האמצע של המיינסטרים

המוזיקה של זיו רובינשטיין נעה בין רוק מלודי ובלדות רוק מבטיחות, בעיקר על אהבה אך לא רק, לבין יומרה או שאיפה בלתי ממומשת (עדיין) של הימנונים ורוק אצטדיונים.

עובדה, 15 שנה אחרי שהקים את "התינוקות", ההרכב המכונן שלו, אחרי אלבום בכורה עמו, אלבום וחצי כסולן ושיתופי פעולה עם אמנים, יוצרים ומבצעים אחרים, הוא עדיין נאלץ לקושש צופים וקהל לחלל הפצפון של האוזן בתל אביב. די מתסכל האמת.

אי אפשר להישאר אדיש לכישרון שיש לרובינשטיין. גם ככותב וכמלחין (בלהיטים לשלומי שבת, ל-The Voice, בשירים חדשים לנחום היימן ועוד), גם כמפיק מוזיקלי (בעבודה עם ארקדי דוכין על אלבום הילדים "החברים של ארקשה"), וגם כזמר וכפרפורמר.

הנוכחות שלו מרשימה, רוקית בעליל. בחור תמיר ונאה, עיניים כחולות רכות, שיער ארוך קמעה, יוני נמרי כזה, חתימת זקנקן אופנתית, וצעיף ארוך על כרוך סביב הצוואר כאילו לא היה אותו ערב סיומו של יום קיץ משוגע (ובדיעבד התגלה כניסיון לחמם גרון סובל מהתקררות). חי את הפוזה, אבל מכיר גם את התרגיל.

אולי זה הקול שאינו מאופיין מספיק, למרות שיש בו בשרנות בלתי מוכחשת ושירה כוחנית של ווקאליסט מתאבד, כזה שמוציא את הנשמה והולך עד הקצה, ממש כפי שדורשות בלדות הרוק שלו.
 
באלבום החדש, חסר השם, ניכרות ביצירה שלו השפעות שלום חנוכ'יות שזולגות גם לחספוס אנרגטי בשירה, כמו בשני השירים הפותחים "כמה שיותר "ומה שלא נוח", וגם עמיר לב'יות, תמציתיות וחרוכות, כב"שיר פרידה" (שלמרבה האכזבה הוא היחיד משירי האלבום שלא נכלל בהופעה) או בבלדת הפסנתר הנועלת "עוזב", שבו הוא גם מתכתב עם טום ווייטס.

על הבמה הוא מתמודד לגמרי לא רע עם דרישות גבוהות בסטנדרטים של סולנים עם מיתרי פלדה בגרון (אמיר דדון לדוגמה), וגם מתרכך לשירה יותר נעימה, נינוחה ובוגרת שמזכירה במשהו את מיכה שטרית. כך שמעבר לשייכותו המובהקת לאמצע של המיינסטרים ברוק המקומי, קשה עדיין לאפיין את רובינשטיין וקשה עוד יותר לזהות אותו בפגישה רדיופונית מקרית.

חולם בגדול

כאמור האלבום החדש (עשרה שירים, 37:17 דקות) חסר שם, אבל הוא ראוי להיקרא אוסף הבלדות הראשון של רובינשטיין. שירים של זוגיות, עליות ומורדות במערכת יחסים וחוכמת התחזוק שלה, שאת המוטו לה אפשר למצוא ב"הדבר הזה", דואט עם סימה לוי-דוכין, שהוקלט כבר ב-2008, ומן הסתם בישר את האלבום: "מה זה הדבר הזה/ שמחזיק אותנו יחד/ שר שירים על אהבה/ את אומרת שזה פחד/ ...לפעמים אני מציץ לתוך ראשך/ כמה עוד מקום נשאר לי בתוכך/לפעמים אני אומרת די כבר/ לא נלחמים יותר/ ואתה בורח לפסנתר...".

כן, פסנתר. אחרי הגיטרות ב"כאילו אין ים", הEP מ-2007, התקליט החדש מושתת על יצירה ונגינה בפסנתר, כלי שהתווה מן הסתם את הגישה המלודית וכנראה גם מסמן שלב של התפתחות אם לא של התבגרות ביצירתו.

