מסגרת לא מכופתרת

לאחר שתי עונות של "סיפורים במונו" - סדרת מפגשים עם מוזיקאים המשלבת שיחות ומופעים אינטימיים בהפקת "מונוקרייב" - חוזרת הסדרה לעונתה השלישית.

העונה זוכה הסדרה ל"גרסת הסטריאו" המוסיפה לתמונה את יואב קוטנר, ליהוק מדויק שיאפשר לאמנים שמולו להיפתח ביתר קלות לאיש המוזיקה הזה שמצליח באופן פלאי לשמור על תשוקה למוזיקה שמוכרת לרובנו בעיקר מימינו כטינייג'רים.

תשעה מופעי העונה החדשה ייערכו בבית אביחי בירושלים, בין החודשים מאי לאוגוסט, ויכללו את דני סנדרסון,אהוד בנאי, שלומי שבן, אחינועם ניני, יהודית רביץ, "הג'ירפות", אביתר בנאי, יוני רכטר ו"הבילויים".

"הסדרה התחילה לפני איזה שלוש שנים כשהאמנים עומדים כמו מין סטורי טלר ומדברים ומספרים ושרים", מספר קוטנר, "וזה הלך לא רע. במקביל ובלי שום קשר, אני עשיתי ב'חינוכית' את 'פסקול ישראלי', ששם הייתי יושב עם אמן ומדבר איתו והוא מספר ושר, וגם בבית ספר רימון אני עושה שנה שלישית של מין סדנת אמן שבה אני יושב עם היוצר בעצם באותה צורה, כשהוא מדבר עם מישהו שמראיין אותו.

"בינתיים הגיעו ב'מונוקרייב' למסקנה שלחלק מהאמנים קשה לבוא לבד ולהיפתח ולהתחיל לדבר, הם צריכים מישהו שידובב אותם, דווקא האמנים הטיפה יותר גדולים, זה הרבה פעמים קשה להם והם מעדיפים שמישהו כן יציג אותם וישאל שאלות. אז אני קורא לזה 'גרסת הסטריאו' של 'סיפורים במונו'. אני אישית נורא נורא אוהב את זה.

"יש עוד חלק נורא חשוב בערבים האלה, שלמדתי אותו דווקא מהערבים בבית ספר רימון, וזה שגם הקהל יכול לשאול שאלות. כי כעיתונאים, יש שאלות שאנחנו כבר לא שואלים. נגיד, תפגשי את אהוד בנאי, לא תשאלי אותו אחרי כל השנים האלה איך זה שכל כך הרבה בנאים מוכשרים יש, כי זה כבר נדוש. אבל לעומת זאת, פתאום מישהו מהקהל ב'רימון' שאל את זה, ואז אהוד בנאי הביא סיפור שהוא בחיים לא סיפר קודם, ודווקא בגלל שיש שילוב של שאלות מהקהל במסגרת לא מכופתרת כזאת, יוצאים סיפורים שהם לא הסיפורים הרגילים. זה נחמד, אני מאוד אוהב את זה".

יש התחדשות דומה גם בצד המוזיקלי של הערבים האלה?

"יש משהו נורא אינטימי גם בביצועים. למשל דני סנדרסון, שיהיה ביום ראשון, לא בא עם כל הלהקה, אלא בעיקר עם הגיטרה, בהופעה שונה מזו שהוא עושה בדרך כלל. זה נותן אפשרות לחזור למשהו אחר בשירים, לחזור לשלב הסקיצה. זה שלב שנורא חשוב ביצירה, לפני שיש את העיבוד, ואני אוהב לשמוע אמנים שאני אוהב כשהם בזווית הלא מוכרת הזו".

דני סנדרסון, צילום: יח"צ

"הדרך שלי לבטא את עצמי זה לאהוב מוזיקה של אחרים ולהעביר אותה הלאה"

אתה בא למפגשים האלה בציפייה לדברים מסוימים שמסקרנים אותך?

