שתי אהבותיה הגדולות של שחקנית התיאטרון הגדולה ליא קניג - בעלה המנוח צבי שטולפר והתיאטרון – עומדים במוקד סרטה הדוקומנטרי של טלי אוחיון, שיוקרן מחר במסגרת פסטיבל "אפוס", לסרטי אמנות. שיחה עם הבמאית
ארכיטיפ של אמן טוטלי
"רציתי להביא פן אחר של ליא, שיציג גם את סיפור האהבה שלה, האישי", מסבירה הבמאית טלי אוחיון מה היה חשוב לה לבטא בפרויקט שהפך לסרטה הדוקומנטרי המרגש, "אהבותיה של ליא קניג", במוזיאון תל-אביב, במסגרת פסטיבל "אפוס" לסרטי אמנות . "זה התחיל לפני 14 שנה, אז הייתי מנהלת הצגה ב'הבימה' וליא הופיעה בהצגה 'שלוש נשים גבוהות'. ואז ראיתי אותה שם במונולוג מצמרר (שבמרכזו התמודדות עם המוות הקרב של אדם קרוב ויקר שלקה במחלה אנושה), והבנתי שהסיטואציה שאותה היא משחקת אירעה לה לא מזמן בחיים, כשבריאותו של בעלה, הבמאי והשחקן צבי שטולפר התדרדרה, עד מותו ממחלת הסרטן, ב-1998". " מעבר לכל ההערצה שלי אליה כשחקנית וההתרשמות שלי ממנה כאדם, פשוט התאהבתי בסיפור האהבה הטרגי שלה. בסיפור האהבה עם התיאטרון, וכמובן גם בסיפור האהבה הגדול שלה עם צבי. הצעתי לה לעשות סרט והיא מייד נענתה וכך החל מסע, כאמור לפני 14 שנה, כשבשנים הראשונות צילמתי באופן אינטנסיבי, ואחר כך באופן ספורדי יותר. "זה סרט שצולם מפרספקטיבה של העשור האחרון. מעבר לסיפור המקצועי שלה כאמן, אהבתי את סיפור החיים שלה, ומבחינתי היא איזשהו ארכיטיפ של אמן טוטלי, שהמציאות והבדיון שזורים יחד בחיי היצירה ובחיים האישיים שלה. "זה קיים בחיים של כל אמן, אבל אצל ליא זה בא לידי ביטוי באופן קיצוני. את הדברים שהיא לא מימשה במציאות היא הייתה מממשת בכל מיני אופנים על הבמה, בכך שהייתה משחקת דמויות המנוגדות לאישיותה. זה עניין אותי מעבר לסיפור שלה".
ליא קניג וצבי שטולפר (יח"צ)
הפחדים של האם, הפקפוקים של האב בסרט את מלווה לא רק את הסיפור של ליא וצבי, אלא גם מגוללת את תולדותיו של תיאטרון הבימה, הבית שלה. "זה בהחלט היה חלק מהקונספט. ליא היא אמנם הסיפור הספציפי שמעניין אותי, ושאותו אני מציגה, אבל אני מגיעה לסיפור יותר רחב של אמן שכמו שאמרתי חייו ואמנותו שזורים יחד, וגם מאחר והיא מייצגת דור מיוחד מאוד של התיאטרון הישראלי, שהולך ונעלם. "לכן עניין אותי בעצם גם להרחיב בנוגע למה שקורה אולי אצלה בחיים האישיים, וההצלחה הפרטית שלה, כמישהי שבאה מבחוץ, מודגשת ומוקצנת דווקא בתוך הסיפור של הבימה, בהיותה חברה סגורה כלהקה שבאה מבחוץ, מרוסיה בעצם, כמשהו מאוד סגור והפכה להיות המיינסטרים, עמוד התווך של התיאטרון הישראלי. רציתי להרחיב אל מעבר לביוגרפיה שלה, שזה לא יהיה מן 'חיים שכאלה'. עניין אותי להעביר איזשהו ערך מוסף". מה שמאוד מודגש בראשית הסרט זו העובדה שהבחירה במשחק לא היה עבורה מובנת מאליו, ורק אחרי שהיא קיבלה את "אישור" אמה השחקנית היא בעצם קפצה לבריכה הזו. "נכון שעם ליא, כאשר האם האמינה בה זה באמת פתח לה דרך, אבל היא בהחלט הייתה צריכה לעבור את המבחן של האם, לפני שהיא פורצת החוצה, ואם זה היה נחסם, מי יודע מה היה גורלה. אבל הכישרון ניצח גם את הפחדים של האם וגם את הפקפוקים של האב".
