לא חוכמה להכתיר את "החופש הגדול", אלבומו החדש של מאור כהן, כאלבום הטוב ביותר שלו עד כה.

מדובר בסך-הכל באלבום הסולו האולפני השני שלו, מרחק של 14 שנה מאז "טוב לנו יחד". באמצע יצר את "פרחי הרוע" (2005), שהוקדש לשירי שארל בודלר, ואת "דיסקגרפי" (2008), שהיה אלבום אוסף וסיכום זמני.

ועדיין, "החופש הגדול" הוא אלבום נהדר, שמחזיר את כהן לבסיס שלו כרוקר רעב, נלהב ותזזיתי, ומציג אותו כאמן בוגר ומנוסה, רב פנים ופינות.

חשוב לומר זאת, מפני שכהן הוא לא אמן שמבליח אחת לכמה שנים וגוזר על עצמו שתיקה. נהפוך הוא: הבנאדם לא מפסיק ליצור, לשיר ולהקליט.

חיה חברתית

כהן איתנו קצת יותר מ-20 שנה והספיק המון, אפילו יותר מדי: מרוב הרכבים (זקני צפת, הזבובים) וצמדים (ראות, הבליינים), יציאות טלוויזיוניות ושיתופי פעולה אולפניים, התנסויות וזגזוגים, חיפושי דרך והשתטויות, תחקירים רציניים (בודלר), הרפתקאות קלילות ולא פחות מ-12 אלבומים, כבר היה חשש שלא נזכה להכיר את מאור כהן האמיתי.

כשמו, ובהעדר שיר נושא, האלבום החדש (13 שירים, 49:02 דקות) הוא מראה לחופש הגדול של כהן כמוזיקאי וכיוצר, כמבצע וכפרטנר, כאדם סקרן וכחיה חברתית.

כל הלחנים שלו (שניים מהם בשיתוף עם פיטר רוט), וכך גם שמונה מהטקסטים. המבט שלו מקורי, הכתיבה שלו (עם עזרה של דן תורן) מרעננת, הנכונות שלו להכיל יצירה של אחרים מרשימה, המוזיקה שלו מפתיעה ומלהיבה, השירה שלו נינוחה ובהירה, וההגשה שלו חיונית ובטוחה.

אם פעם, ממש בראשית דרכו, ראו במאור כהן ממשיך דרך אפשרי של אריק איינשטיין, "החופש הגדול" מציב אותו בעמדת זינוק מחודשת ומבטיחה; לא בתקווה לאילוף הסורר, אלא עם משאלה לניתוב היוצר.

מהות סנדרסונית

הוא פותח (גם את המופע, שאליו נגיע בהמשך) עם "חוזר אל החיים", רוק בוגר ואפי, סיכום ביניים של מי שהספיק המון על אף גילו הצעיר (39 בעוד חודש):

"מנסה למצוא מקום אחד קבוע/ יושב על השנים באופק הרעוע/ זוכר את הפרטים אך לא תמיד מדוע/ בין היום ובין מחר משתדלים לחיות/ ...הבריאות הלכה לה בזמן הלא נכון/ להירדם לאט-לאט לתוך שגרת חלום".

מייינסטרים במובן הטוב של המלה, בהפקה מוזיקלית מהודקת ויפה של טל מטמור, אחד משלושת המפיקים של האלבום (נוסף לפיטר רוט וכהן עצמו).

החלום (שמפרנס את מרבית שיריו באלבום זה) לוקח את כהן גם ל"הולך על בטוח". ואולי זה פשרו – ההפנמה וההבנה שאין טעם לנסות להיות גיבור, כי הטבע הוא אכזר ועדיף להלך על קרקע יציבה. מהות סנדרסונית, בכתיבה, בלחן וגם בכוונה. רעש מתוק של גיטרות מחד, עיבוד תזמורתי מאידך, פופ-רוק חביב בתווך. ואם היה הולך על הבטוח, לבטח היה מ"מ של איינשטיין החסר.

לצד שירי אהבה וזוגיות במבחן ("האם תרצי" הנונשלנטי, מנקודת מוצא גברית בוטחת, ו"אהבה" המפויט והנוגע), הוא מציע גם שירים שמתחבטים בלבטי היצירה: האלגוריה "מנגינה" הגרובית והקופצנית, המתהדרת בלחן פופי-אירוויזיוני; "את יודעת", פופ'נרול חריף מהסוג שהיה צריך לעשות לאורך כל הדרך; ו"אֵלי" הכיפי, שיר ילדים פופי שמלוכלך ברוק בס-גיטרות-תופים (קצת חריג באלבום, שהעניין שלו הוא נגינה בקלידים, בעיקר של אופיר קנר, נגן הרכב הליווי שלו).

