בדיעבד אפשר להסכים עם שופטי אקו"ם, שבחרו להעניק לדניאלה בוס את פרס העידוד לפרסום יצירה על-שם אהרון גפן בשנה שעברה. "אלבום הבכורה" (כותרת אופטימית ומחייבת) שלה הוא אלבום קטן ויפה, שיש בו שירים מקסימים ומענגים והמון כישרון.

כבר הצלילים הראשונים של "תעצרי רכבת" מחממים את הלב. אמנם לא נושאים בשורה חדשה, אבל דווקא משהו בצליל החם והמוכר של רוק-פולק-מסע, בשילוב שירתה הפשוטה, הלא מתאמצת והנישאת ברוח של בוס, מעורר סקרנות ונושא בחובו הבטחה. זה כשלעצמו הישג ראוי לציון, כי אין הרבה אלבומים מקומיים שמסוגלים להצית את הדמיון בפגישה ראשונה.

לא שהאלבום הראשון של בוס מושלם. להפך, הוא מפוזר משהו, לא מהודק, מנסה לתפוס בהפקה המוזיקלית שלו (דן איילון) יותר ממה שהיריעה יכולה להכיל. אולם בוס מתגלה בו ככותבת שירים מצוינת, שזה הדבר החשוב והמשמעותי מבחינתה, הרבה יותר משירתה, המרשימה פחות. יכולתה להפוך חוויות אישיות לסיפורים ולשירים כובשים היא היתרון היחסי שלה. נגנים, מעבדים ומפיקים אפשר להחליף, לא כישרון. כפי שמלמד "אדמה", לטעמי השיר היפה ביותר שלה.

בין מציאות של חלום לחלום של מציאות

השירים של בוס נמצאים בתנועה. היא מבטאת בהם התמודדויות עם אתגרים של החיים, עם משא הזמן החומק, עם מחשבות ושתיקות, עם דואליות קונטרסטית של כמיהה לקשר מצד אחד ונטייה להתבודדות מנגד.

בשניים מן השירים היא נעזרת בתמלילן ברק פלדמן, שב"כמה יפֶה" הוא משרטט המתנה חסרת סבלנות לשובו של אהוב, על רקע יופיו של הטבע, ובאחר, "בזמן אחר", הוא מטלטל אותה בין מציאות של חלום לחלום של מציאות.

ב"אלבום הבכורה" עשרה שירים "רשמיים" ועוד רצועה "עלומה" בסיומו. הם נחלקים בין שירים עם נטיות קאנטרי-אמריקאיות מובהקות, שאווירתן אקוסטית גם אם אינה כזו (כמו ב"משהו קורה", ב"יהיה בסדר", שמהדהד את "בסוף המדבר" של שלום גד, ב"סוף ספטמבר" ובאחרים) לבין יצירות שמתכתבות עם רוק-אינדי בריטי דווקא, מנוקדות בנגיעות חשמליות ותוספות תכנות ואלקטרוניקה (כמו "מחשבות", "תה וערק" ו"Circles of silence").

א-פרופו: יש לה שניים-שלושה באנגלית, וזה עניין מבלבל. מפני שבעברית בוס מצליחה לייצר איזו ייחודיות פולקית מרתקת, ודווקא באנגלית היא מתמסמסת איכשהו, נשמעת כעוד אחת.


דניאלה בוס, צילום: יוסי צבקר

גם המפגש הבימתי עם דניאלה בוס מצליח לבלבל. בהפקה המוזיקלית של עובד אפרת, עם הרכב רועש של ריתם-סקשן (רועי רבינוביץ' בגיטרה חשמלית, רועי פרידמן בבס ודניאל בלוך בתופים) ואטיטיוד רוקי מובהק, זו לא אותה פרסונה מהאולפן. ולוקח לה (בגיטרה חשמלית נוספת) ולנגניה חצי מההופעה (וחמישה מתוך עשרה שירים; היא מוותרת רק על "בזמן אחר") עד שהם מוצאים את האיזון הנכון בין הנגינה לשירה.

מחספס, מחשמל ומחשל אותה

זה קורה ב"אדמה", שיר עם המון אופי, שבו היא נפתחת ומשתחררת מאימת החשמל המלווה אותה. ודווקא הרצף האנגלי שבעיבורו של המופע, עם "Wait" המהורהר ו"Circles of Silence", מאיר אותה בהירה ומדויקת, הכי שלמה עם עצמה, וזה ניגוד מפתיע לאלבום, שבו דווקא הקטעים בעברית נשמעים יותר מתאימים לה.

בקושי 50 דקות של הופעה. בוס לא מדברת בין השירים, ואם כן, זה לצורכי טקסיות של מופע השקה. אך שום דבר שקשור להצגת השירים ולסיפורים שמאחוריהם. היא לא חייבת אמנם, אבל במופע כה קצר יכולה היתה לגנוב עוד כמה דקות כדי לשפוך אור על יצירתה, ואולי גם ללמד אם היא יודעת לדבר כמו שהיא יודעת לכתוב, וגם לנגן.

ימים יגידו אם ההפקה המוזיקלית הבימתית הנוכחית היא הנכונה לה. מצד אחד, אפרת מחדד ומגבש אותה. אולי פוגע ברכות היחסית שלה ומחספס, מחשמל ומחשל אותה בכיוון שאינו נובע מהאלבום. מצד שני, הוא נותן לה אופי ענייני ומציאותי שחסר בצליל התיאורטי, הצנוע והמהוסס של האולפן.

בוס, למרות שמה מצית הדמיון ומרחיק העדות, היא לא רוקרית. אישית אני מעדיף לראות אותה במופע אקוסטי-אנפלגדי, לא חשמלי. מבחינתי, האמת האמנותית שלה מצויה באלבום ולא על הבמה. עוד אני חושב שהעתיד שלה נמצא בכתיבת שירים, במיוחד למבצעים אחרים. וגם הסטיילינג שלה דורש ניעור: וסט גברי שחור פשוט לא הולך עם חולצה זהובת אריג, חונקת צוואר וחסרת כתפיים.

דניאלה בוס. "אלבום הבכורה" (עצמאי); דניאלה בוס במופע השקה. תיאטרון תמונע, תל אביב, שני, 29 באפריל 2013.