הפרויקט של עידן רייכל - "רבע לשש"

החולשה היחסית של האלבום האולפן הרביעי של עידן רייכל היא אורכו (16 שירים, 55:01 דקות), תולדה של יצירה ועשייה לאורך ארבע שנים, תוצאה של הצלחה מקומית ובינלאומית וחוסר יכולת למצוא פנאי בלוח השנה כדי להתמסר ליצירה ולעבודה עקבית ושיטתית באולפן.

 גם הניסיון לאפיין אותו, תחת מוטו מצוטט מיוסי בנאי, "כעוסק בשעות המיוחדות של היום ובצמתים של החיים", לא נשמע מספיק מחודד, משכנע ומלהיב. ובכל זאת זו מוזיקת עולם משובחת מלב הזרם המרכזי, אלבום דרכים נינוח ומערסל לנסיעה ברכבת, מופק בסטנדרטים הגבוהים של רייכל וגלעד שמואלי, ארוזה ומותאמת גם לאוזן מקומית וגם לבינלאומית (רק מצער שהשירים בגרמנית, פורטוגזית, צרפתית וערבית, הם ושמותיהם, אינם מתורגמים לעברית).

מצד אחד רייכל מעמיק קשרים עם סצינה אתנית בינלאומית מרהיבה בקולותיה (והפעם תוספת של אנדראס שול הקונטרה-טנור הגרמני ואנה מורה זמרת הפאדו הפורטוגלית), מצד שני הוא ממשיך לחשוף אותנו לקולות מקסימים חדשים משלנו, כמו תמיר נחשון ("עכשיו קרוב"), ענת בן חמו, ליאת ציון, ישי ריבו ושי צברי. שאפו. מרתה גומר הקולומביאנית, מירה עווד שלנו, עידן חביב ואמיר דדון מבטיחים ומשלימים את חוויית האזנה (הליקון).

דני רובס בהופעה -"נוסע על כביש מהיר"

אני מאמין לדני רובס. תמיד האמנתי. מאז שהיה עזר כנגד ופרטנר של שלמה ארצי ולבטח עשה לעצמו קריירה מטאורית לפני כרבע מאה. ולמרות שהותיר שירים נפלאים ולהיטים גדולים, גדושי רומנטיקה, תשוקה ואובססיה (שהרי "כל שיר חושף איזה סוד"), נשאר רק הד קלוש ממנה.

גם היום הוא אחד הזמרים הכנים, המרגשים והסוחפים בפופ המקומי, ואמן-מבצע שמתעקש לשווק את האמת שלו בדרך הטובה ביותר שהוא יודע - על הבמה, מאחורי גיטרה ומול מיקרופון, מתרגש ומרגש בכל פעם מחדש.
האלבום הזה, שהוקלט במהלך סיבוב הופעות לציון 20 שנה ל"דרך אל האושר", אלבומו המוכר ביותר, מבהיר היטב את כוחו הבימתי, גם לדור שלא ידע אותו אך הוא מוכן להציץ ולהיחשף לקסמו של זמר שיודע להגיש שיר ולהחזיק קהל.

13 שירים (56:56 דקות) ביניהם "בדרך אלה אושר", "נוסעת בעקבות האהבה", "רכבות 68-80-88", "פנים ושמות" (שמעניק לאלבום את שמו), "אני בא הביתה מהלילה", "לא נרדמת תל אביב", "זה לא אני" וכמובן "איך הוא שר". את האנרגיה והמחויבות מייצג להיט ההופעה "גרעינים" ואת ההווה והעתיד הבונוס "אני לא מספיק להתרגש ממך". ההערות בין השירים (בחוברת) מנסים (ומצליחים!) להעביר את גישתו ההומוריסטית של רובס, הערך המוסף הייחודי לו (עננה/התו השמיני).
 
איציק קלה - "מאז ולתמיד"

גם איציק קלה, זמיר של 40 שנות קריירה כמעט, מצטרף לטרנד המחרוזות. לפחות הוא עושה זאת עם להיטים ושירים נבחרים שלו, מיבול של שלושים אלבומים ויותר. לקלה קול ייחודי וגם טעם ייחודי, שקצת השתבש והיטשטש בשנים האחרונות וחבל, כי לא היה שני לו בייבוא ובייצוג נשמה טורקית משובחת. 71:57 דקות של 32 שירים בשבע מחרוזות (עיבודים והפקה מוזיקלית תומר עג'ם) שיתרונן הגדול הוא בנגישות הדיגיטלית הנקודתית אל המרכיבים שלהן, כלומר - ניתן להגיע לשיר ספציפי מבלי להריץ את כל המחרוזת.

