"בגילאי העשרה לא עושים כזה סיפור מעירום וסקס"

התגובות הקוטביות לסרט הבכורה העלילתי שלו "מעשייה אורבנית" (מוקרן בסינמטקים), מבין המבקרים וגם מבין הצופים, לא מפתיעות את הבמאי אליאב לילטי, 48. להפך. הוא אפילו ציפה וייחל לזה.
 
"קיוויתי שהסרט יעורר איזשהו דיון, שהוא יגרום לאנשים לחשוב ולהגיב. שלא יישארו אדישים אליו ושלא יהיו פאסיביים", הוא אומר. "יש כל מיני צורות של תגובות למה שקורה בסרט ולמה שנאמר בו. גם בעניין האיך הוא נעשה מבחינה קולנועית, כלומר הדרך שבה סיפרנו את הסיפור והאמצעים שבהם השתמשנו, וגם בכל הקשור לתוכן שלו".
 
השלד הבסיסי של סיפור הסרט - הנועז והאקספרימנטלי בהרבה מהיבטיו - עוסק באח ואחות בני 17 ו-18 שלא מזמן איבדו את אמם. צוואתה להם הייתה לנסות לאתר את אביהם, אותו לא ראו מגיל צעיר, אז נטש את הבית. השניים מנסים לברר את מקום הימצאו ובתוך כדי מסעם נקלעים בדרכם טיפוסים שונים, בהם פקידי שירות ציבורי, אחות בית חולים, איש משטרה, אסיר, סטלנית בפאב ועוד ועוד.
 
כל אחד מהם שוטח בפניהם את האני מאמין שלו על מקצועו ועל החיים בכלל, בסדרת מונולוגים נוקבים (בין הנפשות הפועלות המבצעות: אסתי ירושלמי, עירית בנדק, זהר שטראוס, אוהד קנולר, אבי גרייניק, אלי גורנשטיין, אלכס פלג ועוד) ובתוך כדי כך שקועים האח והאחות בפעילויות מיניות מגוונות ואינטנסיביות, עם אחרים ובינם לבין עצמם.     
 
לדעתך החלקים בהם רואים אקט סקס מפורש של האח (ברק פרידמן) והאחות (נעה פרידמן) ושלו עם המורה שלו לתנ"ך (אסתי ירושלמי) הם האטרקציה של הסרט?
 
"הסרט מדבר הרבה על סקס ועירום, ואני לא הייתי מוכן לדבר על הדברים בלי להראות אותם ולהפך. דבר שני, אני חושב שבגילאים 16, 17 ו-18 לא עושים כזה סיפור מעירום ומסקס, ולא משום דבר. אם כבר, עושים חשבון בגילאים מבוגרים יותר, והדבר מובא כאן מנקודת המבט של הצעירים. 
 

נועה פרידמן וברק פרידמן (יח"צ)

"בעניין סצנות הסקס, היה לי חשוב להראות את הדברים כפי שהם קורים בחיים. לא כמו שרואים בסרטים, אמריקאים בעיקר, שבדרך כלל מתחילים אקט ואז הסצנה נגמרת, או שזה קורה בחושך, או מתחת לסדינים או שמייד אחרי הסקס הם קמים והם כבר לבושים. אלה בעיניי דברים הכי מגוחכים. אז הרעיון היה להראות את זה איך שזה, כמו ששאר הדברים בסרט הם איך שהם, באופן ישיר ובלי פילטרים".
 
