כצופים נלהבים בהצגות תיאטרון קליפה לילדים, שמחנו עד מאוד לגלות שהתיאטרון שב לשתף פעולה עם המאיירת רבת הכישרון אורית ברגמן בהצגה חדשה, "השיר של לולה", המבוססת על ספרה.
 
שיתוף הפעולה הקודם שלהם, "מה קורה עם שבתאי", הוא אחת מחוויות התיאטרון המוצלחות שלנו, ו"הקטר", שאיירה ברגמן, הוא מן הספרים המועדפים על הדעתן בן השלוש ועל אמו.

בהצגה החדשה, "השיר של לולה", אמונה ברגמן גם על החלקים הכתובים וגם על אלה המעוצבים, בבימויה של עידית הרמן.

עצים או קבב?

הפתיחה, מקסימה ומהפנטת, מציבה רף גבוה במיוחד: אל הבמה מגיחות שתי רקדניות (קזויו שיונורי, שרה צוויג) המפעילות ארבע בובות מרהיבות ביופיין – פילה, נחש, כבשה ועורב.

הדמויות ממלאות את הבמה בהבטחה מופלאה, על רקע תפאורת עצים מסוגננת בגוני ירוק ולבן (בן השלוש לא ראה שם עצים, אלא קבב).
 
בהמשך ממשיך הקסם הקליפתי לפעול באמצעות תיאטרון צלליות מעודן המגובה בלהיטים אפקטיביים בפסקול.
 
במרכז העלילה עומדת לולה הצבועה, מן החיות הפחות חינניות בטבע, שמסוגננת כאן (כמו כל דמויות ההצגה) בחינניות מרובה על-ידי מעצבת התלבושות ועל ידי השחקנית עדי פז. עם זאת, לדמותה שני מאפיינים מרתיעים: גירוד אובססיבי וצחוק טורדני, שמבריחים את שאר החיות. 
 


השיר של לולה (צילום: גדי דגון)


תחרות הכשרונות השעירים

את לולה הבודדה מגלה, בזכות קולה היפה, החולד (צבי טרקובסקי), אמרגן היער כבד הראייה. במחילת החולד עמלים השניים על הפקת השיר של לולה ושולחים אותו לתחרות הכשרונות השעירים של היער. זכייתה של לולה במקום הראשון מוכיחה לה ולחיות היער שיש בה יותר מן הנגלה לעין.
 
השלד העלילתי בסיסי למדי וקצת מאכזב, אך החולשה המרכזית של ההצגה בעיני היא הדיאלוגים הצעקניים והלא תמיד ממוקדים. ההצגה גם כוללת קצת יותר מדי קריצות למבוגרים שבקהל, לטעמי לפחות.
 
נוסף לכך, השיר של לולה, שהוא מרכזי מאוד בעלילה, אינו יוצר עניין מוזיקלי סוחף דיו בהשוואה ללהיטים בכל קנה מידה המשובצים בהצגה, החל ב-Copacabana של בארי מנילו (Her Name Was Lola) וכלה ב"פילפילון". 


השיר של לולה (צילום: גדי דגון)


בני שנתיים ובני 70

יחד עם זאת, זו הצגה שהשלם הבימתי שלה גדול מסך חלקיה בזכות הצד העיצובי-חזותי המרהיב שלה.

שוב ושוב מתבלטים ביופיים קטעי הקישור של שתי הרקדניות, החוזרות בכל פעם אל הבמה בתפקידי תנועה ובובנאות שונים ללא מלים, וכן קטעי הצלליות. היופי הזה מדבר בגובה העיניים לכל אחד מהצופים: בני השנתיים ובני ה-70.
 
ואילו הדעתן, שממקום מושבו על ברכי אמו לא הסגיר רגשות במהלך ההצגה, ענה לשאלתה באופן נחרץ וחד-משמעי: "היה לי מאוד כיף". 


לבני 3–7. כתיבה ועיצוב: אורית ברגמן. בימוי: עידית הרמן. כוריאוגרפיה: מיכל הרמן. תלבושות: יערה צדוק. עיצוב תאורה: אסי גוטסמן. ביצוע תפאורה: דמיטרי טולפנוב, שגיא שונולד, ירון בראלי. לחן השיר של לולה ועיצוב הפסקול: צבי פטרקובסקי, דמיטרי טולפנוב. משתתפים: צבי פטרקובסקי, עדי פז, קזויו שיונורי, שרה צוויג.