במפתיע מצורפות גם מלות השירים, בעברית לפחות. לא מצורפות המילים של שיר אהבה הודי (במחרוזת "שוב מאוהב") ושל ארבעה שירים משישה במחרוזת הטורקית, שנפתחת כצפוי, בדובדבן שבקצפת ובלהיט הגדול ביותר של קלה - "מחפש (את הדרך לליבך)".

אריאל הורוביץ - "הגיבורים שלי"

פרויקט מעניין. הורוביץ מצדיע מוזיקלית לאנשים בחייו, הנוכחיים לפחות. ספק אם התכוון לכך מראש או שיצא לו באקראי, כיון שחלק מהבחירות (צוותים מעורבים יהודים וערבים בבתי החולים בארץ ב"ריקוד משונה", או עמיתיו, יוצרים ברוק המקומי שנאבקים על האמת והפרנסה שלהם באלגוריה "אריה") די מאולצות למרות שהן ממוענות היטב ולכאורה מנומקות.

לרב מנחם פרומן ז"ל ("פרומן"), לעמיחי כ"ץ ז"ל ("הבלדה לכהן צדק"), לחלוץ ארנסט פולאק ("מצבת השטן"), אולי גם לסופר אבא קובנר ("סלון קטרינג"). אבל מסופקני אם שימוש בשירים של שרה ב"ק ("שעשאך כרצונך") ולאה גולדברג ("גם השנה") מצדיק הפיכתן ל"גיבורות".

עניין של הורוביץ, תואם רנדי ניומן משלנו, שבהחלטה לשיר בשבחם של אחרים ("הכוכב של דוד" החביב למשלחת הסיוע הישראלית בהאיטי), הופך את עצמו למועמד לפרס היצירה הציונית מטעם שרת התרבות. ולא בציניות.

כי כך הוא פחות מושחז ומחודד, יותר מצועף ומרוכך, גם בהפקה המוזיקלית, למרות חלקו בה של נגן הגיטרות יניב דדון. דווקא השירים חסרי השליחות הם לטעמי המוצלחים יותר באלבום - "אם נישָאֵר חלום" (לזוגתו?) ו"ילדה כמוך" (לבתו?), בעוד "המכתב של רבקה לנעמי" (בעקבות מכתב של סבתו לאמו) נשאר גימיק יחצ"ני. האם אריאל הורוביץ מאבד את זה? צריך להיות מעריץ מושבע שלו כדי ללכת אחריו בין רצועות אלבום זה (התו השמיני).

סיון טלמור - "לונה פארק"

סיון טלמור היתה מגיעה בכל מקרה. The Voice רק עיגלה פינות ועזרה לקצר את הדרך, ובכל זאת, כדי ללמד על הרצינות והמשקיענות, לקח לה עוד שנה לסגור את המעגל ואת אלבום הבכורה. אחרי שהציגה כשרון שירה והגשה מרשים ומשכנע, זה הזמן להיווכח ביכולות היצירתיות שלה, מלים ולחנים.

שמונה שירים אישיים קטנים-גדולים (תשעה בסך הכל, עם התרגום הנהדר של יהונתן גפן ל"17" של ג'ניס איאן) של מתבגרת עירונית. תמונות מהתמודדות במערכות זוגיות, שאיפות ופנטזיות של בת עשרה, התמודדות עם הזמן, עם חלומות וציפיות.

הבחירה ביוני בלוך כמפיק מוזיקלי מתגלה כמוצלחת. הוא כמעט ולא "נגע", אבל עטף את הצניעות הכובשת שלה בחמימות משפחתית מענגת ונוגעת, שמעניקה מגע דק וקסום של הומור להגשת הוודביל והקברט שלה. ובתוך האריזה מצפה גם פוסטר שלא עושים כמותו היום. ציור (למי הקרדיט?) של ברווז בר נושא על גבו את הלונה פארק הפרטי של טלמור. ממש צמר גפן מסוכר, אורות צבעוניים ולילה לא נגמר. 31:46 דקות. שמזמינות עוד ועוד (אן.אם.סי.יונייטד).

עידן עמדי -"בזמן האחרון"

אמרתם צניעות, אמרתם עידן עמדי. הצעיר הירושלמי שלא מאמין שזה קורה לו, וכל עוד הוא ישמר את הרגש האותנטי הזה, של כנות עמוקה וענווה בלתי נגמרת, העולם מונח למרגלותיו. 11 שירים על 44:57 דקות.