"אני אתן לך את הפרינציפ של זה, שאני באמת לא יודע אותו. את כל האמנים האלה אני מכיר ופגשתי לא פעם בראיונות, אז מבחינת הסיפור שלהם אני די יודע את הסיפור, אבל מה שאני מצפה זה שיקרה משהו בשיחה ואני אשמע משהו שעוד לא ידעתי, שהוא באמת יחדש לי, כי נורא קשה לחדש לי, וזה תמיד קורה פתאום, כאילו במקרה.

"אני אביא לך דוגמה ממשהו שהיה. שוחחתי יום אחד עם עידן רייכל, במסגרת המפגשים בבית ספר 'רימון' שמשודרים בגל"צ. הוא דיבר על הילדות שלו, ואני שאלתי משהו והשתמשתי במילה 'חלומות', 'איזה חלומות היו לך כשהיית קטן', כשהתכוונתי לחלומות מוזיקליים, את יודעת, אחד רוצה להיות מלחין ענק, אחד חולם להיות כוכב רוק. ואז הוא ענה לי תשובה שפתאום זרקה אותי לכיוון אחר שבכלל לא חשבתי עליו קודם.

"הוא אמר, 'אני, כשהייתי קטן, לא היו לי חלומות, כי גדלתי אצל סבתא שלי שהייתה ניצולת שואה, וכל הילדות שלי היא דיברה על הפחדים שלה ואני פחדתי לחלום'. פתאום זה הוביל את כל השיחה למין רמה כזאת פילוסופית פסיכולוגית, שבכלל לא ציפיתי לה. זה היה נורא מעניין, כי לא חשבתי מראש על הדברים שהוא דיבר עליהם, אז אני מצפה שבכל תכנית בסדרה יהיה לפחות דבר אחד כזה שיפתיע אותי".

כשאני שומעת אותך אני כל פעם מחדש שואלת את עצמי איך נשארת אצלך כל השנים האלה תשוקה כמעט טינייג'רית למוזיקה, כזו שרובנו מאבדים כששירים מפסיקים לתת לנו תשובות לדברים הכי חשובים בחיים שלנו

"אני באמת לא יודע להסביר איך זה קורה. אני יודע שזה קורה, ואני יודע שלפעמים זה קורה הרבה דווקא עם אמנים חדשים שאני בכלל לא מכיר אותם ופתאום הם מסעירים אותי, פתאום כשיש משהו שגורם לי לפתוח את האוזניים,  ודווקא בתור אחד ששומע המון שעות מוזיקה בשבוע. זה קרה לי לאחרונה עם ג'יימס בלייק, וזה קרה לי עם אביב נוימן, אמן ישראלי שפתאום שמעתי אותו בשנה האחרונה.

"אני חושב שהאהבה שלי למוזיקה קשורה אצלי למשהו מאוד בסיסי בחיים שלי. המקום של המוזיקה בחיים שלי הוא לא נורמלי".

קשורה לסיפור של אובדן הזיכרון שלך בגיל צעיר

"המוזיקה הפכה להיות הקשר הראשון שלי עם הסביבה באותה תקופה. לא ידעתי לקרוא, לא ידעתי לכתוב, לא ידעתי מי האנשים האלה, וממוזיקה יכולתי ליהנות. התחושה שלי עם המוזיקה זה שהיא הדבר שמחבר אותי לחיים, לעולם, לאהבה שלי, לאשתי, לילדים שלי, זה משהו נורא בסיסי אצלי.

"עד היום אני נשוי לאותה אישה כבר... כמה שנים זה יוצא?... הרבה, ועדיין אני שולח לה שירים, ועושה לה אלבום אוסף כל יום הולדת. זאת הדרך שלי לבטא את עצמי. בגלל שאני לא כותב שירים בעצמי, הדרך שלי לבטא את עצמי זה לאהוב מוזיקה של אחרים ולהעביר אותה הלאה".

