סרטו התיעודי של רן טל "גן עדן" מצייר את הסחנה כמיקרוקוסמוס אנושי של סיפורים כואבים. שיחה
ארמונות בסחנה
הסחנה (גבעת השלושה). אי של שקט. נישה של רגיעה. גן לאומי יפה וציורי למרגלות הר הגלבוע. רן טל, הבמאי שחתום על הסרט "גן עדן", סרט דוקומנטרי על הסחנה, מכיר את המקום מקרוב.
כיליד קיבוץ בית השיטה הסמוך, "גדלתי שלושה ק"מ מהמקום הזה, והוא היה חלק בלתי נפרד מהילדות שלי, הייתי בונה ארמונות שם", הוא נזכר "ומכאן בא הצורך לעסוק במקום הזה".
הסרט יוקרן הערב באודיטוריום בית הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל-אביב (הכניסה חופשית, ללא תשלום) במסגרת "קולנוע פוגש מציאות", סדרת הקרנות בתל-אביב של יוצרים מהפריפריה.
ביצירה תראו מנגליסטים מעלי עשן, חרדים המשדלים מתרחצים ונופשים להניח תפילין; זוג מתחתן מצטלם על רקע הטבע הנהדר; נשים וגברים שוחים באגם עם המפל הידידותי; פקחים ושומרים המתחזקים את המקום ופסיפס אנושי הכולל יהודים, ערבים, רוסים, נוצרים-אוונגליסטים אוהבי ישו ומדינת ישראל, ומי לא. סוג של מיקרוקוסמוס תוסס, עם חיים משלו.
מתוך המניפה הרחבה של טיפוסים שונים ומגוונים על רקע הווי המקום, מובלטים כמה וכמה סיפורים אישיים כאובים של דמויות המובילות את סרט.
ביניהם: גבר ששיקר לאשתו, יום אחד היא עזבה ומאז הוא מתגעגע אליה ולא מוצא מנוח; או אישה שבעלה מת, וגם 30 שנה אחרי היא לא השתחררה ממנו; קופאית בפארק שנכנסה להריון בגיל 13 וחצי, התחתנה בגיל 15, עשתה עם הבחור עוד ילד, הפכה אישה מוכה שבעלה מסוכן ואלים וחיים מדכאים ולקח לה יותר מ-30 שנה להשתחרר ממנו; גבר אחר שאשתו עזבה אותו אחרי 17 שנה והותירה אותו מדוכא והסחנה הוא המקום היחיד שמעודד אותו ונוסך בו שלווה ועוד ועוד.
הסרט, וחלק מהסיפורים האישיים העצובים שהוא מגולל, מותירים תחושה של מלנכוליה, אולי אפילו של הספד של המקום.
"כל אחד רואה את זה אחרת. יש כאלה שחושבים כמוך, יש כאלה שדווקא יוצאים עם הרגשה טובה. אני לא רואה את הסרט כהספד, אלא כהסתכלות על מקום: התבוננות פנימה שמראה את האנשים כמות שהם, מה שיש למעלה, מה שיש למטה, מה שהם סוחבים איתם ולאן הם רוצים להגיע. ואת מי שהם נפרדו ממנו ותמיד יילך איתם, גם כשהם נכנסים כביכול ל'גן עדן'".
"גן עדן" (צילום: דניאל קדם)
"מעניין אותי להפריד בין התמונה לסאונד"
על פי איזה מפתח בחרת את גיבורי הסרט? בטח היו לך בארסנל הרבה יותר.
"ברור שזו הייתה עבודה קשה ומתישה, תחקיר שכלל המון אנשים, רבים שלא נכנסו בסוף לסרט. שום דבר לא היה במקרה, ליקטנו את הדמויות בקפדנות, אחת-אחת".
בחרת להשתמש בשפה קולנועית שבה אף אחד מ"מספרי הסיפורים" לא מדבר למצלמה, אלא בווייס-אובר, כשהם מצולמים בפעילויות ובפוזות שונות בסחנה.
"קודם איתרתי אנשים, שוחחתי איתם, לאחר מכן צילמתי אותם. לכל דמות הגעתי בדרך אחרת, והשתמשתי בהרבה שיטות של תחקיר. כל השיחות מתרחשות ומוקלטות בבתים שלהם, לא בסחנה, אלא במקום שבו אפשר לשוחח ולדבר.
"קיבלתי את ההחלטה הזו גם משום שלא נוח לדבר שם וגם משום שמאוד מעניינת אותי השפה הזו. גם הטכניקה בסרט הקודם שלי, 'ילדי השמש', מזכירה את זאת שב'גן עדן'.
"מעניין אותי בעצם להפריד בין התמונה והסאונד, ליצור מצב שבו הם לא יילכו דווקא יחד. הם כאילו שונים מאוד, בצורה מובחנת, והחיבור ביניהם נעשה רק על המסך. זה לא השימוש הקונבנציונלי שבו רואים אנשים מדברים ושומעים בו-זמנית את מה שהם אומרים".
"גן עדן" (צילום: דניאל קדם)
העובדה שסיפורי רוב גיבורי הסרט עצובים מכוונת? מבטאת משהו?
