זכוכית מקטנת פמיניסטית הומניסטית
17 שנים אחרי הפצעתו על בימת הקאמרי חוזר "סיפור משפחתי" של עדנה מזי"א לרפרטואר, והפעם בבימויה הישיר מאוד, במשחק משובח, אך בגרסה חדשה ומקוצרת ותחת הכותרת "רומן משפחתי". השאלה המתעוררת בסוף ההצגה, על שחקניה המצוינים, היא אם לא נגרע מכוחו של המחזה.
כדי לבחון את השאלה הזאת, ומבלי לסמוך על הזיכרון הפרטי שלי ממה שהיה, פניתי אל המידע המצוי גם בתכנייה של ההצגה החדשה וגם אל הסיכום של פרופ' גד קינר בספר הקאמרי מס' 2 על הופעתה הראשונה אז של מזי"א כמחזאית, לפני שהפכה להיות עוד כוח מרכזי-ממסדי בדרמה הישראלית ובתאטרון הקאמרי, גם כבמאית.
עלילת המחזה מתרחשת בחלקה הראשון בהיידלברג, כאשר בבית הקפה שבו מבלה רות שטין, גיבורת המחזה, כבר ישובים שני נציגים של הגסטפו. שם היא גם נפגשת עם מאהבה הצעיר, רוברט, דוקטורנט לפיזיקה. בהמשך יתגלה לה שגם לבעלה, פרופסור לגנטיקה, יש רומן.
את המשבר המשפחתי והרומנטי מצילה הדודה מרים,שכופה על רות ובעלה לקחת את בתם, ואת פרדי, אחיה של רות, צ'לן-פדופיל, ולהימלט לפלשתינה, שאליה כבר הגלה עצמו רוברט.
הסיפור המשפחתי יעבור שם גלגולים שונים, טרגיים, בשוליהם של אירועי ההיסטוריה באירופה ובפלשתינה-א"י המנדטורית ואחר כך במדינת ישראל, אם יאוזכרו, ואם תהיה להם משמעות בתודעה ובמציאות של הדמויות.
כאשר המחזה הועלה לראשונה היו מי שראו בו סממן לתפנית חשובה בדרמה הישראלית, בזכות העובדה, כהגדרתו של פרופ' קינר, שבמקום הרואיקה וקטסטרופה לאומית מזי"א מציעה בו "זכוכית מקטנת, טריוויאלית, קיטשית במודע, פרספקטיבה שהיא בו זמנית פמיניסטית, הומניסטית אינדיווידואליסטית ואנטי-אידאולוגית".
"רומן משפחתי" (יח"צ )
מחזה חדש שנותר ישן
בתכנייה עתירת המאמרים בעריכתה המעולה של רבקה משולח, מופיע ראש וראשון ההסבר החשוב של מזי"א עצמה על גלגלי המחזה מגרסתו הראשונה. “הרגשתי שלא מיציתי את העיסוק בו, המחזה נפרש על פני שנים רבות, וקשה היה להימנע מקפיצות חפוזות בזמן". ומאחר שגם הטיפול בדמויות הציק לה, ישבה וכתבה את הרומן "רומן משפחתי" (2005, הוצאת קשת).
עתה, משהוצע לה לביים בעצמה את המחזה, החליטה מזי"א כי עליה לשדרג אותו כמחזה. "ההיכרות רבת השנים עם הדמויות, גרמה לי להתעכב עליהן במקום לדהור עם עלילותיהן. השאלה הייתה על מה להתעכב".
ואז, היא כותבת, המפגש עם השחקנים העביר אותה לפאזה חדשה: “הדמויות בראשי התרוקנו והתמלאו בממשות חדשה, שאפשרה לי הסתכלות נקייה, מנוטרלת ממעורבות רגשית מיותרת".
חבל שמזי"א לא הרחיבה יותר, כי נראה לי שמשהו מוזר קרה למחזה החדש/ישן. בתכנייה נאמר שמשך ההצגה שעתיים ועשרים דקות כולל הפסקה, אך לפני תחילת ההצגה התבשרנו כי אורכה כמעט שעה וחצי. חשבון פשוט מגלה כי בשלב כלשהו הוחלט לקצץ בה כמחצית השעה.
התוצאה הניכרת לעין היא שהמחזה החדש חזר להיות ישן ככל שמדובר בכניעה לקפיצות הזמן, וכאז כן עתה יש בי תמיהות על החלטות דרמטורגיות שונות, כמו השפה העברית הנקייה והאחידה שכולם משתמשים בה לכל אורך המחזה, או התעלמות גם מהמתרחש בחצר הקדמית של היידלברג. כך, בין השאר, בגרסה החדשה הושמט רצח של יהודי בנוכחותם האדישה של רות ומאהבה.
גם מהמתרחש בשוק הישראלי הגדול יש התעלמות. הצופה נדרש לפענח את פערי הזמן הרץ קדימה, שהמחזה שופע בהם. אין מלחמות, אין עצמאות. חבלי גירוש משם אין, ואין חבלי קליטה כאן. קוצצה גם הגנטיקה המשפחתית שכללה במקור התאבדות של הבת וניסיון ההתאבדות של הנכדה.
