בלי אידאולוגיה

ברור ש"מחכים לסורקין" זו פרפראזה על "מחכים לגודו".  "רק להבדיל מגודו, אצלי הוא מגיע", מחייך הבמאי יונתן פז, 67. "אבל כן, גנבתי-שאלתי את השם".
 
אני אומר לו שבסרטו הקודם, "אסקימוסים בגליל", הוא יצר פנטזיה-משאלת לב על ותיקי קיבוץ נטוש, אחרי הפרטה, שמחדשים ימיהם כקדם, וב"מחכים לסורקין" הוא חוזר לדבר עצמו – לימי הזוהר של הקיבוץ בשנות ה-50. זאת דרך סיפור חייו של אביו, במאי התיאטרון חנוך פז. 

"שלושה סרטים עשיתי על הקיבוץ, החובקים את ילדותי ונעוריי", אומר יונתן פז. "האחרון, 'אסקימוסים בגליל', עסק בדור של ההורים שלי, דור המייסדים, ואחריו אמרתי שאני עם הקיבוץ גמרתי, קברתי את זה והנושא מאחוריי. אבל מה? נותר לי עוד סיפור אחד לספר, וזה על אבא שלי, חנוך פז, שהיה במאי תיאטרון מאוד מיוחד בקיבוץ. בזכותו, כל קיבוץ מזרע חי, נשם ואכל תיאטרון. אנשים ציטטו תפקידים, דקלמו דיאלוגים, והיו מומחים לתיאטרון. ואמרתי לעצמי שאעשה את זה עד הסוף".
 
"הרעיון היה להוסיף גם דברים שהם בגדר פנטזיה, אבל בלי האידיאולוגיה, בלי התעסקות בשותפות ובשוויוניות, בלי הקונפליקט של הפרט מול הכלל – נושאים שעסקתי בהם בסרטים הקודמים. הפעם זה היה נטו בידור, קומדיה מאוד קלילה, קומוניקטיבית וזורמת, שבאה לדבר על דור, או על איש, או על אנשים בקיבוץ, בלי מרכאות, בלי אידיאלים ובלי כיבוש השממה, אלא דווקא על הדיסוננס הזה של תיאטרון שנעשה על ידי חברות וחברים שקמים בארבע בבוקר לחליבת או לחריש בשדה".



מחכים לסורקין (יח"צ)

"אם אין לי שחקנים מקצועיים אז שיהיו לי מחזות מקוריים"
 
עלילת "מחכים לסורקין" מתרחשת בשנות ה-50. חנוך (עמי סמולרצ'יק), במאי תיאטרון חובבים של קיבוץ, סוחף אחריו את בני קיבוצו באהבה שלו לאמנות התיאטרון. הוא מצליח להדביק בשיגעון שלו חקלאים קשוחים ומצרף אותם להפקות הענק שהוא מביים, אבל יוצא שמדי פעם מופיעים על במת הקיבוץ יותר אנשים  מאשר בקהל.
 
כבר על הבוקר, בדרך לחליבת הפרות או לשדה, חברי הקיבוץ מהלכים בשבילי העמק ומשננים דיאלוגים של מחזות שונים. משפחתו של חנוך, בנו יוני (איתמר פלג) ואשתו ליבה (מרינה שויף), שותפים אף הם לחיידק הבמה שלו, אך האובססיה שלו גובה ממנו אנרגיות, ומותירה את אהוביו מתגעגעים לדמות אב המשפחה שאבדה בתוך תהליך היצירה.
 
"וחנוך עוד רוצה יותר. הוא שואף להגיע לעיר הגדולה ולביים הצגה בתיאטרון 'הבימה', ומקווה לממש זאת בעזרת ידידו, השחקן הדגול סורקין (אורי הוכמן), המוזמן לקיבוץ, ומגיע, כדי לצפות בהעלאת הצגת "שני קוני למל", של חנוך. אבל בינתיים האופה והתפאורן של חנוך, טושק (יואב הייט), קורא עליו תיגר ומנסה להעלות הצגה משלו.

יצרת מחווה נהדרת לאביך. השאלה היא למה לקח לך כל כך הרבה זמן (חנוך פז נפטר ב-1981)?
 
"בהתחלת הקריירה הקולנועית שלי לא הייתי בעניין של לדבר ולספר על ההורים. 'רכבת העמק' היה סרט ברובד נורא אישי שלי, על ילדותי בצל הרבה חלומות של פעם, וכמו אצל כל במאי צעיר היו בו גם זיונים חופשי, ציצקלעך, מנושקות וכל הדברים האלה.
 