"בסרט אני דווקא מנסה לקיים דיון על אוטופיות, על אפשר ואי אפשר. גם בהקשר הזוגי וגם בהקשר הרחב יותר. הסיפורים הם של פרידה בעצם, כאלה שכל אחד עובר אותם. אבל המקום הוא כזה שאנשים באים אליו כדי לנפוש ולשמוח בו, להתנקות מהסיפורים שלהם, להגיע למשהו שהוא מעבר ליום-יום.
"הסרט מאוד אימפרסיוניסטי ומציג קולאז' כזה של רגעים של אנשים בחיים שלהם. אתה לא ממש חי כל דמות ולא מלווה אותה לאורך זמן. אתה מקבל איזו הצצה קטנה לתוכה. בגלל זה לא ציינתי את שמות האנשים, כשרואים אותם בסרט ושומעים אותם מגוללים את סיפוריהם, אלא רק בסוף, בכותרות. כדי שהסרט יפתיע, ישאיר אותך עם פחות מידע ולא תימסר בו אינפורמציה לא נחוצה".
ואיך זה מתחבר להקשר הכללי של הסחנה?
"ניסיתי דרך המקום והאנשים לגעת בכל מיני מעגלים, של טבע ושל זמן, וגם מעגלים ארכיאולוגיים, היסטוריה פרטית והיסטוריה פרטית המושפעת מהיסטוריה לאומית. כל אחד בעצם מוביל משהו אחר, והכל קשור גם לאיזה דיון בגן עדן וגירוש מגן עדן.
"הדיון התרבותי הזה שהאדם עוסק בו משחר התרבות, על האפשרות לגאולה, לפיתרון. והפרידות האלה שבסרט קשורות למה שאנחנו חווים, את חוסר היכולת שלנו להגיע לגאולה".
אז הפארק הוא בעצם דימוי למשהו לא מושג?
"מוצג כאן מקום קסום ויפה ומקסים – מן נופש ישראלי כזה, שהוא לפעמים גם גרוטסקי. כל הזמן יש בו ניגודים, בין גבוה לנמוך, בין נשגב לבזוי. בין אושר לגעגוע. כל הזמן יש את המתחים האלה. כל סיפור וכל צילום מתקיים בין אירוני לפואטי".
לדברי טל צילומי הסרט, שארכו כשנתיים, מומנו בראש ובראשונה על ידי יס-דוקו, והשותפים הנוספים היו קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה, קרן גשר לקולנוע רב-תרבותי ומפעל הפיס.
ביצירה הוא פורש את תיעוד הסחנה, על המתרחש בו והטיפוסים הגודשים אותו, לאורך ארבע עונות השנה. "בסרט שהוא כל כך חסר סיפור מרכזי, מעגל החיים הזה של הטבע גם מכניס אותו לאיזו מסגרת של זמן", הוא מסביר.
"גן עדן" (צילום: דניאל קדם)
"תראו איזה משפחה מאושרת היינו"
טל, 50, בוגר לימודי קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב, החל ליצור קולנוע, תוך דגש על דוקומנטרי, בראשית שנות ה-90. הוא עסק בכתיבה, הפקה ובימוי ובין היתר חתום על סרט אודות חייו ויצירתו של הבמאי ג'ורג' עובדיה ("מוכר הרגשות"), סרט על המכון לרפואה משפטית באבו כבר ("דרך בן צבי 67"), סרט על ארבע משפחות המנסות לבנות בתים אידיאליים ("בית חלומותיי") ועוד ועוד.
ב-2007 הוא יצר את "ילדי השמש", סרט שנגע בשורשיו הקיבוציים, בו הציג סוג של "החלום ושברו", בכך שעימת צילומי ארכיון אידיליים מראשית ההתיישבות הקיבוצית, עם עדויותיהם העכשוויות של בוגרי הקיבוץ, שלא חוסכים שבטם מהשיטה שהם היו חלק ממנה ובשר מבשרה.
"גם בסרט הזה היה קיים מתח גדול בין פס הקול והתמונה", אומר טל. "סרטי חובבים משפחתיים מן הסתם מאוד נאיביים ומציגים תמונות מאירועים שמחים, כמו שכל אחד מצלם את המשפחה שלו בקטעים כאלה ולא ברגעי משבר.
"אלבומי המשפחה הם תמיד ניסיון להוכיח עד כמה המשפחה מאושרת. אם יסתכל מישהו שלא מכיר אותך באלבום המשפחה שלך בתור ילד, הוא יחשוב שהבן אדם כל חייו היה בחופשות, בחתונות ובימי הולדת – והחיים שלו היו חגיגה אחת גדולה.
"סרטי המשפחה משתמשים, שלא מדעת, בשפה שבה אנחנו מנסים להגיד לדורות הבאים: תראו איזו משפחה מאושרת היינו. אבל כשאתה מתחיל לשמוע את הסיפורים שמאחורי התמונות, אתה רואה שהתמונה יותר מורכבת והסרט מעביר את המתח בין השיחות שהאנשים מנהלים איתי ובין הפוטאג' (חומר הגלם המצולם) שמצאתי בארכיונים של הקיבוצים".
הסרט "גן עדן" יוקרן היום חמישי, 7 בפברואר 2012, באודיטוריום בית הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בתל-אביב. הכניסה חופשית, ללא תשלום.בתיאום מראש בלבד. לפרטים: 03-5130001.