בסצנה שלאחר שהאח עושה סקס מפורש, שנראה אותנטי לגמרי, עם המורה שלו לתנ"ך (אסתי ירושלמי), היא פוצחת במונולוג המכיל טקסט נועז, חסר תקדים בסרט ישראלי. בין היתר היא אומרת לנער: "...מישהו כבר אמר, ובצדק, שאישה היא כוס עם הרבה שומן מסביב. הכוס הזה ראה הרבה זרגים. ראה והרגיש. הפה שלי מצץ המון. וגם בלע. זה לא סותר את זה שאני נואשת לאהבה. גם חור התחת שלי ידע מאהבים. כמה שאותו ליקקו. אני כולי פתוחה ומפושקת. לא כמו נערות בגילך. שלושה ילדים יצאו לי מהכוס. למרות שחתכו ותפרו וסגרו, שרירי הנרתיק שלי נחלשו, לא משנה כמה תרגילים עשיתי...".  
 
בסצנה אחרת, קצת יותר מאוחר בסרט, פוגשים האח והאחות בבר סטלנית צעירה (מיכל שטמלר) שמספרת להם:  "הזדיינתי פעם עם מישהו ממש מכוער, אבל מה, היה לו זין של חמור. הזדיינתי איתו כי כל החברים שלי הזדיינו איתו. רציתי לדעת איך זה להזדיין עם זין של חמור. זה כאב. זה ממש כאב. בינינו, זה היה סיוט. אגב, אני לא בולעת. זה מסקרן אותי, אבל אני לא בולעת" 
 
למה הפקדת רק בפי הנשים, אתי ירושלמי ומיכל שטמלר לצורך העניין, טקסטים מיניים בוטים?
 
"זה לא היה באופן מודע. מבחינת אסתי ירושלמי, כל המהות של התפקיד והטקסט היו דברים שהיא הזדהתה איתם. היא מאוד ששה והייתה נחרצת לעשות את התפקיד והיא מאוד גאה בו. היא גם מאוד האמינה במה שהטקסט הזה מעביר, על מה שקורה לגוף הנשי, באופן כללי.
 
"הדבר הזה נכון אגב גם לגבי גברים, גם הם עוברים את התהליך הזה, לא רק נשים, אבל אצל נשים זה עובר בצורה יותר ברורה, בוטה וכואבת, שבא לידי ביטוי במראה החיצוני שלהן. וזו נקודה שלי היה חשוב מאוד להעביר. ומיכל גם אומרת טקסט שמבחינתה היה ברמה של סצנת עירום. לא עירום ויזואלי, אבל בהחלט נפשי". 

בכל הקשור להתנהגות מינית של הגיבורים, נראה שהשתדלת לשבור כל טאבו אפשרי. האח והאחות מקיימים ביניהם יחסי מין, לה יש רומן עם בת זוג (נתלי ברמן), הוא עושה סקס עם אישה נשואה מבוגרת (ירושלמי).
 
"זה חלק מחיים של בני 17, 18, כל ההתנסויות הראשונות האלה, זה חלק מהחיפוש שלהם בחיים, מבחינת הדרך. הם לא מקובעים על יחסים כאלה ואחרים. נשים שמתנסות בסקס זו עם זו – זה לא אומר שהן בהכרח לסביות. צעירים מחפשים כל מיני דברים ולא עושים עניין מההתנסויות האלה. זה חלק מאוד טבעי אצלם בלגלות את העולם".  

"תקציב גדול הוא  רק משקולת"

נראה שליצור סרט נועז כל כך קל יותר כשעושים קולנוע עצמאי.               
 
"אני לא אוהב את ההגדרה הזו - קולנוע עצמאי. כל הסיפור עם הקרנות התומכות בסרטים כאן מאוד מורכב. מצד אחד, בהתחלה לא חשבתי להגיש את התסריט לקרן, במחשבה שאין סיכוי שיתמכו בו. מצד שני, אמרתי למה לא, כי ראיתי כל מיני סרטים שמקבלים ואני לא, וזה עצבן אותי, אז החלטתי שאני כן מגיש. בסופו של דבר יצאנו לדרך עם תקציב של מענק פיתוח תסריט, בסך 70 אלף שקל, שקיבלנו מקרן הקולנוע. ובתוספת לכך שמנו כסף אני והמפיק, שי ורקר, 70 אלף שקל כל אחד, וכך יצאנו לצילומים עם קצת יותר מ-200 אלף שקל. 
 

