הבסיס לסרטו הארוך הראשון של יבגני רומן, "איגור ומסע העגורים", היה ספרו של אקי שביט הנושא אותו שם, אבל נדד ממנו והלאה.

"הספר היה הבסיס", מעיד רומן, "אבל משם זה התגלגל לכיוונים שונים, ובתוך כדי כך הגרעין העלילתי נשמר. האמת היא שלא הכרתי את הספר. התוודעתי אליו בשלב התסריט. הפוש הראשון לא בא ממני, אלא מהתסריטאית שעיבדה את הספר, דיתה גרי".

רומן, 33, הוא יליד מינסק, עיר שהיום בתחום בלארוס, ועלה עם משפחתו לארץ ב-1990. הוא למד בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. סרט הגמר שלו, "נס", כבר העיד על הפוטנציאל של יוצרו, הוקרן בערוץ 2 ובסינמטקים ואף זיכה אותו בפרסים בפסטיבלים בינלאומיים.

מה תפס אותך בסיפור?
 
"זה היה קודם כל אתגר בשבילי. דיבר אלי עניין המשפחה והסיפור הזה שבמרכזו ילד שיש בו משהו שגם אני חוויתי כילד, אמנם בצורה שונה ובאופן חלקי. אבל הדבר העיקרי מבחינתי היה הרצון לעשות משהו שאני יכול להתחבר אליו ולהזדהות איתו".

הילד הזה הוא אני, בערך

גיבור סרטו של רומן הוא איגור (איתי שצ'רבק), ילד בן 11 הקרוע בין הוריו הגרושים. אמו טניה (אולה שור-סלקטר) מחליטה להגר עם בנה ממוסקבה לישראל, אבל איגור מתקשה להיפרד מאביו פטר (תומס סובצ'ק), שזה עתה שיתף אותו במחקרו כצפר אחר נדידת משפחת עגורים מהערבות הקרות של רוסיה ליבשת אפריקה החמה.

איגור עוקב באינטרנט אחר מסע העגורים ונקשר לקארל, עגור צעיר שעבורו זו נדידה ראשונה, מסוכנת במיוחד. כשקארל מאבד את דרכו, איגור מסייע לאביו לאתר אותו. העניין החדש מחבר את איגור לחבריו החדשים בישראל, ובמיוחד לילדה מכיתתו, ורד (כליל ארבל), בתו של מנהל בית-הספר ג'קי (מנשה נוי). 

מה בעצם הזיקה שלך לסיפור של הילד שבסרט? לא היית בן למשפחה דומה.

"לא, אבל גם אני עליתי לארץ כמעט באותו גיל כמו הילד בסרט וחוויתי במובנים מסוימים דברים דומים. בעצם הוא קצת יותר מבוגר ממה שאני הייתי כשעליתי והוא גם מתבגר יותר מהר בארץ.

"אני לא מציין במפורש מתי הסרט מתרחש, אבל זה קרוב יותר לימינו אלה מאשר לתקופה שבה אני עליתי, שנות ה-90, תוך כדי התפרקות ברית-המועצות. יש הבדל גדול בין העליות והתקופות. מצד אחד איגור מתערה די מהר בארץ, כי אין לו ברירה, אבל מצד שני נשאר בו משהו פנימי עמוק למקום שממנו בא, וזה מתבטא בקשר עם האב. החיבור שלי אליו הוא בעיקר רגשי".


יבגני רומן (יח"צ)

ידעת משהו על עגורים וצפרות לפני שנכנסת לפרויקט?

"לא היה לי שום ידע בנושא, אבל במהלך ההכנות לסרט, בתחקיר שערכתי, למדתי על כך בעיקר מהשיחות שקיימתי עם האנשים הבקיאים בתחום העגורים בארץ, ד"ר יוסי לשם ודן אלון, שניים שמאוד חזקים בתחום מכל הבחינות. ניסיתי להבין, מנקודת המבט שלי, מה יש בתחום הזה שגורם לילד להתעניין בו, בעיקר כדי לשמור על קשר עם אביו. אין ספק שעגור זו ציפור יפה, מרשימה ומיוחדת, ובתרבות הרוסית שמור לה מקום ומשמעות מיוחדים. אתה פוגש אותם בספרות ובשירה".


איגור ומסע העגורים, בימוי:  יבגני רומן (יח"צ)

"גל הייאוש, מה שנקרא"

לא היה קל לרומן למצוא את איתי שצ'רבק, השחקן הראשי. "כשאתה מחפש ילדים לסרט, אתה עושה עוד ועוד אודישנים עד שאתה מוצא. אין כאן מאגר של ילדים-שחקנים. אין לך מאיפה להתחיל לחפש. זה לקח לי המון זמן. רק בגל האחרון של האודישנים, 'גל הייאוש', מה שנקרא, הגענו אליו. עד אז ריאיינתי המון ילדים, ולא היה בהם את הדבר שדימיינתי בדמות.

