מחול - לשירת התקווה – הפרפורמנס הלאומי

ניב שינפלד ואורן לאור מגישים גרסת מחול-תאטרון לפולחן ההזדהות של העדר

בזכות הזהות האישית

הציונות, כך מסבירים לנו לאחרונה, ניצבת על פי התהום ואם לא ייעשו המעשים הנדרשים, ואם לא ייעצרו המעשים המגונים, היא עתידה ליפול מטה, להתרסק, ולבשר את החורבן החדש.

החזון האפוקליפטי הזה מבית מדרשם של המתחרים על פרס התקינות החינוכית תרבותית, השרים (בשלב כתיבת הדברים) חברי הכנסת לימור לבנת וגדעון סער, מתעלם כמובן מהעובדה שהציונות כבר עשתה את מפעלה הגדול והשימוש בה כתירוץ להפחדה הוא בגדר זילות החזון והמעש שלה.

כך למשל הקריאה הגדולה בטקסים שונים, כולל משחקי כדורגל מסוימים, שמזעיקה את המשתתפים והצופים בסיועה של כוכבת זמר אופנתית או בלהט לאומני רשמי לשירת התקווה. זה הפרפורמנס הלאומי המשודרג.

אני זוכר שבקונצרט פתיחת העונה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית – ולפחות מאז שבראשה הוצב זובין מהטה – נשמע גלגול תופים גובר, הנגנים נעמדו על רגליהם ואחריהם גם הקהל. נגינת התקווה, בדרך כלל בליווי חרישי של הקהל, אפילו זכתה במחיאות כפיים.

הצורך של היחיד להשתייך, לקום בבוקר ולגלות שהוא עם, הפך ברבות השנים לתעודת זהות שהחליפה את הזהות האישית, הפרטית. ההורה שחיברה את ההנאה הפכה לתרועת היחד שמבטלת את הצורך של היחיד בביטוי אישי, במחשבה עצמאית.

לשירת-התקווה-חנה מנדלסון.jpg

לשירת התקווה (צילום: חנה מנדלסון)

משום כך טוב שיש גם מי שעדיין מתעקשים לעמוד בפרץ, להתעמת, לתת את זכות הביטוי האישי, וכאלה הם יוצרים ואמנים שאינם נבהלים ואינם מוכנים לצנזר את עצמם כדי שלא יצביעו עליהם כמרעילי בארותיה של הציונות הנאבקת.

אלה הן התחושות המלוות אותי בימים האלה בעקבות "זוז, אתה מסתיר לי את השמש", הצגתה הנפלאה של אופירה הניג , שעליה כתבתי אתמול והיא עדיין מטלטלת אותי, ובעקבות "לשירת התקווה", המופע המפתיע של הכוראוגרפים ניב שינפלד ואורן לאור שצפיתי בו כעבור יממה בבית הספר לאמנויות המחול בסמינר הקיבוצים.

יצירה בוגרת וחשובה

היצירה שלהם המוגדרת כפרפורמנס ל-16 משתתפים (בלי להביא בחשבון את הקהל) הייתה זוכה לתהודה מקדימה גדולה מאוד אם הייתה מועלית על ידם בלהקת מחול מקצועית. אך גם כשהיא מועלית באולם הקטן בסמינר, בשיתוף ובביצוע כיתת תיאטרון-מחול שנה ב', ואולי דווקא בזכותם, זו יצירה בוגרת וחשובה וראויה לקהל נרחב.

"לשירת התקווה" הזאת היא יצירה נועזת, מחציפה פנים, סאטירית ויפהפייה בפרקיה הרבים, במבנים הכוריאוגרפיים וברעיונות שלה שאחד משיאיהם הוא ההחלטה להשתמש ב"מולדבה", יצירתו של סמטנה הצ'כי, הנחשבת לאם-אמא של לחן ההמנון הלאומי שלנו. רק בכוח עצמי נמנעתי מלקום ולעמוד דום במהלך הקטע הנהדר ורב העוצמה.

לשירת-התקווה-2-חנה מנדלסון.jpg

לשירת התקווה (צילום: חנה מנדלסון)

בחלל במה שמעוצב בעיקרו באמצעות התאורה של תמר אור, ובסטיילינג של איה ציגר, עם ייעוץ אמנותי של שרון רשף-ארמוני, הצליחו שינפלד ולאור לגבש מופע מקצועי מאוד, הכולל כמה הפתעות ביצוע מרגשות של 14 בנות הכיתה ושני הבנים – שגונבים להן את ההצגה – כולל בקטעי מוזיקה חיה, בשירים מקוריים ומעובדים, ובמשחק-תנועה.

נותר לי רק לקוות כי בהתאם למסורת של הצגות ומופעים קודמים מבית המדרש של הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים גם "לשירת התקווה" תעבור בסיום שנת הלימודים את ההסבה ותרוץ כמופע בימתי מקצועי.