בדרכו החופשית החיננית, עדיין תחת דימוי המסתלבט האופייני, שאינו מחויב לחוקים כובלים, כתב וביים גור בנטביץ' את "לרדת מהעץ", הסרט שלכבודו התכנסנו.

מאחוריו סרט הקאלט (עוד אומרים מיתולוגי?) "הכוכב הכחול" (1995), וכן "משהו טוטאלי" (2000), שני סרטים קוסמיים-נרקוטיים שהמריאו לגבהים. נוסף להם ביים צרור סרטים קצרים ופרקים לסדרות טלוויזיה, עתירי מעוף לא פחות, אבל ב-13 השנים האחרונות נמנע מלהפיק סרט באורך מלא. בלוק כתיבה?

"זה לא היה בלוק מוחלט, כי עשיתי סרטים קצרים ודברים אחרים", אומר בנטביץ', "אבל בשביל לעשות פיצ'ר אתה צריך רעיון שיחזיק אותך ואתה צריך להרגיש מאוד שלם איתו. אתה נכנס לטירוף חושים של שלוש-ארבע שנים, אז בשביל לקפוץ לבריכה הזו אתה צריך להיות מאוד נחוש וסגור עם עצמך.
 
"לא הרגשתי את התחושה הזו כל אותן שנים. ניסיתי, אבל יצאו לי כאלה דברים שלא צלחו יפה. אנשים נוטים לקטר: 'לא נתנו לי כסף, איזו מין מדינה זו', אבל מה שעומד מאחורי זה הוא שמישהו לא רצה מספיק חזק ולא היה מספיק נחוש כדי לעשות את הסרט. כי אם זה לא קורה, סימן שלא רצית ועשית מספיק". 

"אני לא מאוד עשיר בדמיון"

עלילת "לרדת מהעץ" סבה סביב שדה שנדל"ניסטים מאיימים להפוך למגרש חניה. גיבור הסרט, ניצ (גל תורן), זומם על העץ שבלב השדה: אם יתמקם בין ענפיו, תהיה לו נקודת תצפית מצוינת על דירתה של קסם (שרה אדלר), חברתו שנטש לטובתנסיעה לאוסטרליה ועתה הוא מנסה להשיבה אליו.

ניצ משתקע על העץ, והופך בעל-כורחו לפעיל התנועה לעצירת הבנייה, לצד פעיל איכות הסביבה להב (גור בנטביץ'), החמוש במגאפון ובמניפסט. ניצ מתיידד עם תדי (מאיה קניג), בלוגרית הווידיאו של המאבק, המתעדת אותו במצלמתה. צמח (דורון צברי), נציג בעלי הנדל"ן, יעשה הכל כדי לבלום את המחאה ולהקים את מגרש החנייה.

באקט החתרני-אנרכיסטי של המורדים בטייקוני הנדל"ן ב"לרדת מהעץ" אפשר לראות את ניצני המחאה החברתית של יולי 2011, אבל הסרט נהגה קודם, לא?

"הסרט צולם במקביל למחאה, אבל התסריט נכתב הרבה לפניה, וכך גם כל ההכנות לצילומים".

הרגשת שגנבו לך את ההצגה?

"כן. אפילו פחדתי, ודיברתי על כך באתר הצילומים, שמישהו מהמאבק יבוא וינכס את הסרט לעניין, למרות שהסיפור היה אותנטי לגמרי, כי יש סרטים כאלה שנוטים להיות רלבנטיים ו'לגנוב' מהמציאות".

מה גם שיש הרבה עצים בשדרות רוטשילד.

"עבורי זה היה מאוד מתבקש שכאשר יבואו לפנות אותם – הם יעלו על העצים, אולי בגלל שהיה לי את התסריט בראש. אבל עובדה שזה לא קרה, ובסרט כן. מבחינת המחאה אני חושב שזה קצת חבל, אבל קטונתי מלהתערב לאנשי המאבק. כבודם במקומם מונח".

המאבק נגד הרשויות הוא בעצם הדימוי למהמורה הרגשית שעומדת בפני ניצ, להחזיר אליו את קסם, שאותה איכזב ותיסכל כשעזב. זו חוויה שלך או דמיון תסריטאי?