"זה אף פעם לא מושלם, אבל לא מצאתי אף אחד שהיתה לי נקודת חיבור אליו בהקשר לדמות בסרט. התקרבנו כבר לצילומים, ואני עדיין התעכבתי בבחירה, והרגשתי שעם מה שיש לי אני לא מרגיש בנוח. ואז זה קרה. אמא שלו ראתה איזו מודעה שפירסמנו, והם באו לאודישן.

"איתי קרא את הטקסט ודיבר, וראיתי שהוא קלט מהר. הוא לא שיחק אף פעם, וזה אחד היתרונות שהיו בו, לטעמי. הוא היה מאוד טבעי. מצד אחד ילד אנרגטי, ומצד שני היה בו משהו מאוד בוגר, באופן שבו הוא דיבר, מעבר לאודישן, עם ילדים בחיים. כמו מבוגר.

"הוא הרשים אותי והרגשתי שנוצר לי איתו דיאלוג. התברר שהוא שיחק נהדר, במיוחד לנוכח העובדה שקיבל תפקיד גדול ומרכזי. אפשר היה להאמין שיש לו מטרה, להציל את העגור הקטן.

"איתי הוא בן להורים שעלו מברית-המועצות. הוא עצמו נולד בארץ, ובכל זאת הוא הבין בדיוק את מה שעבר על איגור כמהגר. הוא ילד מאוד אינטליגנטי, והרגיש והבין את הדברים. היה לי ברור מראש שאני אצטרך להמר על ילד שהוא לא שחקן ואין לו כל ניסיון בזה, ואני שמח שבחרתי בו והאמנתי בו. הוא התרגל מהר לסט, התבגר מאוד בתוך היומיים-שלושה הראשונים של הצילומים, והפך להיות חלק אינטגרלי מהצוות. ואז גם אני, כבמאי, הרגשתי בטוח".

גם השחקן שמגלם את האב, תומס סובצ'ק, עושה עבודה מצוינת. מנין הוא?

"הוא שחקן ברמה גבוהה ונהניתי לעבוד איתו. הוא שחקן פולני, ובאיזשהו שלב החלטנו גם בתסריט שהדמות של האבא לא תהיה של רוסי, אלא של זר נודד, פולני שחי ברוסיה. וזה גם היה טוב להפקה, שהיתה בשותפות עם חברות הפקה פולנית וגרמנית. החלקים בסרט שמתרחשים ברוסיה בעצם צולמו בפולין. הנוף והאווירה של הלוקיישנים האלה, שבחיק הטבע, מאוד דומים למקומות שמהם הגעתי, ברוסיה".

אנימציה במקום דיבור

בסרט משולבים גם קטעי אנימציה."מראש הרעיון באנימציות היה לבטא את העולם הפנימי של איגור ודברים שהוא לא רוצה לחלוק עם סביבתו, או משום שהם אינטימיים מדי או שהוא פשוט לא ילד כזה שמדבר על הכל", מסביר רומן. "האנימציות היו פשוטות למדי מבחינת הביצוע. זה כלי שכבר בשלב התסריט חשבתי עליו וחיפשתי דרך לשלב אותו.

"לרוב האנימציה בסרט לא מקדמת עלילה אלא פועלת יותר באופן רגשי ותחושתי, מין מרכיב כזה שנוח לשחק איתו. אתה יכול להוציא את זה והסרט נשאר כמות שהוא, ואתה יכול להכניס אותו זה בכל מקום והסרט יישאר כמות שהוא. זה לא השפיע על מהלך העלילה. באופן יחסי, העבודה על זה לא לקחה יותר מדי זמן ולא היתה מורכבת מדי, כמו הטיפול בנושא העגורים, למשל".


איגור ומסע העגורים (יח"צ)

איך באמת השתלטת על הפקת צילום נדודי העגורים?

"לצלם ולהשיג את הדבר הנכון שמתאים לסרט היה מסובך מאוד, וזה אומר שאתה צריך לחפש צילומי טבע בכל העולם, למצוא דברים רלבנטיים, ולקחת עגור ולשתול אותו בתוך משהו שאתה צילמת. עבודה מורכבת יותר מהאנימציה.

"למזלנו היתה לנו עזרה מאנשי עמק החולה, שנתנו לנו גישה חופשית למקומות צילום טובים, שאפשר לקלוט בהם את הדברים הנכונים. נוסף לכך היינו צריכים כמובן לאתר ולקנות צילומי טבע מרחבי אירופה. היה לנו מומחה לנושא, דני כהן, שטיפל באפקטים הוויזואליים ושתל את העגורים בתוך השוטים שצילמנו.

"היה לי חשוב לשמור על אמינות מרבית, כי לי תמיד מפריע כשאני רואה בסרטים אפקטים ויזואליים שלא נעשו כמו שצריך. והסרט שלי הוא ביסודו ריאליסטי, לא פנטזיה, מתרחש כאן ועכשיו. אני זוכר שהראו לי שוט טבע מרהיב, שהיה כל-כך יפה שאמרתי, אני לא יודע איך הוא עשה את זה, אבל זה לא נראה אמיתי. אני לא יכול להשתמש בזה. הוא יפה מדי.