אסתי ירושלמי (יח"צ)

"בשלב מאוחר יותר, אחרי הרבה דיונים ושיחות, ואחרי שהסרט כבר היה ערוך לגמרי, קיבלנו תקצוב מקרן רבינוביץ', מנחמן אינגבר, שיש לו ביצים וחשוב לציין את זה שהוא האמין בסרט כבר בשלב מוקדם ולא היה לו פשוט עם זה, אבל הוא דחף את העניינים והעז ללכת על זה. הם עזרו לנו לסיים את הסרט כמו שצריך, עם תוספת של 350 אלף שקל, ואני מאוד מעריך את זה.
 
"ההגדרה קולנוע עצמאי בעייתית לי כי הסרט שלי הוא בעיניי לא קולנוע איזוטרי אלא מסמל איזה כיוון מעניין וחדש בקולנוע הישראלי. מבחינת עצמאות נהניתי מהעובדה שהיה לי חופש מוחלט לעשות מה שאני רוצה. לא הייתי תלוי בקו-פרודוקציות כאלה ואחרות, או בזה שאקבל או לא אקבל כסף מהקרן, ואני שאצטרך להכניס את העניין הפלסטיני או משפחות מתפוררות, או את הסכסוך, השואה וכן הלאה - נושאים שלפעמים יוצרי קולנוע משלבים בסרטיהם כדי לזכות בתמיכה.
 
"הדרך שלי נתנה לי חופש לעשות מה שאני רוצה. את זה אפשר לומר לזכותו של מה שמכונה הקולנוע העצמאי - שבמסגרתו נעשים דברים הרבה יותר מעניינים מכל מה שנעשה במיינסטרים, שם נוצרים דברים משעממים, בעיניי. 

"אמנם עבדנו עם תקציב קטן וצוות מצומצם, אבל כל הדברים האלה, שעל פניו נחשבים לחסרונות, בעיניי היו יתרונות עצומים. גם הצילום והעניין הזה שאתה יכול ממש בקלות לצלם מה שאתה רוצה, עם איזה צוות שאתה רוצה, בלי להתפשר בשום אופן על התוצאה – זה נותן חופש עצום. לא היו לי שום תכתיבים ויכולתי לעשות מה שאני רוצה.
 
"הרגשתי חופש מוחלט בצילומים גם כי צילמנו במצלמה שיש לה איכויות מאוד מרשימות. אנחנו הראשונים שצילמנו בקנון 7-D, מצלמת סטילס בעיקרון, שהשתמשנו בה כבר ימים אחדים לאחר שהגיעה לארץ, מה שנתן לנו חופש פעולה מדהים, בלי לוותר על איכות.
 
"דיברתי על הסרט עם במאים שונים, והבנתי מהם שברגע שמקבלים תקציב גדול, הוא רק משקולת. עם צוות מצומצם אתה הרבה יותר חופשי. אני עבדתי בחופש מוחלט. לא הייתי מחויב לאף אחד, רק לעצמי, ואפילו שזה נשמע נאיבי, זה עבד. ברגע שאתה לא עושה פשרות ל-400 איש, זה נותן לך משהו מאוד שלם".
 
כמו לגייס קאסט מרשים של שחקנים שעשו את המונולוגים.
 
"אני יכול לומר שלכל השחקנים, בלי יוצא מהכלל, היה כיף לבוא ולעשות את התפקידים האלה. אוהד קנולר אפילו הציע וגילח את שיערו עבור התפקיד וגם השחקנים האחרים נתנו את עצמם בסצנות מורכבות.
 