ליא קניג (צילום: דניאל בר דוד)
"הנאמנות שלה לצבי פועלת גם שנים רבות אחרי מותו" בסרט, ליא קצת מכה על חטא על שהיא לא שיתפה פעולה ביותר פרויקטים עם צבי, ובעצם כשחקן הוא נותר הרבה מאחוריה. "אני חושבת שהיא לא לוקחת אחריות על העובדה שאצלו זה לא פרץ. זה עניין של אישיות ועניין של מזל ושל הרבה דברים אחרים. אבל היא כן הרגישה שהיא באמת דחתה דברים וחששה להעלות פרויקטים שלו. אבל אני חושבת שלימים היא כן הצליחה להרים את כל הפרויקטים ביידיש, שהיו יוזמה שלו. ויש היום איזו חזרה ליידיש, למרות שאז זה היה יותר לשחק בעברית ולהתאקלם בארץ, כדי להראות שאתה לא גלותי ולא מביא את הגלות איתך. "היום בכל התחומים, גם בתיאטרון, גם בקולנוע, יש חזרה לאותנטיות, לעדתיות, שיצירות שונות עוסקות באיזו נישה קטנה שחוזרת אחורה. אז אולי היא מרגישה פספוס בעניין הזה. אבל זה לא אומר שאם היא הייתה עושה אחרת, הוא היה מגיע להצלחה שלה. היא אומרת בסרט שהיא שחקנית יותר טובה, שאולי האישיות שלה הייתה יותר בנויה למלחמות שאמן צריך לעבור. "זה שהוא היה מוכשר אפשר לראות מהשירים ומההצגות ביידיש שלו. אולי הבעיה הייתה בהתאקלמות ובחיבור עם הארץ. הדבר היחיד שהיא מרגישה הוא שבזמן המימוש העצמי שלה, היא הייתה צריכה קצת יותר לשתף פעולה איתו, דבר שהיא עשתה באופן לא מלא".
ליא קניג וצבי שטולפר (יח"צ)
אבל לפחות הייתה להם אהבה גדולה. "היא תמיד מדגישה עד כמה הוא היה גבר יפה, והקסם הכביכול חיצוני הזה מראה את העובדה שהיא שבויה עד היום בסיפור האהבה הרומנטי ביניהם, וזה לא הפך להיות איזו מערכת יחסים שגוררים אותה 50 שנה. כמעט ואין היום כאלה מערכות יחסים, איך שלא מסתכלים על זה. בייחוד בתחום הזה, שיש הרבה פצועים ולבבות שבורים. "יש קטע שהורדתי מסוף הסרט ובו שאלתי אותה אם היום היא הייתה מוצאת אהבה אחרת, והיא פסלה את זה על הסף. אז זה אמנם לא בסרט, אבל אני בהחלט יכולה לומר שהנאמנות שלה לצבי פועלת גם שנים רבות אחרי מותו. היא עדיין פוקדת את קברו בקריית שאול כל יום שישי, כמו שרואים בסרט. ויפה לראות את זה". נגעת בסרט בנושא הבדידות שלה מאז לכתו של צבי, אבל נמנעת מלהיכנס לעניין שלא היו להם ילדים, למרות שבראיונות אתה אומרת ליא בפתיחות שהם דחו את העניין כדי לקדם את הקריירות שלהם, וכשכבר רצו זה היה מאוחר מדי. "לא הרגיש לי נכון להכניס את הנושא הזה לסרט ולהתעכב על העניין שלא היו להם ילדים, למרות שבפועל דיברתי איתה על כך והדבר קיים במכלול החומרים שצולמו. התחושה שלי היא שבמרומז הדברים נאמרים, בצורה זו או אחרת, או שניתן להבין אותם בין השורות, ולא הרגשתי צורך לעסוק בזה ישירות". משאירה את התפקיד על הבמה נראה שהצלחת מאוד לפתוח אותה ולגרום לה לדבר בגילוי לב מוחלט. "היה לי נורא קשה ועדיין הרגשתי, כאחת שעבדה הרבה עם ליא, שקשה לה לעשות את ההפרדה בין ליא השחקנית והאדם. מתוך המקצוענות שלה ונשמת השחקן שיש בה, היא דואגת להיראות 'נכונה'. אבל אני