פנינת תאטרון קטנה מבקשת ליישר הדורים ביחס לדמותו של מחמוד דרוויש
בין הקוצים הדוקים
את דמותו של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש אפשר לראות מכמה נקודות מבט תקפות: ביחס לאישיותו ופעילותו, ביחס למעמדו בפוליטיקה הפלסטינית, כולל חיבור האמנה הפלסטינית, וכמשורר לאומי שיצירתו עוסקת ברוח, באש ובאדמה רוויי דם, כאויב הציונות והמדינה.
השקפה שונה במהותה רואה בו בראש וראשונה משורר שהרוח, האש, האדמה והאהבה הם מושאי יצירתו המהותית. אחרים מצביעים על הכרתו המאוחרת בתקוות השלום, למשל בשירו "הצוואה" המסתיים בתקווה כי ישראלים יקראו ויכיר את שירתו.
השקפה זאת היא השלטת במופע "עיניים" העולה בתאטרון הערבי-עברי ביפו בשיתוף עם "אלמינא", בית יוצרים בנמל. העורכים עבד נאטור, יגאל עזרתי ונורמן עיסא, בנו מופע היכרות עם דרוויש באמצעות שירתו, המחוזקת בתרומתה המוזיקלית המהותית של מירה עווד, המשתתפת בהצגה יחד עם עינת וייצמן, ענת חדיד ודורייד לידאוויי.
החומר שנבחר אינו מנסה, לפחות לא במוצהר, ליישר הדורים בחס לאישיותו הפוליטית של דרוויש, שהיא כמובן מעוררת התנגדות בישראל, אך גם בחברה הפלסטינית הקיצונית שמתחה עליו ביקורת קשה עקב יחסו לנושא ההכרה בישראל והצורך לפרוץ את החומה הסוגרת על הסיכוי לשלום.
תחת זאת, כשהם נעים בזהירות בין הקוצים הפוליטיים הדוקרים, יוצרי המופע רואים בו מסע תיאטרלי דו לשוני הנע מנופי ילדותו של דרוויש בגליל, דרך דמותה של אמו, מורתו האהובה שושנה, אהובתו הראשונה ריטה וחוויות שונות של זהות ועד לגלותו בלבנון, ושובו לישראל ולרמאללה.
אנסמבל רב לאומי
סביר להניח כי להיסטוריון או לחוקר יש מה להעיר ולבקר ביחס לטיפול הפוליטי המוצע על ידי העורכים, שכוונתם לחבר ולהציג דמות שראוי בהחלט כי גיוונה יוכר טוב יותר. נראה לי שיש מקום למבחן כזה גם כאשר העריכה ראויה כשלעצמה.
על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במופע ראוי לשבחים מבחינה אמנותית, שזה עניינה של הביקורת כאן. כי כן, נורמן עיסא בראש אנסמבל רב לאומי בנה הצגה מרתקת המיטיבה להשתמש באבזרים קטנים, בקטעי וידאו, בארט ובדוקומנטריה, וכן במצלמה העוברת בין השחקנים ומקרינה את הנחשף בפניה על הקיר האחורי.
מירה עווד (צילום: יח"צ)
ציון לשבח מיוחד מקבל עיסא על החלטתו להשתמש במסגרת משקפיים, המייצגת את דמותו של דרוויש, כפי שארבעת השחקנים מגלמים אותו כל אחד בתורו עם המסגרת לעיניו. מצוין גם השימוש היעיל בגיר המצייר נופים ומילים שהמסע עובר דרכם.
גם המסגרת וגם הגיר, כמו המצלמה, והתרגום לעברית או לערבית המוקרן ברקע, יחד עם התאורה רבת ההשראה של זיו וולושין, יוצרים את הרציפות הטובה של המופע ומשרתים היטב את החומרים שנבחרו.
אך בעיקר זה צוות השחקנים התלת-לאומי שעושה את ההצגה הזאת לפנינת תאטרון מעודנת ורבת משמעות, הנעה הלוך ושוב בין בתי שירו של דרוויש "אני כאן" עד לסיום שבו הוא עצמו משמיע אותו, ללמדנו שמעבר לעיניים ולמילים, ומעבר לדמותו, יש סיפור גדול אחר המצפה לפתרונו.