"אני בסופו של דבר לא מאוד עשיר בדמיון ולא יודע להמציא דברים שלא חוויתי, בצורה זו או אחרת. וגם אם הייתי יודע להמציא אותם, ספק אם הייתי יודע לביים אותם. אני מרגיש יותר בנוח לביים חוויה רגשית שעברה עלי בגלגול זה או אחר".



"לרדת מהעץ", גל תורן ושרה אדלר (תמונת יח"צ)


"זה רק שאלה של הגרלה"

"לסרט יש כמה מוקדים והוא שילוב של כמה רעיונות", מספר בנטביץ'. "במשך שנים רץ לי סיפור חמקמק כזה, ומה שהבנתי בדיעבד הוא שלא היה בו ממש קו עלילתי. היו סיפורים עם מעט מדי שלד, לא היתה בהם עלילה. אבל בין הדברים היותר מיידיים שגרמו לסרט זה היה המאבק וכל הסיפור של המגרש.

"זה נלקח ממאבק על מגרש אמיתי אי-שם בתל אביב. יש באמת איש שקוראים לו להב. הוא שכן שלי והוא יזם וכוח מניע שאירגן את התושבים של השכונה. יצאנו להתכנסות מחאה פעם בשבוע במשך הרבה זמן. היו כמה אנשים שיזמו מהלכים בעירייה וניסו להזיז דברים גם שם. זה מאבק שהצליח. טייקוני הנדל"ן נסוגו כי הם לא רצו להשקיע יותר מדי כסף, מאחר שהבינו שהם מסתבכים עם האנשים הלא נכונים, לא בקטע מאפיונרי, אלא שהם נודניקים גדולים ועקשנים שלא יירדו מהעץ.

"זה מה שהמאבק הוכיח, שאנשים עם תעצומות ועיקשות, דוגמת להב, לא יירדו מהעץ ולא יעזור כלום, ולא יכולים עליהם. במאבק הזה יש אפילו קבלן שקוראים לו צמח, ויש את הסצינה שהוא נכנס עם הדחפורים שלו. הרבה ממה שרואים במאבק הזה בסרט באמת קרה".

אגב צמח, מגלם אותו בסרט דורון צברי. זה בזכות "המדריך למהפכה"?        

"לא בגלל 'המדריך למהפכה' ספציפית, כי המאבק התקשר גם לתופעה יותר רחבה. כמה שנים לפני כן התנהל מאבק איגוד הבמאים על זכויות היוצרים והתמלוגים המגיעים לבמאים ולתסריטאים על השימוש בעבודותיהם. דורון ניהל שם משהו שנראה כמו מלחמה אבודה וחסרת סיכוי, אבל בסופו של דבר הבמאים והתסריטאים ניצחו.

"דורון תמיד מצטייר כאיש שעומד בראש מהפכות, אז נורא נהניתי, וראיתי בזה שעשוע, ללהק אותו בתור האיש הרע, דוגמת אלה שהוא תמיד יוצא נגדם. אבל אגב, אני חושב שכל מי שבוערת בו אש והוא מאוד קיצוני, זה רק שאלה של הגרלה אם הוא יהיה ראש המאבק או האיש הרע שמולו. כי זה יכול להיות גם ההפך. זו אותה הגברת בשינוי אדרת. אז הליהוק הזה הוא גם סוג של לכבד ולהעריך אותם אנשים שעלו על עצים והתעקשו, ובסוף ניצחו. דורון בסרט שלו הוא גם סוג של להב כזה, אחד שמפעיל את האנשים".

"בדיעבד רוב השחקנים שלי לא למדו משחק"

בנטביץ', 48, ריכז סביבו לטובת "לרדת מהעץ" לא מעט חבר'ה שהוא מכיר מקרוב. מאיה קניג היא בת זוגו, כידוע. שרה אדלר ובעלה (הבמאי רפאל נדג'ארי) הם מכרים קרובים מהשכונה, וקניג עשתה את הדה מייקינג אוף של הסרט "מדוזות", בכיכובו של אדלר. כן ליהק בנטביץ' את חברו הקרוב זהר דינר לתפקיד השומר שאמור לפקח ולשמור על זכותם על המגרש של בעלי הנדל"ן, ואת אחותו טליה פישמן כשכנה סהרורית שתמצא אצל כל אחד את מי שהיה בגלגול הקודם או מי שיהיה בגלגול הבא.