חושבת שהצלחתי לאט לאט להגיע לליא האמיתית. היא לא מסתירה את עצמה במכוון אלא שזה האינסטינקט המקצועי שלה. "ברגע שנגעתי בפצע העמוק, של בעלה וסיפור האהבה ביניהם – כל המסכות הוסרו וגם המצלמה בעצם כבר לא שינתה את החדירה שלי פנימה. צילמנו את אותם דברים כמה וכמה פעמים, ובחרתי את הרגעים שבהם ליא האדם השתחררה מליאה השחקנית. "זאת למרות שהיא מעידה על עצמה תמיד שעם כל הטוטליות שלה, כשהיא גומרת את ההצגה היא משאירה את התפקיד על הבמה, הולכת הביתה והיא ליא. הרבה שחקנים סוחבים את זה איתם, באיזשהו פיצול אישיות בין המציאות והתפקיד שהם עושים. אצל ליא, חלק מהמקצוענות שלה זה שלא משנה עד כמה עמוק היא תיכנס לדמות, כשהיא תגיע הביתה היא תהיה ליא האדם. "לכן גם בהתחלת הצילומים הייתה לה נטייה להציג למצלמה באופן משחקי כלשהו, ואני שמחה מאוד שהצלחתי להסיר את זה ממנה". הסרט עשיר בחומרי ארכיון, מצילומי קטעים רבים מההצגות שלה, דרך תיעוד רגעי שיא בקריירה, כקבלת פרס ישראל, פרסי תיאטרון וכו', ועד חומרים אישיים שלה ושל צבי. איך השגת את כל החומרים האלה? "זו עבודה של שנים. גם מתוקף העובדה שהייתי מנהלת הצגה, עוזרת במאי ועוסקת בקולנוע, ידעתי להגיע לחומרים שאני מחפשת, וברור שהם לא זמינים לך בחיפוש אקראי של תחקיר, אם אתה לא מאוד מעורב. הגעתי לדברים, בין היתר מערוץ 1, גם בעזרתה של ליא כמובן, וגם יצא לטובה שאיזה דוקטורנט באוניברסיטת בר-אילן עשה עליה עבודה, בעניין היידיש דווקא, ואסף המון חומרים שהיו בפורמטים שקשה להעבירם לסרט, אבל היו מאוד חשובים באיכות התוכן שהם סיפקו לי. "את הצילומים האישיים שלה ושל צבי קיבלתי ממנה כבר בשלבים המוקדמים של העשייה, ואלה דברים שלא קיימים באף מקום אחר. למשל, התיעוד העצמי שלהם ממסע ההופעות שערכו בדרום אמריקה".
ליא קניג (צילום: דניאל בר דוד) רונית אלקבץ כאחות פגועת מוח אוחיון, שעבדה כמפיקה וכמלהקת של סדרות טלוויזיה, מספרת שהיא החלה את הקריירה שלה כבמאית דוקומנטרית ב-2001, כשיצרה סרט על מאחוריי הקלעים של "טהרה", "זה היה סרט עלילתי עם ג'וליאנו מר ומיטל דוהן, שנושאו מילת נשים בדואיות", היא משחזרת. "כתב והפיק אותו יואב הלוי וביים דורון ערן. מעבר לסרט מאחורי הקלעים הרחבתי על נושא סירוס הנשים". ב-2002 היא יצרה את "אבסורד תחת מלחמה", "שצולם ביוגוסלביה, כבר אחרי המלחמה אבל לפני הפירוק שלה למדינות", היא מספרת. "היה לי קשר אישי עם בחור סרבי, שבעקבותיו הגעתי לסרביה וצילמתי שם. מצאתי איזושהי הקבלה בין ישראל וסרביה, דווקא דרך האמנות, שהיא יותר אבסורדית וסוריאליסטית, כמענה למצב של מלחמה". סרטה "האחרון של דונקל" מ-2005 "עסק בצלם גרמני שהיה חבר במפלגה הנאצית של שנות ה-30 בגרמניה והיה נשוי ליהודייה. כשנדרש להתגרש ממנה הוא ברח איתה לפלשתינה והפך לצלם של המוסדות הציוניים ותיעד את הקמת המדינה". הפרויקט הבא של אוחיון היה "אבן השתייה", "סרט שעשיתי ב-2008 אחרי שכבר חזרתי