הימים הגדולים של שלישיות הזמר

למרות הדמיון בשם וגם בסוגה הבימתית, זה לא "הפרויקט של רביבו". קריבו. דוד קריבושי, המוזיקאי, המלחין והקלידן, המעבד והמנצח, היה פה קודם.

איש עם זכויות. מנהל מוזיקלי, מלחין, מעבד ומנגן בשירותיהם של אריק איינשטיין, יוסי בנאי, אריק לביא, עדנה גורן, "הגשש החיוור" ורבים אחרים. כשבין להיטיו הגדולים "בתי את בוכה או צוחקת", "אני חולם על נעמי", "יש לך שמש", "מריומה יומה", "עם אחד שיר אחד" ואחרים. וגם הקמת תזמורת הטיילת, ביג בנד ג'אזי תל אביב, רשומה על שמו.

אמנם אני לא יכול להישבע ש"החברים" שלו הקדים את "הפרויקט של רביבו", אבל ברמת הרעיון, אני יכול להעיד שהנושא הזה של חזרה לשנות הששים והשבעים של הזמר והפזמון הישראלי, אל הימים הגדולים של שלישיות הזמר שעיצבו את פניו של הפופ העברי באותן שנים וגם הלאה, קינן בו וחיכה להבשלה ולפריצה במועד המתאים. זה רק רביבו והפרויקט שגנבו לו את הבכורה ואת תשומת הלב.

השלישייה של קריבושי (69 ולא נראה עליו) מונה את השחקנים והזמרים אילן ליבוביץ' (45) אורי בנאי (44) ואת הבדרן-חקיין-זמר ניקי גולדשטיין (36). שלושה גברים בשחור, עם טי שירט מתחת למקטורן פתוח. בדרך כלל שרים, אך גם משתעשעים בקטעי מעבר הומוריסטיים.

מלווה אותם חמישיית נגנים בראשות קריבושי בקלידים, כשלצידו עשהאל בן צרויה בגיטרה חשמלית, אלי בן שושן בתופים, אילן אביב בבס ועופר פלד בכלי נשיפה.

העסק עובד כך: מציגים שלישייה, מגישים שירים שלמים משלה, מקנחים במחרוזת ועוברים לשלישייה הבאה, כשהמעבר ביניהן הוא הצגה מבודחת של החברים בה, פרטים משעשעים לגבי הקמתה ומיקומה, וגם הקשרים וחיבורים אליהם עצמם. כלומר: הרבה-הרבה שירים אבל בעיקר זה מופע בידור, שמנווט את הגעגוע אל השעשוע.

קדימה שירה בציבור

למן ההתחלה, עם "אהבת פועלי הבניין" של "שלישיית גשר הירקון", הם מזמינים את הקהל לשיר איתם. לא מאפשרים מרווח זמן להחליט מה הוא רוצה מהמופע. קדימה שירה בציבור וכפיים. לא נורא, כי הקהל, הקרוב יותר לגילו של קריבושי מאשר לגילם של הזמרים, גם מכיר היטב את השירים וגם כנראה בא מוכן, מתוך כוונה ברורה להיות שותף פעיל.

אז ההתחלה, כאמור, היא עם גשר הירקון. "סימן שאתה צעיר", "איילת אהבים", "אותך", "אל תעברי לבד", "סרנדה לך", "העיר באפור". התזמורים מנסים לשמר את הצבעים של פעם, העיבודים הקוליים גם הם. ב"סימן שאתה צעיר" נכנס איזה ראפ מודרני קצרצר.

עם אריק איינשטיין ממשיכים אל "החלונות הגבוהים": "אינך יכולה", "זמר נוגה", "יחזקאל", "הורוסקופ", "אז מה", "בובה זהבה", "כל השבוע לך". ריף רוקנרולי בנגינת הקלידים ב"אינך יכולה", א-קאפלה קולית מאתגרת ב"זמר נוגה", טעות מקוממת בעברית ב"אהבות הראשונות" ("לנצח לא נִשְכֶּחֶנה", במקום "נִשְכָּחֶנה")

עם ג'וזי כץ קופצים אל "הטוב הרע והנערה" (לא השופטים של כוכב נולד...), עם "ימים של קולנוע", "חלום עליי חלום קטן", "בייבי פייס", "ילדונת קר בחוץ", "יש לי בובה". המחרוזת קצרה, כגודל התרומה. בני אמדורסקי ז"ל הוא החוליה המקשרת ל"השלושרים": "גברת לוין", "צרות טובות" (עם הכי שרב"צ שאפשר), "היושבת בשורה הראשונה", "ציף מציף מעל הרציף", "לו הייתי פירט". בקיצור, חגיגה.