היה לך נוח בסרט הזה להקיף את עצמך במקורבים?

"בכל סרט אני אוהב לעבוד עם אנשים קרובים, וכאן יש, בין היתר, אנשים שכתבתי את התפקידים עבורם. למשל זהר, שהוא חבר יקר שלי כבר שנים והופיע אצלי גם ב'משהו טוטאלי' וב'הכוכב הכחול'. וגם לטליה אחותי, הרואה בגלגולים, שכל מה שהיא אומרת ועושה בסרט לקוח מאיך שהיא בחיים.
 
"כל הסיפור שלה עם האבא, שהוא עורב, אלה דברים שהיא אמרה לי ולא אני המצאתי. היא בעצם המציאה את הדמות בעצמה ולכן היה הכי הגיוני להשתמש בה. ואת מאיה זוגתי בחרתי כי היא הבחורה הכי שווה שאני מכיר, אז אמרתי שאני אלהק אותה. את שרה הכרנו ומאיה גם הופיעה עכשיו בסרט של רפאל.

"באופן כללי, מאוד נחמד לעבוד עם אנשים שאתה מכיר. גם עם שרון מאיר, הצלם, כבר עבדתי. אין לי שום דבר נגד ללהק שחקנים חדשים ולעבוד עם אנשים שאני לא מכיר. זה לא שאמרתי שאלהק רק אנשים שאני מכיר. זו לא קונספציה אמנותית, אבל זה מתבקש כי בהרבה מקרים זה נוח.
 
"בסופו של דבר, בעיקר מול שחקנים, זה המון עניין של תקשורת והשפעה הדדית, וזה רק מקל כשמכירים, כי גם ככה לעשות סרט זה לא דבר פשוט. זה נחמד שיש אנשים שמבינים אותך ואתה לא צריך להשקיע הרבה אנרגיות כדי לשבור איזו מחיצה שכבר אין ולא היתה מלכתחילה.
 
"גל (תורן), למשל, לא למד משחק ועשה תפקיד מדהים. אז חיפשתי קודם ברזומה שלו אם הוא למד משחק או לא, והחלטתי ללהק אותו כי הוא לא למד משחק? הוא נראה לי מתאים, אז הוא שם. בדיעבד מתברר שרוב השחקנים בסרטים שלי לא למדו משחק, אבל זה לא משהו שאתה מכוון אליו".



לרדת מהעץ (תמונת יח"צ)

"הרבה פחות ספונטניות ממה שחושבים"

הסרט הזה הכי מיינסטרימי במניין עבודותיך, במובן זה שהוא נעשה בתקציב הרבה יותר גדול. זה שינה אצלך משהו בקבלת ההחלטות?

"האמת היא שזה משנה. בסופו של דבר הסרט לא יכול היה להיעשות בלי התקציב הזה, כי היינו צריכים לבנות את כל הלוקיישן. זה מה שנדרש במקרה הזה. אבל באופן אישי, אני חושב שבאופי שלי יותר נכון לי לעבוד עם סטים כמה שיותר קטנים ומצומצמים, מה שהופך אותם בהכרח גם ליותר אישיים וספונטניים מבחינת מנעד האפשרויות. אם אני מנתח – זה מה שמתאים לי יותר. אבל כל סרט לגופו ומה שצריך ונחוץ להפקתו".

אתה אומר שהסטלנות נשארה גם ב"לרדת מהעץ", אבל היא לא כל-כך פרועה ונטולת רסן כמו בסרטים הקודמים.

"קודם כל, הסטלנות לא נותרה. אני מקווה שהספונטניות והאנרגיות נשארו. אבל לגבי הסטלנות – אני כבר בשל מזמן להשתחרר מהתיוג הזה. לא שיש לי משהו נגד סטלנים, אבל התיוג הזה כבר משעמם אותי וממש לא מתאר אותי במדויק. אבל זה שלאנשים בסרטים שלי יש את החופש היצירתי – זה סבבה".