לפשפש בעבר של המוזיקה הישראלית

החיבור המיידי עם השם שלך הוא למוזיקה ישראלית

"קודם כל, הסיבה שאני מתעסק בעיקר במוזיקה ישראלית היא לא בגלל שאני לא אוהב מוזיקה לועזית. להיפך. בין השמות שקודם אמרתי לך יש את ג'יימס בלייק, אני עושה ברדיו 'הקצה' כבר את השעה הכמעט שלושים בסדרה על ג'ון קייל שהוא לא בדיוק מפתח תקווה.

"בשלב מסוים בחיים המקצועיים שלי, דווקא פחות או יותר בתקופה שבה הכרתי גם אותך, שנות התשעים המוקדמות, כשלא היו אז כל כך הרבה אנשי רדיו וההשפעה של כל אחד מהם הייתה הרבה יותר חזקה, אמרתי, יש לי כוח מסוים ביד, יש לי את ההזדמנות להשמיע דברים ולהשפיע על הקהל, ואני מעדיף לעשות את זה עם דברים שצריכים אותי ולא עם דברים שלא צריכים אותי.

"אם יוצא תקליט חדש נהדר של רדיוהד, רוב הסיכויים שמישהו כבר יגלה אותו, אבל אם יוצא תקליט חדש נהדר של נדב אזולאי מבאר שבע, אני רוצה לדחוף אותו. יש לי איזו תחושה של שליחות קטנה בעניין הזה. תאמיני לי שאת רוב האמנים הישראלים שאני שומע אני לא משמיע, כי יש כזאת הצפה שעד שאני מגיע לשמוע את כולם כבר עוברים כמה חודשים טובים. אני מחפש את הדברים שנשמעים לי מיוחדים וטובים ושונים, ושהם לא המיינסטרים באופן טבעי.

"ואגב, אם לעשות את החיבור לסדרה בבית אביחי, הסדרה הזו היא ממש לא כזו. שם הולכים על אמנים שהוכיחו את עצמם והם לגמרי מפורסמים ומצליחים, וזה קשור למשהו אחר באהבה שלי למוזיקה. אני נורא אוהב לחקור את ההיסטוריה ולגלות דברים על אמנים שאני מכיר, לספר את הסיפור שלהם, להביא שירים שלא מכירים, זה חלק מהתשוקה שלי למוזיקה.

אהוד בנאי, צילום: יח"צ

"את יודעת שעד שדורון נשר חלה, הייתה לו בשבת בצהרים תכנית, בין 14.00-12.00 בגל"צ, ומאז מה שקרה לו והוא לא מגיש אותה, אני מחליף אותו כבר איזה 30 תכניות אני חוזר בתכנית הזו למוזיקה מתקדמת קצת אחרת משנות השבעים, שם טוב לוי, 'קצת אחרת', גרוניך, האלבום הראשון של יהודית רביץ, הראשון של נורית גלרון, כל מיני דברים שאז היו נחשבים חדשניים והיום נחשבים לקלאסיקה ומיינסטרים, ואני נורא אוהב את זה.

"אני נורא אוהב לפשפש בעבר של המוזיקה הישראלית. אני חושב שיש לזה אפילו תפקיד חינוכי, לא נעים לי להגיד, כי הדור של ימינו, שגדל על כל מיני דברים, גם נהדרים וגם מחורבנים, בכלל לא יודע שלפני עשר, עשרים, שלושים שנה, עשו דברים נהדרים בארץ".

במופע הראשון בסדרה "סיפורים במונו" יתארח דני סנדרסון. המופע יתקיים ביום ראשון, 5 במאי 2013, ב-21:00 בבית אבי חי בירושלים. כרטיסים: 60 שקל. לסטודנטים: 30 שקל. לתושבי ירושלים: 50 שקל. מספר הכרטיסים מוגבל מאוד. לפרטים: 02-6215900 .