"אני חייב לציין שמבחינה עובדתית, כל מה שתיארנו בסרט מבחינת העגורים מדויק. הם נודדים בתקופת החורף ממזרח אירופה לאפריקה החמה, ואחת התחנות שלהם בדרך היא ישראל. במסע הזה יש הרבה עגורים שלא שורדים. זו אמנם לא ציפור בסכנת הכחדה, אבל המצב נעשה יותר ויותר קשה מדי שנה. דווקא בעמק החולה דואגים להם – ומדובר באלפי עגורים בכל חורף – מטפלים ומאכילים אותם".

הבעיה היא להביא אנשים

"איגור ומסע העגורים" נראה קצת בעייתי מבחינת קהל היעד. סרט לילדים? לכל המשפחה?

"מבחינתי זה יותר סרט לכל המשפחה. אני לא יודע איזה קהל יעד בדיוק מגיע לצפות בו, בעיני יש לסרט קהל יותר גדול מאשר ילדים ומשפחות. זוהי תחושתי. אני אומר את זה כי אנשים שראו אותו, ולא שייכים לנישה של הורים וילדים, אומרים לי שהתרשמו ממנו מאוד.

"הבעיה היא להביא את האנשים. צריך למכור ולשווק אותו נכון כדי שיגיע למודעות הקהל הרחב שיש סרט כזה, שלא יוצא לראות כל יום. הוא קטן יחסית, בהשוואה להפקות הגדולות, אבל אני מאמין שגם אם ייקח לו זמן, הוא יגיע לציבור צופים רחב.

"הסרט עשה כבר סיבוב פסטיבלים ראשון, די מכובד לפני יציאתו למסכים בארץ. זה התחיל בפסטיבל טורונטו בבכורה עולמית ועבר לעוד אירועי קולנוע, בהם פסטיבל שיקגו לילדים, שם זכה בפרס, פסטיבל בהולנד ועוד. אני מקווה שימשיך לעוד פסטיבלים". הסרט גם זכה בציון לשבח בפסטיבל חיפה 2012.
 
הפאזה הראשונה של רומן בתעשייה היתה דווקא עריכת סרטו של חברו ליאון פרודובסקי, "חמש שעות מפריז", ב-2008.

אתה מולטי-טאלנט? תוכל גם לצלם או תרצה?

"באוניברסיטה הייתי גם צלם, של סרטים קצרים. עריכה זה משהו שאני אוהב, וזה כסף. מה לעשות, צריך את זה. אני חושב שבגלל שקשה להתפרנס מיצירת קולנוע בארץ, לא מעט במאים עושים עוד דברים. מלמדים בעיקר.

"חוץ מזה, כשאתה בחדר עריכה עם חומרים שאתה עובד עליהם, אתה יכול לקחת מזה הרבה לעצמך. כשאתה יושב כמה משמרות עריכה ומסיים ראף קאט של סרט, אתה שואל את עצמך, מה כבר יוכל להשתנות כאן? אבל אחרי חצי שנה אתה מסתכל על מה שיצא, נזכר בראף קאט הראשון ואומר, איך זה קרה? זה בכלל לא דומה. מדהים אותי התהליך הזה כל פעם מחדש".

אתה נכנס לאיזו מערבולת

עם סיום עבודת העריכה הוא הוזמן לביים סדרה בשפה הרוסית, "בין השורות", שעלילתה מתרחשת במערכת עיתון רוסי בארץ. "טלוויזיה זה נחמד, אבל קולנוע זה יותר טוב", מדגיש רומן. "בעשיית טלוויזיה אתה נכנס לאיזו מערבולת שלא ברור מי שולט במי בה. זה פס ייצור. עשיתי 50 פרקים בסדרה, פרק בכל יום. קולנוע זו יצירה שאתה משקיע בה את כל הכישרון שלך וגם את נשמתך, בתהליך ארוך ומייגע. אבל זה שווה הכל".

לפני שנכנס לפרויקט של "איגור ומסע העגורים" ביים רומן דרמה קומית בשם "לנין באוקטובר", שאף היא הגיעה להקרנה בערוץ 2. העלילה עסקה בצעיר שמקבל בירושה כסף מדודו ומתכוון לפתוח מסעדה, כפי שחלם. אלא שהדוד התנה את מתן הירושה בכך שבכל מה שייעשה בה יבואו לביטוי ערכי הקומוניזם. וכך מתקבלת החלטה שבמסעדה יוצב פסל של לנין.

"אני אוהב את הסיפור הזה, שנולד מתוך איזה מקרה אמיתי שקרה לאבא שלי", משחזר רומן. "זה שונה מהסרט, אבל הוא על בסיס אנקדוטה שהתרחשה במציאות. רציתי לעשות משהו קומי על האידיאל הקומוניסטי – המאוד רציני ומרכזי בחיים של הרבה אנשים – שהתפרק, ושההורים שלי היו חלק ממנו.

"עיניין אותי לבדוק מה זה עשה לאנשים שחיו על-פי האידיאולוגיה הגדולה הזו, וחשבתי שהדרך הקומית היא המתאימה לכך. אני שמח שיצא לי לעשות את זה, סרט קטן על הקומוניזם".