כבר סרטיה הקצרים אותתו על כשרונה כקולנוענית. "מועקה", סרט הגמר של הדר פרידליך בבית-הספר לקולנוע מעלה (שעסק בנהג מונית שבנו מתאבד במהלך שירותו הצבאי והוא עובד על המונית שלו גם ביום קבורתו), זכה בהצלחה בפסטיבלים בינלאומיים בצרפת, באוסטרליה ובדנמרק.

גם סרטה הקצר השני, "עבדי השם" (על ילדה בת 12 ההופכת אובססיבית-קומפולסיבית עקב אי-יכולתה להתמודד עם הציוויים הדתיים והאינסטינקט שלה למרוד ולעשות דווקא), קטף פרסים בזירה הבינלאומית (בפסטיבלי קאן, לוקרנו ועוד).

בעקבות הקרנתו של "עבדי השם" במסגרת "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן, הוזמנה פרידליך לתוכנית הנחשבת "רזידנס" של הפסטיבל, המעניקה מלגת התפנות למשך חמישה חודשים. פרידליך התגוררה בדירה בפריז יחד עם עוד חמישה במאים מרחבי העולם ושקדה על פיתוח סרטה הארוך, שנקרא אז זמנית "חנה מ'", והיום "עמק תפארת".

"במסגרת ה'רזידנס' שיכנו אותנו בדירה מאוד מרווחת בפריז, בתנאים מאוד טובים", משחזרת פרידליך. "לכל אחד היה חדר משלו,. ניתן לנו הכל, כולל כלכלה, כדי שנוכל לכתוב בראש שקט. אפשרו לנו לראות סרטים ואפילו להיפגש עם במאים. אתה יכול להיפגש עם במאי מסוים שאתה בוחר. אמנם לא תמיד זה מסתדר, אבל אם כן - זה נורא נחמד. הייתי שם בתקופה של פסטיבל קאן, אז נסענו לשם וזה היה עוד חלק מהחוויה".

כולם מצפים מחנה שתנהג כזקנה

חנה מנדלסון (בתיה בר), גיבורת "עמק תפארת", היא אלמנה בת 80, ממייסדות הקיבוץ שבו היא גרה. למרות הפיחות הגדול במעמד הקיבוץ והפרטתו, היא עדיין מאמינה בערכי השיתוף והשוויון שעמדו בבסיס היווסדו.

בעקבות השינויים הרדיקליים בקיבוץ, חנה מאולצת לצאת לפנסיה, אף שהיא חשה שעוד כוחה במותניה. קשה לה לגלות שאין בה תועלת, ויותר מכך היא מוטרדת מהעובדה שהקהילה המלוכדת מן העבר הפכה למקום שבו כל אחד דואג לעצמו בלבד. היא מוצאת דוגמה לכך בשכנתה מרים (רות גלר), המשלימה עם המצב, ומתקשה לשאוב ממנה נחמה.

כולם מצפים מחנה שתנהג כזקנה, תפרוש בכבוד ותשלים עם חוקי המשחק החדשים. גם בתה יעל (גילי בן-אוזיליו ז"ל) מעודדת אותה לעשות זאת. אך הקיבוצניקית הוותיקה מתעקשת להמשיך לתרום למקום ולקיים את אורח חייה כפי שהיה עד עתה, על אף שהמציאות טופחת על פניה שוב ושוב.



בתיה בר, עמק תפארת (יח"צ)

"בפיצ'ר הכל הרבה יותר גדול. יש יותר ימי צילום, יותר אנשי צוות, יותר אחריות כלכלית ובכלל... הסרטים הקצרים שלי נעשו אמנם בתנאים יותר קשים, אבל הם היו יותר קטנים. הם בהחלט היו הכנה טובה, לפניהם לא הרגשתי ביטחון לעשות סרט ארוך".

