מחול - ג'ולי שלי – בכוח הקנאה

המחזה הטעון של סטרינדברג זוכה בהארה מקורית בסטודיו של סופי מוסקוביץ'

שלושה מחזות ויומן

"העלמה ז'ולי" (או יוליה, כפי ששמו מוכר אצלנו) הוא אחד המחזות הפופולריים ביותר של הדרמה הריאליסטית (או נטורליסטית) שנולדה בסוף המאה ה-19 על ידי צמד המתחרים הגדולים, אוגוסט סטרינדברג השוודי והנריק איבסן הנורווגי, מחזאים רבי השפעה על התפתחות התאטרון המודרני.

המחזה עוסק במיניות, פמיניזם, מעמדות ואלימות, נושאים שהעסיקו את סטרינדברג גם במחזות אחרים, ובראשם "האב" ו"נושים", וכפי שמתגלה ביומניו, גם בחייו הפרטיים. או ליתר דיוק, כנראה, בזכות התבוננותו הממוקדת בחייו, בגברים ובנשים בסביבתו הקרובה, ובעצמו.

זה הבסיס הרעיוני לעיבוד המקורי שמעלה רובי פיינברג בסטודיו של סופי מוסקוביץ', שבו למד משחק ובימוי, והמשיך ללמוד בימוי בחוג לתאטרון באוניברסיטת חיפה. ביד מהודקת מאוד הוא הצליח לחבר בתוך כשעה את "ז'ולי", את "נושים", את "האב" ואת יומני סטרינדברג ויצר דרמה מקורית מרתקת.

במרכז היצירה הזאת סוער ומתייסר סטרינדברג עצמו, תוך כדי תהליך הכתיבה של המחזה שלו. הוא אחוז טירוף ופחדים בכל מה שנוגע לשינויים המתחוללים במעמד האישה, ובמיוחד בכל מה שנוגע לחירותה המינית. את אלה "ירש" מאשתו הראשונה, הברונית סירי וון האסן, והיא השולטת בתודעתו ומכתיבה את ראשית טירופו.

לתוך המאבק הנפשי המתחולל בו נכנסות תמונות מתוך שלושת המחזות, אך בעוד "העלמה יוליה" מופיעה כבר כהצגת תאטרון, נתחי "האב" ו"נושים" משתלטים על המציאות של חייו. המכנה המשותף גדול, ומתוכו הוא שקוע בעיבוד המצבים לתוך המחזה.

זאת במידה רבה העוצמה המיוחדת של העיבוד המקורי של פיינברג, למרות נקודת תורפה מסוימת בכל הנוגע למימושו הבימתי. המעבר ממציאות לתאטרון ובחזרה דורש התמקדות נוספת, שתבהיר את הייחוד של שני הזמנים – זה של התהליך המיוסר של כתיבת המחזה וזה של ההתבוננות בהצגתו, לאחר השלמתו.

פיינברג מתגבר על הבעיה בעזרת תאורה של ג'ודי קופרמן שמשתלטת היטב על חלל הבמה הנוח שעיצב פאבל קרלין, עם חדר העבודה הקטן והמוגבה של סטרידברג בזווית הפנימית של קירות הבנויים מפסים פלסטיים שמאפשרים כניסות ויציאות של השחקנים ושל האבזרים. פיינברג גם ערך פסקול מוזיקלי טוב.

בימוי ומשחק מרשימים

אך בעיקר, וזה מה שחשוב כאשר מדובר בסטודיו למשחק, פיינברג הפיק עיצובים מרשימים לדמויות שיצר ובראשם זה של סטרינדברג, שאותו מגלם יורי קאזאנצב בתעוזה רגשית-דרמטית. הוא מצליח לבטא את הסערה המתחוללת בו, כמחזאי הבוחן את סביבתו, ובאחד משיאי משחקו הוא נוגע ללב כאב הנאבק על בתו.

גולי-שלי-יחצ.jpg

ג'ולי שלי (יח"צ)

אלינה אלכסייב מגלמת בהקבלה טובה את כפל התפקידים שלה: העלמה ז'ולי המגורה מנוכחותו של המשרת ז'אן ומנסה להשתחרר משליטתו של אביה, ואשת סטרינדברג, המתגרה בו בבוגדנות המוחצנת שלה ובניסיון השתלטותה על הבת.

אורי לבנון מדויק ומרשים בתפקיד המשרת ז'אן, הנאחז בסממני טירופה של ז'ולי כדי לבנות לעצמו חלומות של תקווה – להתעלות על מעמדו הנמוך ואולי גם להשתוות למעמד האצולה. תנועתו הפיזית מצוינת ותואמת היטב את עיצוב מהלכיו.

את ארוסתו, הטבחית כריסטין מעצבת בעדינות הדר בחוכמה, שמשכילה להדגיש את ממדי הציניות והפיקחות של הדמות. אולגה וולוצקי עדינה כפרפר בתפקיד גרטה, הבת הנקרעת בין אב אוהב לאם זוממת.

את ייסוריו של סטרינדברג מלווים ומלבים חיים אלקובי כמפיסטו הנדבק אליו, ומחולל סביבו בסיועה של ליילה, בת-שטן מפתה, שאותה מגלמת קרן שמשי. יש הגזמה מסוימת בעיצוב האנרגטי של שני התפקידים האלה, ומיקוד המשחק יסייע לפענח את תפקודם בעלילה.

בסיכומו של דבר "ג'ולי שלי" הוא ניסוי מעניין ומוצלח ביצירת דרמה מקורית המיטיבה להשתמש במקורותיה ולהפיק מהם חוויה בימתית מעניינת. אני מקווה כי ייקבעו להצגתה מועדים נוספים מעבר להרצתה הראשונית.