מתייסר במלאכת השירה

מסיבות שונות החמצתי את ריטואל ההרצה, ההשקה והפרמיירה של אלון לוטרינגר עם אלבום הבכורה שלו "ביער של טורקיז אפור" (12 שירים, 50:32 דקות, High Fidelity) שראה אור לפני כשנה. אבל דברים טובים טבעם שנשארים מספיק זמן כדי לתת הזדמנות נוספת גם לסרבנים שלא מדעת ולאיטיים בקבלת החלטות. 
 
אלון לוטרינגר הוא מבצע יוצא דופן. אני נזהר במלה זמר, מפני שזכה לפרסומו הודות ליכולותיו כמפיק מוזיקלי (בעבור "בללי רביץ ברקוביץ" ואלבום הבכורה של רוני אלטר) ולכישוריו כמלחין בעבור הצגות תיאטרון ("המדריך לחיים הטובים", "פלונטר" ו"כישוף"), טלוויזיה ("האמת העירומה") וקולנוע ("סרוגייט"). אך בעיקר מפני שכמו שהוא נראה על הבמה לא קל לו עם מלאכת השירה. הוא מתייסר בה, מייבב אותה בדרכו, חי אותה בהזדהות יוצאת דופן, שונה ואחרת מהרגיל.
 
וזה לא מפני שלוטרינגר איננו זמר של קול יפה. זה מפני שהסוגה שלו, לפחות באלבום הבכורה ובסיבוב ההופעות שהוא מנהל בעקבותיו, היא בלוז. בלוז לבנבן, טיפה ג'אזי והרבה אלקטרוני, אבל מאוד אישי וייחודי. יצירה לא פשוטה, לא מצהילת פנים, לא מקילה על המאזין. להיפך. היא רווית כאב ודיכאון, עצבים חשופים ואומץ, ובהחלט מהווה אתגר למשתמש. 
 

אלון לוטרינגר (צילום: עמית ישראלי)

אלון לוטרינגר מזכיר לי את מיקי שביב, מגיבורי שלישיית "טנגו" של שנות השמונים. אמנם הוא פחות מחוספס ומוחצן משביב, יותר אלקטרוני ומופנם, אבל בגישה ובהתכוונות, בנשמה ובהתעוותות, בצורה שבה הוא מגלגל בפיו את המלים ובאופן שבו הוא מתנהל על הבמה, אין הרבה כמו השניים האלה. והיי, גם הוא, ממש כמו שביב, נגן בס.
 
וישנם עוד שני קווי דמיון שמכשירים מבחינתי סוג של שושלת (וגם אם לוטרינגר לא התכוון לכך, מישהו לפניו פילס דרך). האחד, השימוש בשפה. אלון אולי לא מתעלס עם העברית באסרטיביות הראוותנית של מיקי, הוא נוהג בה יותר ענווה, אבל מרעיף עליה הרבה חיבה, נותן לה מקום מרכזי ביצירתו, לא חושש לכתוב גבוהה-גבוהה, וגם נהנה לענות ולהגות בה, למולל אותה בין שיניו ותענוג להקשיב ללשון שבפיו.
 
השני הוא התשוקה. כמו שביב בשעותיו היפות, כך גם לוטרינגר עתה, כותב לעצמו שירים שהם מעבר ליכולות הקוליות שלו. וצריך לגייס לביצועם ריכוז ותעצומות נפש כדי להתגבר על המגבלות האובייקטיביות כזמר ולהוציא לפועל את עוצמת ההבעה הגלומה במלים ובלחנים המייסרים אותן.

מצבה, זיכרון, אג'נדה
 
מתוך 12 שירי האלבום, משמיע לוטרינגר עשרה. באופן מפתיע, דווקא "אתרכך באבל", השיר ששורה ממנו מספקת לתקליט את שמו, נשאר בחוץ, וזה למרות שהוא נועד להיכלל בהופעה, אלא שהווייבס של ההופעה הובילו לשינוי תוך כדי.
 
החלופה, "רק לא עוד עם עצמי", אולי הבלוז הכי בולט בהופעה (שיר אחד בלבד מסיומה, אך לפני ההדרנים) - הוא חמוש בגיטרה אקוסטית ויונתן אלבלק מפליא בצביטת הגיטרה החשמלית - לא שונה במהות. שני השירים הם הגרעין והלב של האלבום ושל היצירה של לוטרינגר, ועניינם התמודדות עם האובדן שבמות נפש קרובה ויקרה.