אבל בטח היית שמח אם אחרי הריצה המסחרית הרגילה של הסרט, הוא יוקרן בסינמטק כל שישי בחצות והרבה אנשים יבואו אליו ויירדו על כמה בירות תוך כדי.

"אם אתה שואל אם זה פוטנציאל לקאלט, אני לא חושב שזה משהו שהבמאי יכול להחליט בשביל הקהל. לא אמרתי לאנשים לפני שיצא ה'כוכב הכחול', תבואו לקאלט. זה לא מהדברים שמישהו בכלל יכול לחשוב עליהם בזמן העשייה. זה משהו שאם הוא קורה הוא סוג של נס המתרחש בפגישה של הסרט עם קהל מסוים. בטח שלא אתנבא ביחס לזה.

"אני רק רוצה לציין שגם בעשייה של 'הכוכב' ו'משהו טוטאלי' היתה הרבה פחות ספונטניות ממה שחושבים. היה סטורי-בורד מדויק וכל פריים צויר בשני הסרטים האלה, והתחושה כאילו הכל מאולתר ממש לא נכונה. אני מאוד גאה שזה נראה ככה, אבל אסור להתבלבל ולחשוב שזה תוכנן כך.

"הכי קרוב שהגעתי לעשייה ספונטנית זה בסרט הקצר 'עובר ושב' (2008), שצולם במצלמה ביתית, אבל גם שם זה די מתוכנן. עם זאת, אני תמיד שמח כשהצופים חושבים שזה חופשי ומשוחרר, גם אם העשייה היא לא תמיד כזאת".
"אנשים עושים סמים ולא עושים מזה עניין"

גם בטקסטים אין אצלך מקום לאלתורים?

"ברור שיש. אבל קודם כל יש שלב של חזרות, שאני אישית מאוד מאמין בו, ובחזרות התסריט פוגש את השחקנים. וברור שכמה שהטקסט לא יהיה מוצלח על הדף, בסופו של דבר הוא צריך להיות מוצלח כשהוא נאמר על-ידי השחקנים. ברגע שאתה מתחיל לעבוד על הסצנות, כל מה שכתבת הוא רק בגדר הצעה, וכל מה שלא יושב – מתחלף. משפט שנשמע יפה בראש של מי שכותב אותו, אם הוא לא יושב נכון על השחקן, הוא לא יעבוד.
 
"אז ברור שבחזרות הטקסט משתנה לחלוטין, בין היתר כי גם אני פתאום מבין את הסצינות אחרת, והדינמיקה משתנה, והשחקנים נותנים את הפידבק שלהם. אבל העניין הוא לעשות את זה לפני הצילומים ולא בזמן ההפקה, כי אז עובדים בלחץ זמן מאוד גדול.

"יש אנשים שהסט מפרה אותם מבחינה זו. אני מודה שאותי הוא בעיקר מלחיץ, אז אני מעדיף להחליט על כל התובנות החכמות בחזרות, כי שם אתה לגמרי ברגוע וזה לא עולה כסף. שם אתה יותר יכול לקבע את איך שהסצינה תיראה ומה שיהיה בה. בצילומים עצמם יש אילוצים שונים שגורמים לך לשנות דברים, ולכן כדאי לבוא אליהם מוכן".

בנטביץ', שאהב להתמסטל ולשתות כחלק מאורח חייו ותהליך היצירה שלו, נאלץ לוותר על התענוגות האלה בעקבות שני התקפי לב שעבר בתקופה של שלוש שנים.

"לי זה היה אתגר, כי אני מהאנשים שכן היו רגילים לכתוב תחת השפעה", הוא אומר. "תמיד דימיינתי שזה עוזר לי בתהליך היצירה. אולי זה עובד נגד הפרעת ריכוז, אולי זה יותר יצירתי ומפרה את הראש ואולי זה רק נותן לך להתלהב יותר מרעיונות שיש לך בלאו הכי. אני לא מדען ולא יכול להחליט חד-משמעית מה עובד בעניין הזה. אבל כך הייתי רגיל לכתוב. מאז שנאלצתי לוותר על זה, אני עושה הכל בלי זה, ותגיד לי אתה אם זה החליש לי את כוח היצירה".