"כולם נדלקו מהתסריט ונענו לאתגר. זה היה תהליך ארוך, אבל לא היו שום תירוצים. עשיתי את זה עם מעט מאוד אנשים, כשאני בשליטה על הכל, גם מבחינה הפקתית וגם אמנותית. עם זאת הצטרף אלי המפיק שי ורקר, שהאמין בתסריט וזרם גם עם תנאי ההפקה וההחלטות האמנותיות". 
 

אהד קנולר (יח"צ)

לדברי לילטי, וכך הוא גם מציין בתחילת הסרט, העלילה מבוססת על אירועים שהתרחשו. בתקופת הצבא הוא הכיר בחורה שאיתה הייתה לו מערכת יחסים והיא סיפרה לו על הקשר האינטימי שהיה לה עם אחיה. "זו גם הייתה תקופה בחיים שלי, של בדיקה ובחינה של הרבה דברים, כשכל אחד בוחן מיהו, מהו ומה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול", הוא אומר. הסיפור שלו מזכיר את "הילדים הנוראים", ספרו של ז'אן קוקטו, שז'אן פייר מלוויל הפך לסרט מכונן, אבל לילטי מדגיש: "היו לי הרבה מקורות השפעה לסרט מעבר לכך. שאבתי גם מכתבי קפקא, טולסטוי ואחרים. שילוב של הרבה מאוד השפעות".    
 
לשיטתך, האם הצעירים גיבורי סרטך מגיעים למצב הזה של גילוי עריות בגלל שאין להם הורים ואין מי שינחה וידריך?
 
"נכון. יש משפחות שבהן אין פיקוח. ההורים לא באמת יודעים מה הילדים עושים. וכשההורים לא נמצאים, בכלל אין יד מכוונת או מפקחת. וזה מוביל לכל מיני התנהגויות".
 
שיתפת בפרויקט את אסף ציפור, כעורך תסריט. במה התבטאה תרומתו?
 
"הוא קודם כל נתן לי טיפים איך ניתן לשלב את המונולוגים כדי שהם יזרמו באופן טבעי ושזה יהיה אורגני לסרט. וזה בעקבות כל מיני הערות שקיבלתי והטרידו אותי, שמה פתאום מונולוגים? אי אפשר להכניס דבר כזה! וכו'. מה שכמובן לא מנע ממני כן לעשות את זה.
 
"אסף נתן לי הרבה טיפים בכיוון הזה וגם, וזה לא פחות חשוב, עודד אותי ללכת עם החזון שלי, התסריטאי והקולנועי. הוא עודד אותי ללכת עם מה שאני מרגיש, ולא לנסות לכפות על הרעיון הזה כיוונים תסריטאיים שחוקים, הוליוודיים ובנאליים".  

"שחקנים בני 35 שמגלמים חיילים זה לא מתקבל על דעתי"

איך בחרת בנועה פרידמן וברק פרידמן (אין בין השניים קשר משפחתי) לתפקידים הראשיים?                    
 
"ראשית, באופן עקרוני מי שרצה להשתתף בסרט אך לא הגיע לאודישן, לא קראתי לו שוב. מי שלא היה בטוח בעניין, ויתרתי עליו מראש. לא רציתי אנשים מהססים.
 
"נועה פרידמן הייתה היוצאת מן הכלל בעניין הזה. מהרגע שראיתי אותה נדלקתי עליה ומאוד רציתי אותה, והיא עשתה כל מיני דברים כדי לא להתקבל לסרט. כמו לא להגיע לאודישן, או להגיע לאודישן ולא לזכור את הטקסט. וכל מיני דברים אחרים. והיא הייתה השחקנית היחידה שלא ויתרתי עליה. היא נראתה לי מאוד מעניינת. והיא הייתה אז לפני הכל ( הצעירה בת ה-23, שרואים אותה בסרט בעירום ובסצנת סקס משתתפת בסדרה לילדים  'אליפים' וכן הופיעה בסדרה 'פלפלים צהובים').
 