בעצם יותר סיפורים משירים, הוא כותב ושר את חייו בזמן אמת. שורות ארוכות ומחורזות, חותרות קדימה, מנסות להקיף ולהספיק מה שיותר כדי לשתף בחוויות ובזיכרונות, בשיטוטים ובהרפתקאות, במחשבות ובמשאלות, בהווי החברתי ובראיית העולם החדה שלו. וכשהם נגמרים נדמה שהסתיימו בטרם עת, משאירים רושם עז של אמת כובשת וטעם של עוד.

ההפקה המוזיקלית של איתן מאירי ואיתן רז, שותפים נאמנים לדרכו המסחררת, עוטפת את הנשמה הרכה, השירה היפה והמסתלסלת והאישיות המלבבת של עמדי (אולי ממשיך הדרך המוצלח ביותר של בעז שרעבי), בצליל חם ואינטימי, תמהיל מושלם של אתניות ורוק, של תכנות ושאר רוח, של אלקטרוניקה שמניבה אמירה אקוסטית.

אפילו העברית המשובשת והבעייתית שלו נסלחת. אלבום מרגש ומחמם לב שמצדיק את מעמדו של עידן עמדי ככוכב-הלא-כוכב הגדול ביותר בפופ הישראלי בשנים האחרונות (ארומה/אן.אם.סי.יונייטד).

אהובה עוזרי - "מעליי דממה"

פרויקט יוצא דופן שמעבר להיותו מחווה לאחד הקולות החשובים במוזיקה הישראלית האותנטית, חשיבותו העיקרית היא חברתית קולגיאלית, באפשרות המימוש שהוא מעניק ליצירתה העכשווית של אהובה עוזרי לבוא לידי ביטוי דווקא לאחר שקולה ניטל ממנה, 13 שנה מאז "צלצולי פעמונים".

התגייסות מרשימה ביותר של זמרים בני דורות שונים - מחווה אלברשטיין, אהוד בנאי, קורין אלאל וברי סחרוף, דרך קובי אפללו, דנה ברגר, רונה קינן ומאור כהן ועד יעל דקלבאום, שי צברי, שרוןקרלן ושני פלג, וגם גליקריה אחת.

אלה (בולט חסרונו של דודי לוי, פרטנר של עוזרי בהופעות משותפות שהיעדרו אינו מנומק) מבצעים שירים חדשים שנתפרו ביחד או הותאמו במיוחד להם, ליכולתם ולאישיותם, אבל למעשה היא נעזרת בהם כדי להוציא את עצמה. מעלת ההומאז' היא שהרכב נגנים אחד (בראשות הפסנתרן, המעבד והמפיק המוזיקלי שאול בסר, ועם איש הגיטרות יונתן אלבלק, עדי הר צבי בקונטרבס, זהר פרסקו בהקשה ועוזרי עצמה בבולבולטרנג המפורסם שלה) משרת את כל ההפקה, מגלה נאמנות לקווי המתאר האתניים שלה ומחזק את ההרגשה שזה בפירוש אלבום שלה.

והשירים (16, 68:30 דקות)? בעיקר שירי אהבה חיוניים ועזי ביטוי שכאב, אובדן וגעגועים שוכנים בהם לצד אופטימיות, שמחת חיים ואהבת אדם, כשאת ההשראה והנשמה שלה מזינים גם תמימות ילדותית וגם הוד קדומים שורשי. בית ספר למוזיקה. שימו לב לתלמידים המוכרים פחות, אצלם חבויות ההפתעות האמיתיות, במיוחד אצל קרלן הנהדרת ופלג המרהיבה. אלבום שהוא פיצוי מעט על שנים אבודות ושירים שהפסדנו בעטיו של סרטן הגרון (עבודה עברית).
 
חוה אלברשטיין - "ואיך אצלך"

כל שנה בסתיו, בעיקר כשהוא מגיע באביב, חוה אלברשטיין חובקת אלבום חדש. ה-60 שלה, מישהו ספר. ואיזה אלבום יפה ומענג יש לה הפעם. הרבה בזכותו של המפיק המוזיקלי תמיר מוסקט, המתופף של "הבלקן ביט בוקס", שמציע צבעים חדשים ואופטימיים לשירי סוף הדרך שלה ("אם זה קשה/ בוא נעזוב את זה/ בוא נדבר על גשמי העונה/ על תזונה נכונה/ על מצב המדינה", מתוך שיר הנושא).

מוסקט הוא הברקה גדולה. לא האנרגיות של הב.ב.ב., אבל נגיעות חמות, מאופקות ומלבות, בעיקר של חצוצרות וכלי נשיפה רחוקים, למבע האירוני, המריר-מתוק של אלברשטיין. 10 שירים, 39:13 דקות. חוה אימנו, האמא, האחות הגדולה, מורה ומדריכה, פוקחת עין, מתריעה וגם מנחמת, מנסה למצוא טעמים ותובנות בקרקס של החיים, ומאירה את הדרך בשירה בהירה, מדויקת ומשכילה.