אתה יכול להירגע. הסרט נראה יצירתי גם בלי שהשתמשת בעזרים כאלה ואחרים. אגב, היית יכול לנסות לבקש מהקרדיולוג שלך שירשום לך גראס רפואי.

"אני לא צריך קרדיולוג בשביל להשיג גראס. אני לא יודע עד כמה זה באמת השפיע לי על היצירה. היתה לי חרדה כזו שלא אצליח יותר לכתוב אם באמת אתנתק מהחומרים האלה. יכול להיות שזה תלוי אינדיבידואלית בכל בן-אדם, בלי קשר למה שאתה לוקח. מצד שני, יש עדויות של הרבה אמנים שחומרים כאלה לוקחים את היצירה למקומות אחרים, שאולי הם לא היו מגיעים אליהם אחרת. אבל אי-אפשר לדבר על סמים בתקשורת בלי שזה הופך לכותרת. זה נחשב לאייטם, ובעניין הזה התקשורת מאוד מפגרת אחרי האנשים.

"אני רואה בסביבה שלי, ובסביבה הרחבה יותר בתל אביב, שהרבה אנשים עושים סמים ולא עושים מזה עניין, אבל ברגע שמתחילים לדבר על זה בתקשורת, זה מועצם פתאום. הדימוי סטלני או סהרורי עלול להרחיק חלק מהקהל שדווקא יכול ליהנות מהסרט, להרגשתי, כך שבשיווק נכון לא הייתי צריך לדבר על זה".



"לרדת מהעץ", גל תורן ושרה אדלר (תמונת יח"צ)

"זה התגלץ' לתוך הסרטים"

מאז שבנטביץ' וקניג בני זוג (יש להם ילדה משותפת, תמר, בת שש וחצי), מתקיים ביניהם גם שיתוף פעולה מקצועי הדוק. היא משחקת בסרטיו, הוא בסרטיה, היא עורכת לו וכו'. "לי החיבור בינינו מתאים", הוא אומר.

"קודם כל מאיה היא העורכת הכי טובה שאני מכיר. אבל מעבר לקלישאות של 'גם חיים יחד וגם עובדים יחד', יש משהו פיקנטי בזה שאם היא מצטרפת לאיזה אירוע של הסרט שלי, היא לא נגררת אחרי בהיותה בת זוגי, אלא כשותפה לעשיית הסרט, ואם אני בא איתה לאיזה פסטיבל עם הסרט שלה ('אורחים לרגע'), אז אני בא לא רק כדי להחזיק לה את היד, אלא גם בתור השחקן הראשי.

"זה נוח שיש לך אוזן קשבת להתלבטויות שלך בעבודותיך ושאתה יכול לסייע לה גם במה שהיא עושה. מבחינתי זה אחלה דיל. גם מבחינתה זה לא רע, אבל אתה צריך לשאול אותה".

אתה משחק בסרטיך ושיחקת בתפקיד הראשי בסרט של מאיה, שזיכה אותך בפרס השחקן בפסטיבל ירושלים. המשחק יכול להיות עבורך קריירה אלטרנטיבית?

"לא שעשיתי הסבה מקצועית או התלבטתי אם לבחור במשחק לפני שהלכתי ללמוד קולנוע (באוניברסיטת תל אביב). ממש לא. זה לא היה בכיוון אף פעם. זה התגלץ' לתוך הסרטים אחרי שגיליתי שזו דרך טובה לשחק כשאתה בא מבימוי, וכך זה יצא לטובה.
 
"זה נחמד לפעמים, כי זה פחות מלחיץ ויש לך פחות אחריות מאשר כבמאי. אבל זה גם תלוי באנשים אחרים. אם מישהו כתב תסריט נורא יפה וירצה שאשחק בו, אני לא פוסל את זה. אבל לא הייתי עושה הסבה מקצועית מלאה".