מעניין שדווקא סיפור צדדי, זה של סטלין והקומוניזם זוכה בגרסה חדשה להארה מפותחת יותר של התקופה ושל שתיים מהדמויות המרכזיות במחזה: בתה של רות, ורוברט, כשהוא כבר בעלה של הבת. הפיתוח הזה, יחד עם הפיתוח הנפשי של רות כסבתא, הם החלק החזק ביותר של המחזה בגרסתו הנוכחית, ובהצגה.
"רומן משפחתי" (יח"צ)
המחזה הוא של השחקנים
את החולשות ואת המעלות שציינתי מבליט בהצגה החדשה הבימוי של עדנה מזי"א, שבחרה לצמצם, ויתרה על אפקטים מוחצנים או משלימים, כפי שהיו תחת שרביטו החזיוני-מרהיב של עומרי ניצן.
את התפאורה המוזרה מאוד, בלשון המעטה, עיצבה אורנה סמורגונסקי, להבדיל מהתלבושות היפות. התאורה של אבי יונה בואנו (במבי) לא הושיעה הפעם, וכך גם המוזיקה המקורית של יוסי בן נון.
מזי"א התמקדה במשחק של הצוות המצוין שכעדותה, כבר בחזרה הראשונה "המחזה, בן רגע, הופך להיות שלהם". בעיקר אלה הן, כמובן, הנשים – ובראשן ענת וקסמן כרות. כפי שהתפקיד דורש, היא מעצבת בדייקנות ייקית את התפקוד המעצבן שלה כאם, את הפסיביות שלה כמאהבת, ואת הנתק שלה מבעלה.
אבל וקסמן, בה בעת, מתעוררת לחיוניות מול אחיה הבעייתי פרדי שהיא האחראית לשלומו ולהכלת בעיותיו בתוך הבית פנימה. היא נוגעת ללב כאשר התאבדותו פוערת את הסדק הגדול בחומה הרגשית שלה, ומשם, כמי שהשתחררה מעול, בדרך אל הנכדה, היא צוברת אנרגיה ורגישות מרתקת.
תחיה דנון מצוינת כדודה מרים הייקית הקפדנית, וחבל שנשמטה בהצגה התמונה שבה היא נתפסת על ידי הנאצים. בתפקיד הבת אנושקה, רוני שובל משעשעת ומעצבנת כראוי לילדה דחויה בהיידלברג, והיא מעצבת היטב את תהליך התבגרותה, התעוררותה המעמדית ואת אמהותה. נעמה שטרית טובה כנכדה נעמי, כילדה מפונקת שנענית לפיתויי סבתה, וגם מרותקת ליומן שזו הותירה אחריה.
אוהד שחר מגלם בדייקנות נכונה את תפקידו של הבעל, אוטו שטיין. קצת עקשן, אב מסור, המחפש מפלט רומנטי מרות, ומוצא אותו אצל מנהלת המכון לגנטיקה, שאליה יחזור, לגרמניה, ברגע שתקרא לו.
יפתח קליין רציני ושרמנטי גם יחד כרוברט, הדוקטורנט שמבין מצוין את הבעייתיות ביחסיו עם רות ועם האקדמיה, ומוצא את התרוץ הנוח ואת הדרך להסתלק מהיידלברג לפלשתינה. בחלק השני הוא מעצב יפה את תדהמתו מהמפגש המחודש עם רות כשהוא כבר אהובה של הבת אנושקה, בהמשך כקומוניסט מפוכח וכאביה של נעמי.
עידו מוסרי שופע חיוניות וקסם צַ'פְּליני בתפקיד פרדי, שרוצה יותר מכל להיות ליצן בקרקס, מה שאולי גם ישחרר אותו מהכאב והייאוש שגורמים הגנטיקה וההזדמנויות לפיתוי הפדופילי כשהוא מורה לצ'לו של נערים חסרי כישרון. רוי סער מגלם שניים מהם, וגם נער גרמני שעתה זה הצטרף לתנועת הנוער ההיטלראית.
"רומן משפחתי" (יח"צ)
יוסף כרמון מצוין כרגיל ופעם בתפקיד אפיזודי כיושב בתי קפה, שם וכאן, אך לא ברור אם הוא אותו אדם. בתל אביב, לפחות, יש לו מונולוג משעשע. נועה שכטר היא המלצרית הנצחית בבתי הקפה שהיו פעם, גם בהיידלברג וגם בתל אביב. דניאל בוצר ואלעד כהן הם שני הנאצים בהיידלברג, ואילו בתל אביב הם פועלים (אפילו לא שוטרים בריטיים, שלא לדבר על כוחותינו).
בסיכומו של דבר, מים רבים זרמו בים המחזאות הישראלת מאז שעדנה מזי"א הביאה לנו לראשונה את "סיפור משפחתי" והטריוויאליות כבר איננה נזקקת לתירוצים של פוסט-ציונות. האתוס הלאומי כמעט שאינו זוכה לטיפול ולהארה דרמטית ביקורתית, והשיבה אל "סיפור משפחתי" היא בסופו של דבר, חרף הבימוי והמשחק, ריקה ממשמעות לכאן ולעכשיו של ישראל 2013.