"מעבר ליופי שלה, יש בה משהו מאוד מיוחד. היא מאוד שונה ומעניינת, ולא עניינה אותה התהילה והצד הנוצץ של זה. היא לא מוכנה להופיע בפרסומות, ובעיניי זה משהו מאוד יפה. כל בחורה אחרת הייתה נוהגת אחרת, אבל נועה לא תעשה כל דבר כדי להתפרסם. יש לה את מערכות השיקולים שלה ואני מאוד מעריך אותה על זה. 
 

זהר שטראוס (יח"צ)

"ברק (בנו של דב פרידמן, שהופיע בסרטים 'מציצים' ו'חכם גמליאל') זה סיפור לגמרי אחר. פניתי אליו לראשונה בגיל 16, אבל אז הסוכן שלו אפילו לא הראה לו את התסריט. ולאחר מכן בחרתי במישהו אחר. אלא שחודש לפני הצילומים, השחקן הראשי שלי החליט שהוא מפחד לעשות את זה, וגם הוא היה בן פחות מ-18. וכשהוא תפש רגליים קרות ונבהל, חזרתי לברק, שהיה כבר בן 18 והוא הסכים לעשות את התפקיד זו הייתה סגירת מעגל יפה, כי הוא היה הבן אדם הראשון שפניתי אליו והאחרון שליהקתי לסרט".
 
"בגדול, השקעתי הרבה מאוד זמן באיתור הצעירים האלה. לא רציתי בשום פנים ואופן שבחור בן 28 יגלם מישהו בן 17. זו הייתה התעקשות עקרונית חד-משמעית שלא הייתי מוכן להתפשר עליה, למרות שאני יודע שבקולנוע, ובאופן עוד יותר מוקצן גם בתיאטרון, קורה ששחקנים בני 35 מגלמים חיילים. וזה לא מתקבל על דעתי. זה נראה לי לא אמין. היה לי גם חשוב שהם יהיו בתוליים, בוסריים, טהורים. שזה יהיה ככה וזה ירגיש ככה. זה היה הרבה יותר חשוב לי מכך שהם יהיו מוכרים ושיהיה להם ניסיון משחק".


 הייתה לך גם עוזרת במאי שהתפרסמה אחרי הצילומים, דפני ליף.
 
"היא הייתה עוזרת במאי מדהימה. מאוד מפרגנת ומאוד אכפתית. לי בדיוק נולד ילד, והיא אמרה לי" 'אין לך איפה לעשות חזרות, אז בוא תעשה אותן אצלי בבית'. וזה היה באותה דירה שממנה היא פונתה לאחר מכן והקימה את המאהל בשדרות רוטשילד".
 
נראה שהכנסת לסרט את כל מה שרק יכולת, כאילו אין מחר ואתה מביים בפעם הראשונה והאחרונה ומתייחס לזה כאילו יש לך אקדח עם כדור אחד בקנה.
 
"כן, אבל זו הייתה הנאה צרופה. היו בסרט סצנות נוספות, שירדו בצער. הן היו לא פחות יפות וטובות, והן ירדו מטעמי הידוק וצמצום ופיקוס. אני מניח שההתייחסות היא כזו גם בגלל שעושים סרט רק אחת לכמה שנים, אבל היה כיף לעשות את זה, ולא בהכרח כאילו יש לי כדור אחד בקנה. אגב, סרט עושים תמיד כאילו יש לך כדור אחד בקנה. מבחינתי, ידעתי טוב מאוד מה אני רוצה לראות וכל מה שרציתי – קרה. ברמת התוצאה, לא יכולתי לקוות או לבקש משהו יותר טוב ממה שיצא".
 
בפסקול הסרט שלובות יצירות של מוזיקה קלאסית (מאת שוברט, באך, בטהובן) בגרסאות דיסטורשניות.
 
