמן. ואז בסוף יום הצילום אני מגיע לתיאטרון, והבגדים שלי מחכים על הקולב, הבמה מסודרת כמו תמיד ומחכה שאצעד עליה כמו אתמול וכמו מחר ואגיד את אותן המילים בדיוק. זה נותן לי תחושה של ביטחון ויציבות. מצד שני, זה יכול לשעמם וצריך להיזהר לא להפוך לטכני מדי.
 
"יש בזה מאבק ששומר אותי ערני ואני מנסה לחוות כל הצגה מחדש ולזכור שהקהל רואה אותה בפעם הראשונה והאחרונה. מבחינתו זו חוויה חד פעמית, וזה חייב להיראות ככה גם מבחינתי".   


"מבפנים אני רכיכה"
 
בדרך כלל אתה מגלם את דמות המניאק. אתה מרוצה מהטייפ-קאסט הזה או שהיית מעדיף לגלם דמויות אחרות?
 
"מי שנמאס לו לראות אותי משחק את המניאק מוזמן ללהק אותי לתפקידים אחרים. אני לא חושב שאעשה אותם פחות טוב. יש לי עיניים כחולות ומראה קצת קשוח וקר אבל בפנים אני רכיכה.

"לפני כמה שנים גילמתי את הדמות המקסימה של אברם בהצגה 'סינית אני מדברת אליך' - יהודי טוב לב, ניצול שואה, איש רגיש, חם ונוגע ללב בפגיעותו וברגשנותו, שנדרס על ידי שתי נשים חזקות. מאוד אהבתי את התפקיד הזה והרגשתי שהוא קרוב אלי יותר מכל הפסיכופטים. לא שאני לא פסיכופט, אבל זה רק חלק אחד ממי שאני. יש לי עוד הרבה מה להראות". 
 
עם אלו במאים היית רוצה לעבוד?
 
"מכיוון שאני מתראיין כאן באתר שבמאים מבקרים בו, תרשי לי לא להכעיס או להעליב אף אחד. עבדתי עם במאים מצוינים בשנים האחרונות ועם כולם אשמח לחזור ולעבוד. אני מקבל קצת בחילה מהפוליטקלי-קורקטיות של עצמי אבל מה לעשות שאני צריך לדאוג לפרנסה שלי.
 
"היה לי טוב לעבוד עם משה נאור כי הוא מוכשר, כיפי, פתוח מאוד, קצת רוקיסטי, מדבר איתך בגובה העיניים, נותן לך לעבוד ולחפש ומצד שני לא מוותר. הוא נותן תחושה שיש על מי לסמוך.
 
"זאת פעם שנייה שאני עובד בתיאטרון חיפה. בפעם הקודמת זה היה בהצגה 'המכוער' לפני חמש שנים, ואני מרגיש נעים גם בפעם הזאת ומאושר שההצגה מתקבלת כל כך יפה. טוב לי בחיפה. זה אמנם תיאטרון יותר רזה, אבל גם יותר שרירי." 
 


"גזע" (צילום: ז'ראר אלון)

אתה חושב שמצבך היה שונה מבחינה מקצועית וכלכלית אם היית חי בחו"ל?
 
"אין לדעת, לפעמים אני חושב על זה. בתקופות שאני מרגיש מקופח או שלא נותנים לי מספיק אני נכנס לסרט של  'אני גדול על המדינה הזאת ולא מבינים אותי פה', וכל הבולשיט הקורבני והמגלומני הזה. אבל כשאני חושב לעומק, אני מגיע למסקנה שבכל מקום הייתי נתקל באותם קשיים.
 
"נגיד שהייתי עושה סרטים בארצות הברית. הייתי מרוויח מיליונים, חי בבית ששווה מיליונים ומשלם מיסים של מיליונים. אבל אם פתאום הייתה לי תקופה בלי עבודה, הייתי נכנס להפסדים של מיליונים. זה בדיוק כמו כאן רק בקנה מידה הרבה יותר גדול, אז מה ההבדל? לא יודע, אולי אני סתם מנסה לנחם את עצמי על זה שאני כאן ולא שם.
 
"בכל אופן אני כאן כי אני כאן, ואני לא חושב שזה מקום כל כך גרוע. יש מקומות הרבה יותר גרועים בעולם. אני פשוט לא רואה אפשרות למציאות אחרת, אלא אם כן היא נמצאת בעולם החלומות".

ההצגה הקרובה של "גזע" תעלה ב-7 בפברואר ב-20:30 בבית ציוני אמריקה בתל אביב ב-13 בפברואר תעלה ההצגה בבית יד לבנים ברמת השרון ובתאריכים 20-23, 26 בפברואר ב-20:30 באולם הבית בתיאטרון חיפה.