סיפור אנושי כמשל פוליטי
יוסף בר יוסף, חתן פרס ישראל, הוא אחד המחזאים הישראלים הפוריים, ויכול להיחשב כממשיכו המובהק של שלום עליכם בתיאור האנשים הקטנים של המאה ה-20 היהודית-ארצישראלית, במחזותיו שהועלו בהצלחה בארץ, ברוסיה ובמדינות חבר העמים לשעבר, בברזיל, בהודו, בצ'כיה, פולין וסקוטלנד.
"הפרדס" העולה עתה על בימת תאטרון בית ליסין, ומציין את יום הולדתו השמונים של בר יוסף, הוצג לראשונה בהבימה בסוף 1985, בבימויו של אהרון אלמוג, המוכר כשחקן בר-יוספי מובהק, עם מרים זוהר, מישה אשרוב, שלמה בר-שביט וטובה פרדו.
אחר כך גם זכה לגרסה ביידישפיל בכיכובו של יעקב בודו, וכרבים ממחזותיו האחרים של בר יוסף, בהצלחה גורפת ברוסיה שזיהתה בו כמה משורשי התרבות שלה –הבלט הקלאסי, המגע של צ'כוב (ואפילו זה שלום עליכם).
עלילת המחזה שבר יוסף מגדיר כ"מין קומדיה" מתרחשת במושבה קטנה בארץ, כאשר "מורה לבלט מרוסיה, לא צעירה ועדיין מלאה חלומות על אף כל האכזבות, כולל בעל קומוניסט שסופו קפא בשלג, רואה חור בגדר של פרדס ישן ויפה. היא נכנסת לחור ומאותו רגע מתחוללת בביתו של בעל הפרדס סערה של אהבה ושל פחד מאהבה, שסופה הרס וקנאה".
"הפרדס" (צילום: דניאל קמינסקי)
בעל הפרדס הוא מנשה צירקין שהתאלמן מאשתו, איתה חי כ-40 שנה וללא ילדים, והוא גר בבית אחד עם בועז, אחיו הבכור, הבטלן והתימהוני, החומד את הפרדס המקיף את הבית ושאותו מעבד מנשה, המטפל בעצי ההדר. גם אחותם הצעירה צביה חומדת את הפרדס לטובת בנותיה, ומחפשת שידוך טוב למנשה, שיפטור אותה מהטיפול בבית ובאחים.
אידה מצליחה לגייס את מנשה ואת ביתו לטובת מאמציה לכונן במושבה חוג לבלט קלאסי, אך גם אלה נכנעים בסופו של דבר למציאות של המשפחה. תרבות, מסתבר, היא בכל זאת גם מותרות, גם עניין של גאוגרפיה ובעיקר של אהבה.
את המחזה הזה, עם עלילתו הישירה והברורה מאוד, אפשר לתאר כיום גם כמשל מתוחכם על החברה והמדינה, שהערכים הטובים שלהן מצליחים להתקלקל תחת המסה של כוונות טובות ורעות גם יחד. אינני בטוח שבר יוסף יסכים, אבל "הפרדס" שלו הוא החלום הציוני ושברו הישראלי.
בימוי ומשחק של ייסורים והומור
הפרשנות הפוליטית הזאת איננה צריכה להטריד את החוששים מפניה, כי כן ההצגה החדשה בבית ליסין, בבימויו של אבישי מילשטיין, איננה פונה לכיוון הזה. מילשטיין שם דגש מובהק במורכבות האנושית של הדמויות, של כל אחת מהן – כולל האנשה של הפרדס והבלט הקלאסי.
ואת זה מעצבים במשחק שיש בו גם ייסורים וגם הומור ארבעה מטובי השחקנים על במותינו. יצחק חזקיה הוא מנשה, מדויק מאוד בהתחלה כאטום וכ"בעל גוף" חסר נשמה הרודה באחיו ובאחותו. אבל בה בעת, וחזקיה מרתק בכך, הוא מבחין בייחוד האחר שאידה מביאה אל ביתו, ובאור שהיא מאירה את הפרדס שלו.
אחר כך, ואחרי עיצוב מרגש כשהוא נכנע בהתרככות עדינה לקסמיה של אידה, חזקיה עובר אל המסה הקריטית של הדמות – זו של האהבה המעירה בו את הספקות ואת הקנאה, כולל בפרדס שלו. ואת אלה, ואת הכאב הנלווה להם, הוא מעצב ברגישות מיוחדת.
אברהם סלקטר סוחט נפלא את מרכיבי הדמות המיוחדת של האח בועז. הוא תמהוני ומשעשע בטקסטים המצוינים שבר יוסף העניק לתפקיד הזה, ובשתיקות המרתקות שמילשטיין צייד אותו בהן. ובעיקר, הוא מעצב בעדינות נכונה את הגן המיוחד של הטירוף המשפחתי, ואת הנחישות שלו לחסל את הפרדס.
הגן הזה נרמז גם במשחקה של פלורנס בלוך, החוזרת לשחק אחרי הפסקה קצרה, ומעצבת דמות חזקה מאוד של האחות הצעירה צביה, שהיא גם מעשית, גם מעצבנת וגם מסורה ונאמנה. היא אולי הבריאה בין השלושה, אך גם אצלה יש סדקים בחומה ובאלה בלוך היא בשיא משחקה.
"הפרדס" (צילום: דניאל קמינסקי)
במרכז ניצבת דמותה של אידה, הכתובה, כעדות המחזאי, בקצת הגזמה של האידאליזציה שלה. זהו תפקיד שרבים עדיין זוכרים אותו במשחקה המושלם של מרים זוהר, ועתה נפל בחלקה של יונה אליאן ליצור אותו מחדש, והיא מעצבת דמות שהנהרה על פניה היא תעודת הזהות שלה.
אידה איננה דמות קלה לפיענוח, אך יונה אליאן מצליחה לעשות זאת במה שניתן לתאר כהטמעה של איכויות הבלט הקלאסי לתוך המשחק שלה. יש רגעים שבהם היא נראית כמרחפת, באחרים היא נטועה במציאות, היא עניינית והיא מופתעת ממה שמתרחש בינה לבין מנשה, נכבשת וכובשת.
היא משעשעת בעבודתה עם תלמידות הבלט שגייסה (סיון כהן, לירון ויגדור ואור ברכה-נצר) אך גם חושפת רוך מיוחד בהתייחסות שלה להריונה של אחת מהן. ובסיום היא כואבת ומכאיבה כשהנהרה שלה מתקדרת, ובקולה ובפניה עולים אכזבה וכאב, ומיד אחר כך כשאלה מפנים מקום לאופטימיות חדשה, ב"פרדס" אחר.
"הפרדס" (צילום: דניאל קמינסקי)
תפקיד חשוב יש במחזה הזה לפרדס, שזוכה לעיצוב מקורי וקסום של ניב מנור ושל התאורה היפהפייה שהעניקה לו עדי שימרוני. אולה שבצ'וב עיצבה את התלבושות הנאותות, בועז פלג עיטר במוזיקה עדינה, ומוריה זרחיה תרמה כוראוגרפיה מחייכת.
כל אלה – הבמאי, השחקנים והמעצבים- נטעו על בימת בית ליסין את "הפרדס" של האנשים הקטנים, ובנאמנות לרוח האוהבת של יוסף בר יוסף.