בתום קטע מעבר שבו גולדשטיין מחקה את רפי גינת (במשפט שדה לליבוביץ'...), נשאר קריבושי לבד על הבמה, הזדמנות שלו לאפשר הצצה לפרויקט נוסף בעבודה, הפעם של שלישיית בנות: שרונה נסטוביץ, אתי קסטרו ובטי פבלו. שני שירים, "ערב בא" ו"שיר של יום חולין", מלמדים שיש לפניהן עוד הרבה עבודה.

שלושת הזמרים והנגנים שבים לפינאלה, שמוקדשת ל"גשש החיוור" (השלישייה היחידה שקריבושי עבד איתה בזמן אמת!): "זו שמעל לכל המצופה", "לי לך", "מה הוא עושה לה", "אל פלפילו", "יפות יפות", "מים לדוד המלך", "תן לשים ת'ראש על דיונה", "שיר הטלפון" ו"יום יום חג". קצת מובאות גששיות מדוברות, ניסיונות מגושמים לשחזור ג'סטות ומימיקות.

המחוזות הבטוחים של פעם

אני לא מת על נוסטלגיה. עושה לי פריחה. בעיקר מפני שהבריחה אליה היא מראה עגומה למצבה העצוב של המוזיקה העכשווית. אבל מכיר בנהייה של הקהל וגם לא מוצא טעם ללכת נגדו. ובכל זאת, כמה הערות:

קריבושי של היום הוא סוג של אולד-פשן, שמרן. לא מחדש. לא מתחכם מצד אחד, לא מנסה להתאים למציאות העכשוויות מצד שני. בנוסטלגיה כמו בנוסטלגיה, נשאר במחוזות הבטוחים של פעם.



חברים של קריבו (צילום: רונן אקרמן)


בשלישייה שלו חסר קול גבוה מובהק (גאון או גוריון ב"גשר הירקון"; ג'וזי ב"חלונות" וב"טוב הרע והנערה"; חנן יובל ב"שלושרים") כך שההרמוניות הקוליות נכות משהו, חסרות מנעד וגיוון. בהתחלה הן גם הדוקות ודחוסות מדי, לא מאווררות. לא נותנות מקום לאינדיווידואלים.

אולי מפני שהשלישייה, שנשענת אד הוק על השירים, חסרה זמר כוכב. לא ליבוביץ, שהמוזיקליות שלו נחוצה כדבק וכמצע בסיסי, לבטח לא בנאי (החלש ביותר במארג הווקאלי), אולי גולדשטיין, הצעיר והמוכשר, שמנצל כל הזדמנות (וכשאין, יוצר אותן) לגנוב את ההצגה ביכולת החיקוי שלו, בטמפרמנט ובסטנדאפ שלו, ובעקר בנכונותו ובהעזתו לפרוע את הסדר והמסגרת. לא אחת הוא מכניס סלסולי סול, שאולי שייכים לאותן שנים, אבל לא היו חלק מהפופ הישראלי של אותה תקופה (וגם בקושי אחר כך...).

ההדרן, מחרוזת עם שירי שלישיית "התאומים" ("טיול בין כוכבים" ו"שלגיה"), "הנשמות הטהורות" ("קפה אצל ברטה" ו"ברחוב הנשמות הטהורות") ושלישיית "לא איכפת להם" ("אני מת"), מעידה שלא נאמרה המלה האחרונה לגבי שירים נהדרים מאותם ימים. אבל שעה וחצי זו בהחלט מנה ראויה.

ולהשומע ינעם.

החברים של קריבו בהופעה. זאפה הרצליה. ראשון 28 באפריל 2013