בתשובה", היא מגלה. "הוא מתעסק במשמעות המיסטית-קבלית של הר הבית, מנקודת מבט יהודית-תורנית, אבל מביא גם את השקפת הדתות האחרות, ועוסק כמובן גם בהשלכות הפוליטיות של העניין. סרט מאוד עמוק, ארוך ומקיף על הנושא". כעת היא שוקדת על סרטה העלילתי ראשון, "שתי אחיות". אוחיון: "את התסריט סיימתי לכתוב לאחרונה, אחרי חמש שנים, כדי להגיע לדראפט האופטימלי. הוא עוסק בסיפור האישי שלי, ובמרכזו שתי אחיות, האחת במאית יוצרת והשנייה פגועת מוח, שאותה תגלם רונית אלקבץ. "זה סרט בעל מסר חברתי נורא חשוב, של קבלת האחר, של הבנה, של ראיית הילדים הפגועים והמוגבלים באופן שונה לגמרי מכפי שזה הוצג עד היום. הנושא יבוא לידי ביטוי מפריזמה של יוצרת שהיא קצת חוזרת בתשובה ומסתובבת ומחפשת במקומות היהודיים ולכן הראייה שלה את אחותה פגועת המוח אחרת לגמרי. לא כמו בסרטים 'איש הגשם' או 'מבול'". מה הסיפור האישי שלך מאחורי זה? "יש לי אחות פגועת מוח, צעירה ממני בחמש שנים. יש לה שיתוק מוחין, פיגור שכלי וקווים אוטיסטיים - וזה בעקבות תרופות לזירוז לידה שנתנו לאמא שלי תחת התקפת קטיושות בקריית שמונה, שם נולדנו וגדלנו. ברגע מסוים בלידה לא הגיע חמצן למוח של אחותי והוא נפגע. "אני מאוד קשורה אליה ומקבלת ממנה המון. התסריט הזה נבע מתוך החיבור שלי אליה, מתוך חוויית החיים שלי ומתוך ההבנה כמה חשוב להביא את הנושא לתודעה הרחבה. זה סיפור שמלווה את חיי והמפגש שלי עם רונית אלקבץ (אליה התוודעה כבר כשעבדה כמלהקת, בין היתר לסרטה של אלקבץ ואחיה 'ולקחת לך אישה') שתגלם אותה, היה מהרגע הראשון סיפור אהבה. את הדמות שלי תגלם כנראה ריימונד אמסלם".
טלי אוחיון (יח"צ) לא מתוך יראה למה חזרת בתשובה? "אני מבית מזרחי מסורתי, אבל ממש לא דתי. מכבדים חגים, עושים קידוש ביום שישי, אבל זה עדיין רחוק מלשמור שבת או קיום מצוות באופן יסודי. ב-2006 הלכתי ללמוד פילוסופיה יהודית, הרגשתי שבשביל להרחיב את יצירתי אני צריכה דווקא להעמיק בפילוסופיה. "הלכתי ללמוד דווקא באוניברסיטת תל-אביב, כדי שלא יחזירו אותי בתשובה. לא רציתי להיות תחת השפעת המכונים לקבלה וחשבתי שהמסגרת האקדמית היא המקום האידיאלי לרכוש בו ידע ושלא יניעו אותי ממקומי. אבל כבר בשיעור השני שבו למדתי קבלה ממרצה חילוני גמור, ד"ר יורם יעקובסון, הבנתי שבעתיד אשמור שבת ושאני מבינה את הערך של המצוות. "המקום שלי היה לבוא לזה מתוך אהבה ולא מתוך הפרקטיות של הדברים, מה ייצא לי כאן ועכשיו. הגעתי לנושא לא מתוך יראה, אלא מרצון לגדול רוחנית, אבל להבין איך הדברים פועלים. ובסרט 'אבן השתייה' המחשתי והסברתי את זה". הסרט "אהבותיה של ליא קניג" יוקרן ביום חמישי, 28 בפברואר 2012 ב-16:30 במוזיאון תל אביב לאמנות במסגרת פסטיבל אפוס (27 בפברואר- 2 במרץ 2013)
*** ספרו לנו אילו הצגות של ליא קניג ראיתם ותוכלו לזכות בזוג כרטיסים בחינם לסרט "אהבותיה של ליא קניג" פרטים בדף הפייסבוק שלנו
27/02/2013
:תאריך יצירה
|