רק לשני שירים כתבה את המלים והלחנים. בשבעה אחרים הסתייעה באחרים - טקסט של דוד אבידן ב"מנת קרב", לחן של קורין אלאל ב"אהבה" הפותח, מלים של שמואל שחל ב"יצאתי למרפסת", מושא להפקה מערסלת, עשירה יחסית, וגם שלושה לחנים יפים ומפתיעים של ערן וייץ, נגן הגיטרה החשמלית הקבוע שלה.

יודעים מה מתסכל? הידיעה שלא נשמע את ההפקה הזאת על הבמה. חוה מזהירה באולפן אבל זהירה על הבמה. ומעניין כמה מהשירים החדשים כאן יחדרו למופע השוטף שלה. לפחות ששה-שבעה ראויים לעשות זאת, ביניהם "כרגע זה נראה לא טוב", "מה את רואה", "במלים אחרות" ובעיקר "בלוז הלוויה", תרגום שלה לשיר של וויליאם אודן, סוג של  חנוך לוין פוגש את גורן ברגוביץ'. נפלא (אן.אם.סי.יונייטד).
 
ערן צור ואנסמבל מיתר

אל תוותרו על הפנינה הזאת. מיטב הלהיטים והשירים החשובים של ערן צור, בליווי אנסמבל מיתר, חבורה של עשרה נגנים (פסנתר, כלי קשת, נשיפה והקשה), בעיבודים מרחיבי דעת ואופק של זיו קוז'וקרו, שגם ניצח על הנגינה.

צור מתפנה לשירה בלבד ומגלה שיש בו יותר כזמר - קול, יכולת, צבעים ובעיקר תשוקה. והוא נהנה מכל רגע ומשתחרר בכל כיוון. בקלילות מפזזת שנמנעה ממנו ב"ערב ב' כסלו" הקודר (גם התזמור נוטה יותר לששון מאשר לאסון...), בעוצמות לא מוכרות כשהוא שר את "אני אוהב אותך" ב"פרפרי תעתוע", בכיף בלתי נגמר בפזמון של "פתאום נהיה קיץ", בעליצות מחויכת ב"הוא והיא", ואפילו המתיקות הארסית של "תותים" והפאתוס הצורי האופייני של "אהובתי ירושלים" מקבלים ערכים מוספים.

תוסיפו את "בלילות של ירח מלא" עם תוספות תזמור של שוק פרסי, את "נשל הנחש" כסיפור אגדה יהודית, את "המנון לאדישות", "בעין הסערה" ו"תמונה אימפרסיוניסטית", גרסה שלו, דכאונית על-זמנית, ל"ועם הזמן" של אביב גפן, ועוד תסכית מוזיקלי בוטה לשון ונפלא בשם "בַּגְדָה בַּגְדָה", שמין ואלימות, תשוקה ונקמה משמשים בו בערבוביה, ותקבלו את דמותו המורכבת, האניגמטית והמפתה של צור בכל יפעתה והדרה.

14 יצירות, 65:13 דקות. תזמורים יפהפיים, מאירי פנים, משובצים בהשפעות קלאסיות ובהרבה השראה ואהבה, שנחוצות להפוך את השירה הזוויתית של צור לקאמרית ומעוגלת, לוקחים את המאזין למחוזות חדשים ומפתיעים. בעיקר לאישוש הגדרתו של ערן צור כמשורר רוק. מפגש מושלם בין קלאסיקה ורוק, שירה ותיאטרון. האיש מגיש בחסד עליון. לא מאוחר להצטרף למעגל אוהביו (התו השמיני).
 
נחום היימן - "אני ממשיך לשיר..."

22 שירים חדשים (שהולחנו מאז 2010) של חתן פרס ישראל לזמר עברי, שלושה מהם (כולל שיר הנושא, היחיד שגם את מילותיו חיבר) בביצועו-הוא, ללמד על הפשטות שהפכה את נחום היימן לנחצ'ה ואת לחניו לשירי עם המושרים בפי כל.