מתגעש מהורמונים

אולם לבו של "החופש הגדול" הוא השירים הפוליטיים-חברתיים שלו. "ארץ קשה/ לא תרגיש הקלה/ אם תצחק יחשבו זהו בכי/ היי תתעורר/ חול היום אותך קובר בלי עצב", הוא שר ב"ארץ קשה", בלדה יפה וכואבת, שיר תשובה מאוחר ומפוכח ל"מדינה קטנה" של כוורת, שמן הסתם נכתב בעקבות מחאת האוהלים מלפני שני קיצים.

ויש גם התמודדות עם שלושה טקסטים נהדרים של משוררים שהם לכאורה שירי הלל לגבריות: "אל תתחתנו, בנות" של בוריס ויאן, שבחסות תרגומו המבריק של דן דאור הופך לרוק'נרול טעון חשמל, רווי אדרנלין ומתגעש מהורמונים, ושניים של דוד אבידן: "הנמר הקליל", פיצוח מרתק ואלגנטי לאגו-טריפ אבידני אופייני, ו"לחש תלת-נחשי" המופלא שמאדיר את המוות והופך את המאבק בו למעמד של ניצחון, ומאור מגיש אותו ביבושת, כאילו הוא לא נוגע לו.

חלק מהמבוקש אפשר לקבל במופע הבמה החדש של כהן, קלאסיקן רוק כמיטב מסורת השירה וההגשה, עם כל השטיקים והגינונים, השטויות והציטוטים. גם להופעה יאה השם "החופש הגדול" (ולא בגלל הקיץ שבפתח), בזכות היותה אכסניה למיטב הלהיטים מכל התקופות והסגנונות, הפאזות וההרכבים.

לצד שירים מהאלבום החדש, שר כהן במופע גם את "שיר של יום חולין" (ריף הגיטרה שמבשר אותו הוא כבר קלאסיקה מקומית) שחידש עבור "עבודה עברית" ב-2008, ואת "שוביניסט", משיתוף הפעולה שלו עם אורן לוטנברג ב-2001, בצמד הבליינים.

מאלבומיו האחרים שר כהן, בין השאר, את "שקט שקט בייבה", רוק'נרול כהלכתו, "לילה עיר", אולי השיר היפה ביותר שלו ולבטח אחד מאתגרי השירה הגדולים שלו. יש גם גיחה של דני סנדרסון, שמתארח כמתבקש מהשראה אמנותית והתנהלות ליצנית עם "הגלשן", "מה הדאווין שלך" ו"אלף כבאים".


מאור כהן, עטיפת האלבום "החופש הגדול"

את "אל תתחתנו, בנות" מהאלבום החדש מגיש כהן בתשוקה מעוררת תאווה, ואחריו מחרוזת קצרה ומלהיבה מהפאזה הראשונה של זקני צפת (1992), "העט של בנצי" (חנוך לוין), "לנגר", "ריקי" ו"איפה דוד" – הזדמנות לשבץ אינספור פוזות אלביסיות. גם "לא תבואי שישי-שבת", משירי הנונסנס הגדולים בפופ המקומי, נמצא שם, כמו "הכל יכול" (שיר הבליין), התרומה המזרחית של כהן לפופ הים-התיכוני.

לא מפסיק לזוז

את ההדרנים פותח כהן עם "החוזר" של בודלר (תרגום: דורי מנור), ממשיך עם ביצוע אינטימי ל-Fly Me To The Moon של בארט הווארד מלפני 50 שנה, וממשיך את הכיוון הרומנטי עם "הכי יפה בעולם", גם הוא מאלבום הבכורה שלו כסולן.

סנדרסון חוזר בהדרן ל"ערב אבוד", ונשאר כדי להתארח בגראנד פינאלה סוחפת ונהדרת של "השכן", עוד סטנדרט של 20 שנה. בהחלט חוויה. עם נגנים מיומנים כעמית יצחק בגיטרות, מיכאל פרוסט בבס, ארז גינת בתופים ואופיר קנר בקלידים, מחשב וקולות, כהן (גיטרה חשמלית ברוב השירים) נשמע במיטבו.

אריק איינשטיין הוא כבר לא יהיה, למרות שהוא ממשיך להזכיר אותו בשירה, בג'סטות הגופניות, בהבעות הפנים, בהומור, בדיאלוג האילם עם הנגנים, ובעיקר באמנות ההגשה והביצוע, אבל הוא המופיען המקומי הכי קרוב שאני מכיר לפעילות האירובית של מיק ג'אגר. לוקח את הבמה בקלות, מתנהל עליה בקלילות, לא מפסיק לזוז ולנוע. ההצגה הכי טובה בעיר.

מאור כהן, "החופש הגדול" (נענע דיסק); מאור כהן במופע השקה ל"החופש הגדול", זאפה תל אביב. רביעי, 20 במרץ 2013.