ואכן, רובינשטיין יצר בלדות יפות, נאות-לחנים ומנגינות, מופקות (מחציתן בידי חמי רודנר) בגוונים שונים שיש בהם הרבה כוח (הדואט עם לוי-דוכין למשל), אפילו הבי מטאל (בשלהי "אמת"), אך גם אהבה ורכות (במיוחד ב"כמו פעם", "בילי" או "מיקה" ששואל אף מעבר להשראה  מוזיקלית משלמה ארצי), נגיעות פולקיות ("פרחים" שהוא פוטנציאל להמנון אצטדיון ו"שיר פרידה" שמתהדר באפקט של סלייד גיטר) וגם יפעה של שלישיית מיתרים (ב"שוב").

על הבמה כמו באלבום זיו רובינשטיין נעזר בשלושה חברים ותיקים עוד מימי "התינוקות" (אלדד סומנר בבס ובקולות, יובב אברהם בגיטרות ואייל קוחל בתופים). ויותר מסולן עם נגני ליווי, זה הרכב של להקת רוק - שתי גיטרות, בס, תופים. למן הרגע הראשון עם "בוקר בא" מימי התינוקות, זה רוק גיטרות מובהק, בהובלתו של אברהם. וגם כשהוא יושב אל הפסנתר, לביצוע לא מעט שירי סולו, הצליל המהדהד הוא של גיטרות.

השירים הראשונים כמו משרטטים את הדרייב המוזיקלי של רובינשטיין. "אני משוגע" הוא זועק בפתיחה, ומדגיש ב"מה שלא נוח" את העקשנות: "מה שלא נוח/ לא יהיה/ בכל הכוח/ אני לא מוותר". עוד שיר מ"התינוקות" וארבעה בכלל בהופעה, הוא פרשנותו המאוד מיוחדת לשיר הילדים העממי "שימי ידך", שהוא גם דוגמה קיצונית לשימוש הרב שהוא עושה במלים, שורות, פראזות וציטוטים משירים של אחרים.

אחרי "פרחים" (עדיין עם גיטרה) הוא עובר לפסנתר לביצוע "כמה שיותר", ולאחר מזמין את סימה לוי-דוכין לביצוע "הדבר הזה". אמנם הוא מחמיא ליכולתה הקולית, אבל דומה שדווקא היא שמנעה מהשיר להתפתח ללהיט הגדול שציפו ממנו. גם את "בילי", הבלדה שהציתה את שיתוף הפעולה שלו עם רודנר, הוא שר מהפסנתר, מקבל אפקט סלייד מהגיטרה של אברהם.

ושוב חוזר אל הגיטרה עם "רק בכאב", בלדת כוח מימי הלהקה, ובעקבותיו אל "מת" מה(חצי)אלבום הראשון, שיר על חלומות והתפכחות במציאות ישראלית מוכרת, שמתחיל עם מקצב פאנקי בנגינת בס ומסתיים בסולו תופים של קוחל.

את "מיקה" היפהפה הוא מבצע לבד מהקלידים, ממש כמו באלבום; "אמת" (עם גיטרה) משחזר את הצליל המתכתי של אברהם מן האולפן, וגם את החיים בין הזיה למציאות, בחיפוש אחר האמת; ל"שוב", בלדת התנצלות ובקשת סליחה, מתגנבת נימה של שנסון; והשפעה דומה נשמעת גם בביצוע הבימתי של "כמו פעם" הסיפורי והיפה בשלב ההדרנים. בשניהם, רק רובינשטיין והפסנתר.

השיר שנועל את החלק הרשמי של ההופעה הוא "ואני שר" שכתב לשלומי שבת והיה לשיר המנטורים בעונה הראשונה של The Voice. גם הוא סוג של אמירה על חיים, דרך ובחירות מקצועיות. שיר סיום אידיאלי והגשה כשל המנון להמונים.

זיו רובינשטיין (תמונת יח"צ)


ההדרן האחרון חוזר אל "מכת חשמל" מ"התינוקות", חריג במופע באמירתו התכנית והמוזיקלית - חוויות משלוותא כתופת רוק'נרולית - כאילו שהשד יוצא מהבקבוק.

קצת יותר משעה. הופעה טובה (על אף היותו חולה), מגובשת, מהודקת ומנומקת. ובכל זאת ההרגשה  היא שזיו רובינשטיין חולם בגדול ובינתיים משחק אותה בקטן. אולי כי זה השוּק, אולי כי אינו מצליח להתאפיין כרגע. בכל מקרה, מגיע לו יותר. השאלה היא אם הוא רוצה יותר.

זיו רובינשטיין בהופעה. אוזן בר תל אביב. שלישי, 26 במארס 2013
זיו רובינשטיין. זיו רובינשטיין (עצמאי)