"לגבי יולי-אוגוסט, אילון רצ'קובסקי (המפיק המקומי של הסרט) אהב את הדרמה שלי, ואחרי פגישה החלטנו לעבוד יחד. וכשהייתי ב'רזידנס' יצרתי קשרים שבאמצעותם קיבלתי תמיכה משמעותית מגופי טלוויזיה צרפתיים, בראשם 'ארטה', ותחנות שידור אחרות. ובשלב מאוחר יותר קיבלנו מימון גם מקרן רבינוביץ' ומ'קשת'".

ההוא שלוקח הביתה אוכל מהמטבח

התסריט נכתב בהמשך לסיפור קצר שחיברת.

"הטריגר לסיפור הקצר היה הרכילות בקיבוצים ותלונות של חברי קיבוץ על הקיבוץ. אני לא יכולה להצביע על תהליך מודע של מעבר מהסיפור הקצר לתסריט. אולי היה כזה, אבל הוא לא זכור לי. נראה לי שהחוט המקשר בין הסיפור לתסריט הוא היחס הקשה לאחר – רכילות המצביעה על ביקורת במקום סובלנות וניסיון להבין את האחר.
 
"סביב הפרטת הקיבוצים יש הרבה רכילות, חוסר אמפתיה והעדר סובלנות. למשל, זה שרוצה שינוי יגיד שנמאס לו להחזיק את הפרזיט/ית שלא עובדים, או שידבר על 'ההוא שלוקח הביתה אוכל מהמטבח'. מצד שני, המסרב לשינוי יאשים למשל את מי שרוצים בו – מאחרי גבם – שהם למדו על חשבון הקיבוץ, כלומר על חשבונו, ועכשיו הם רוצים את הכסף לעצמם.

"מלבד זה גם נגעו ללבי החששות של החברים המבוגרים, ורציתי לעשות משהו שיראה להם שמה שהם עשו בעל ערך, גם אם הקיבוץ כבר לא יהיה כמו שהם חלמו. דבר נוסף היה לעורר אנשים למחשבה על היחס לאחר ועל כמה לפעמים אנחנו לא מבינים מה עובר עליו".

הקיבוץ הדתי שלוחות (שליד בית שאן), שבו גדלת, אינו מייצג את הקיבוצים המופרטים, כמו זה המתואר בסרטך. מה בעצם חיבר אותך למצוקות שלא כל-כך הכרת מבית?

"לא הכרתי מקרוב, אבל דיבורים על הפרטה, חששות מול התלהבות מהרעיון, הכרתי. ראיתי את החשש של החברים הוותיקים ושמעתי סיפורים כואבים מקיבוצים אחרים. יש כמובן גם סיפורים של אנשים שמרוצים וטוב להם יותר אחרי ההפרטה. מלבד זה, לפעמים מצוקות רגשיות דומות מתבטאות בסיטואציות חיים שונות".

הקיבוץ כאליגוריה  על החברה הישראלית?

"מבחינתי זה סיפור על אשה שהעולם שלה משתנה לה בלי שהיא רוצה, אשה שנדחקת לשוליים כשהיא כל-כך רוצה לתרום ולהרגיש חלק, ובמובן העמוק יותר – סיפור של אדם שעובר תהליך נפשי כואב. הקונטקסט הוא אשה בקיבוץ שעובר הפרטה, אבל הרלבנטיות היא לכל אדם שחווה תהליך כואב".


עמק תפארת (יח"צ)

רציתי אנשים אמיתיים

עמק תפארת (יח"צ)

יש בסרט איכויות שכבר זיכו אותו בצדק בפרסים שונים, אבל עושה רושם שבגדול הוא "סרט פסטיבלים" ולא "סרט קהל".

"בזמן כתיבת התסריט אני בכלל לא חושבת על זה. במהלך ההכנות לצילומים והצילומים יש כל-כך הרבה התמודדויות, כך שהיו לי דברים אחרים לדאוג לגביהם. בעריכה זה עולה יותר, אבל בסופו של דבר אני לא באמת יודעת מה יהיה (מבחינת הקהל). אני משתדלת לעשות את מה שנראה לי הטוב ביותר, ומקווה שזה ידבר וייגע גם באנשים אחרים".