לצד כותבים ברורים מאליהם, כעמוס אטינגר, דודו ברק ושמרית אור, משוררים כנתן אלתרמן (ארבעה שירים), זאב ז'בוטינסקי (שניים) ו...אברהם (יאיר) שטרן, גם שמות מפתיעים (כמו זיו רובינשטיין) ומוכרים פחות.
המבצעים לעומת זאת, שייכים למילייה המוכר של היימן: רן אלירן, ישראל גוריון, אילנית, חני ליבנה, ריבי בן בש"ט, מיטל טרבלסי וגם בתו סי היימן (בשיר אחד בלבד). העסוקים ביותר הם אדם הפטר ואלי ארגון, חברי הצמד "השני-שרים" שהקים נחצ'ה - עם שמונה שירים, חלקם מופיע באלבום חדש שלהם (גם הוא בהפקתו של היימן).

ההפקה המוזיקלית בחלק לא מבוטל של השירים מינימליסטית ומהווה הצעה והזמנה לפגישה ולהתייחסות נוספות. כדרכו, נחצ'ה מכביר בפרטים על נסיבות היצירה והיכרויותיו עם הכותבים והמבצעים, בחוברת המלים (ספרון בעצם) שנלווית לאלבום. הרכישה, בדיוור ישיר בלבד (nh3400@gmail.com), מבטיחה כי התמורה הכספית עוברת במלואה לכיסו של היימן (הפקה עצמאית).

שלמה ארצי - "תתארו לכם"

תיארתם לעצמכם פסח ללא שי לחג של שלמה ארצי? זה כמעט ולא קורה. והפעם אשף המחזור והאריזה אורז מחדש 52 שירים באוסף משולש נוסף (ולאורך 3:57:33 שעות). יש אמנם מה שנקרא בונוסים, בדמות שלוש הקלטות שרואות אור לראשונה, אך גם הן של להיטים גדולים בגרסאות הופעה: "ליד הבית שגרתי בו", "צוותא" (שניהם בדיסק השלישי, האפלולי לפי העיצוב) ושילוב של "אני בא" ו"נבראתי לך" (בדיסק הראשון, הבּוקְרי).

הצמד האחרון מעיד על החיוניות והערך המוסף של האוסף: לצד להיטי ענק והמנוני הופעה, גם השירים שנחבאו בצילם, מוכרים הרבה פחות, כמו "הלילה השני", "איזו התחלה", "אחרת אתה מת", "נדבר מהלב", "עפיפונים", "אומץ", "כמו חצר גדולה", "היית אתי הרי", "שלא יעלמו הדברים היפים". שירים שלדעת יוצרם ראוי שלא ייעלמו ושעודם ראויים לחשיפה ולהזדמנות נוספות בקרב קהל היעד.

האלבום הזה, מסמך משקף של 35 השנים האחרונות, מיועד לקהל המשוכנעים הגדול ביותר בארץ, שהרי ספק אם יש מי שאין לו את כל השירים הללו לפחות פעם אחת במאגרי ההשמעה שלו (הד ארצי).

אריאל זילבר- "העטלף והתרנגול"

אריאל זילבר תורם את הטמפרמנט הייחודי שלו לטובת עשרה שירים של אמונה ביושב במרומים. מרבית השירים מבוססים על מזמורים, תפילות מהסידור, מובאות ופסוקים ממקורות שונים שהוא עצמו נותן בהם סימנים ולחנים, אך גם על ניגונים ופיוטים של הרב יצחק גינזבורג (ארבעה, בהם "השם מלך" שהוא היפ-הופ על דרש) שזילבר מאמץ בחום.

יוצאי דופן הם דווקא השירים שזילבר כתב, שיר הנושא שהוא משל על פקחון ועיוורון, חוכמה ובורות,  צדק וחטא, שנמשלו קצת לא ברור; "למה רגשו גויים" שהלחין, מעין שיעור של מורה לתלמידיו; ו"נודדות" הנועל שהוא לחלוטין שיר מתקופה אחרת למרות שגיבורתו היא הנשמה.

 גם כשהוא עושה מוזיקה חסידית במובהק, ההפקה המוזיקלית שלו ושל עידן אמסלם ויוני אמבר, שומרת על מתווה הרוק האופייני של זילבר, על המקצבים הקופצניים, נגינת הפסנתר והנשיפה בחצוצרה, והפנייה ההמנונים-עממית שתכליתה להפוך את השירים ללהיטים נחלת הכלל. ובעיקר על השירה החמה והמוכרת, החברמנית, הלהוטה והנלהבת, כשהאמונה היא תוספת כוח למחויבות למוזיקה ולהתמסרות ביחצ"ון עבודת השם.

ולא חסרים פה המנונים - לבתי כנסת, למפגשים המוניים ולשמחות פרטיות - רובם ככולם יגרמו לכם, אם הפאזה הזאת בקריירה הארוכה של אריאל זילבר היא כוס התה שלכם, גם לחולל בהתלהבות, אולי עד דלא ידע (התו השמיני).