"ידעתי שאין לי כסף למוזיקה מקורית. לא יכולתי להשתמש במוזיקה שאני צריך לשלם עליה זכויות, אז החלטתי להשתמש במוזיקה שאיתה כתבתי את התסריט. אלה היו היצירות שלהן האזנתי בזמן חיבור התסריט. ואז פניתי ליובל מסנר, שהוא מוזיקאי מופלא בעיניי, ואמרתי לו: 'אני רוצה שתנגן את זה כמו הנדריקס, כאילו הנדריקס ניגן את הדברים האלה'. ואני יכול להאזין לעיבודים האלה שלו שוב ושוב, בהנאה צרופה".
 
חזרת עכשיו מהאירוע "First Time Festival", בניו-יורק, בו הקרנת את הסרט. איך היו התגובות?
 
"מאוד טובות. היינו סקרנים לראות איך הקהל שם יקבל את זה, ואחרי ההקרנה אנשים פנו אליי ואמרו לי שהם מעריכים את זה שעשיתי דברים קצת אחרת. ואלה היו תגובות מעניינות. כל העניין של המונולוגים עבד שם מאוד טוב. 
 

אבי גריייניק (יח"צ)

"היה ברור לי שאין סיכוי שסרט כזה יילקח להפצה בארצות הברית. הרי האולפנים עושים שם סרטים המכוונים בעיקר לבני נוער. זו מערכת מסחרית מאוד משומנת, ולא ייקחו סרט כזה, שמראש היה מוגבל מגיל 18 ומעלה. אבל זה בסדר. כמעט התקבלנו עם הסרט לפסטיבל קאן, אבל בסוף זה לא קרה. זה סרט שדורש ביצים ואני מודע לכך שיהיו שיתקשו לעכל אותו".   

"כשאתה מנהל קריאייטיב בקשת אתה לא יכול לעשות שום דבר אחר"
 
מאחורי לילטי שנים של עשייה טלוויזיונית ודוקומנטרית מגוונת. לפני יותר מחצי שנה יצא סרטו התיעודי "כך ראינו", המאגד מקבץ סרטונים נדיר שצולמו במצלמות 8 מ"מ, משנות ה-30 ועד ה-70 של המאה הקודמת, כשלילטי מביים את הקטעים שליקט במשך עשר שנים המפיק אריק ברנשטיין.
 
כמו כן, בין 2001 ל-2007 הוא שימש כמנהל קריאייטיב במחלקת הפרומו של קשת, שממנה פרש כדי להתמקד ביצירת "מעשייה אורבנית". "כשאתה עובד בקשת כמנהל קריאייטיב, ועבדתי שם שש שנים בתקופה מאוד קריטית, בשיא התחרות מול ערוץ 10, אתה לא יכול לעשות שום דבר אחר", הוא אומר. "וכדי לעשות את הסרט הייתי חייב לפרוש ולהתרכז ולהתמקד רק בו".
 
ובכל זאת חזרת עכשיו לטלוויזיה, כבמאי ראשי של "אקסטרים מייק-אובר", עוד פורמט אמריקני שמועתק לכאן (צוות משדרג בתוך שבוע בתים מוזנחים של אנשים בעלי בעיות אישיות או סיפור אישי כואב). הסרט זה לנשמה והטלוויזיה לפרנסה?
 
"אפשר להגיד. הרי אי אפשר בארץ להתפרנס באמת מקולנוע. אני לא יודע אם מישהו ייתן לי ללמד קולנוע אחרי שעשיתי סרט שחלק מהאנשים זועמים עליו ואומרים: 'זה לא על פי החוקים' וכו'. אבל אני דווקא הייתי ממליץ לסטודנטים לקולנוע לעשות דברים אחרת, גם בתוכן וגם בסגנון, ואני בטוח שהסרט מחלחל לאנשים הנכונים. מבחינת טלוויזיה, תמיד התפרנסתי מזה ואין לי בעיה עם זה. גם העשייה הזו מאתגרת. עד עכשיו צילמנו פרק אחד, במשך שבועיים מטורפים".