'אסקימוסים בגליל' התייחס לדור של ההורים שלי אבל הגיבורים בו היו אנטי-תזה לאבא שלי, אנשים שקידשו את העבודה כערך עליון והיו בעלי עקרונות, עד שהכל התנפץ להם בפרצוף. ואז אמרתי, עכשיו נעסוק בדמות של אבא שלי, שהוא מן קוסטוריצה כזה. טיפוס מאוד יצירתי, רגיש, ורגשן, אך גם כריזמטי, שסחב אחריו קיבוץ שלם. אז אמרתי, נלך עם זה עד הסוף, עם השמות ועם הסיפורים ועם ההצלחות ועם הכישלונות. כנראה שלפני כמה שנים עוד לא הייתי בשל לזה. אני חושב שבדיעבד זה התבשל, כאשר הסרטים הקודמים היו נורא אישיים ועסקו גם הם באיזשהו אופן במשפחתי, הוריי, ילדותי.
 
"אבי היה אייקון, איש תיאטרון בכל רמ"ח אבריו. הוא ידע וקרא הכל, תרגם לבד וכיכב לבד. הייתה לו החלטה עקרונית להעלות רק הצגות שעדיין לא הוצגו בארץ. זה מטורף, אבל זה מה שהוא עשה. הוא היה משכמו ומעלה.
 
"הוא העלה את 'שני קוני למל' ב-1948, לאחר שתרגם את המחזה מאידיש. בשלהי המלחמה הם עלו על משאית ונסעו לג'וליס להציג את ההצגה הזו בפני חיילי השריון. משה שמיר היה תלמיד שלו במשמר העמק ונתן לו את המחזה הראשון, 'הוא הלך בשדות'. 
 

אברהם שלונסקי בהצגה 'צור וירושלים' משוחח עם חנוך פז, 1958 (יח"צ)


"חנוך התעקש גם על 'צור וירושלים', מחזה הכי קשה בעולם, ונתן לשלונסקי, שהיה חבר שלו, לתרגם אותו, וגארי ברתיני כתב לו את המוזיקה. הוא לקח שחקנים מכל העמק והעלה את 'צור וירושלים' הרבה לפני שיוסי יזרעאלי וכל החבר'ה שלו העלו את המחזה הזה. חנוך נהג לומר, אם אין לי שחקנים מקצועיים אז שיהיו לי מחזות מקוריים ואנחנו נהיה הראשונים להעלות אותם".

"אני לא יודע לעזות סרט קאמרי קטן"
 
המעניין הוא שאביך היה אאוטסיידר בצורת החיים הזו שנקראת קיבוץ.
 
"אבא שלי היה הדבר הכי דיסוננטי שאפשר להאמין שהיה במציאות הזו של הקיבוץ של פעם. בקיבוץ כולם כל היום הסתובבו בבגדי עבודה. אלה היו המדים. אנשים היו קמים בבוקר, עולים על בגדי עבודה ועוברים כך את כל היום. על אבא שלי מעולם לא היו בגדי עבודה והוא היה בחזקת בטלן, אבל בקיבוץ ידעו שאם מישהו מביא פרנסה למקום, אז זה הוא.
 
"חנוך היה מורה רשמי מטעם משרד החינוך והוא גם לימד בסמינר אורנים למורים. הגזבר היה מחכה לו בסוף החודש שיביא את המעטפה עם הכסף המזומן, שיהיה לקופה הקטנה לכל הקיבוץ. אבל חנוך נכנס לחדר האוכל בבוקר בבגדי ערב ולכן נחשב בטלן.

"יחד עם זאת, החבר'ה בקיבוץ עשו הכל כדי להיות בהצגות שלו. והוא מצידו העלה לבמה המוני אנשים, מי שהרים את היד הפך שחקן. היו לפעמים על הבמה יותר אנשים מאשר בקהל. אנשים שיחקו או היו טכנאי במה, תאורנים, תפאורנים וכו'. חנוך האמין שהכמות עושה את האיכות. נורא אהבו אותו, במיוחד ביום שבו הייתה עולה הצגה". 
 

‎אורי הוכמן, מחכים לסורקין (צילום: ‎יח"צ)

ספר קצת על הזיקה שהייתה לו לאנשי התיאטרון המובילים של הבימה.
 
"כל השחקנים התארחו אצלנו בקיבוץ. מסקין היה בן בית אצלנו, והגיעו גם מאיר מרגלית, רודנסקי, חנה רובינא, כל החבר'ה הגדולים, אנשים נשואי פנים שבקיבוץ העריצו אותם. כשהם התארחו אצלנו בחדר והיו באים לארוחת בוקר או צהריים, בקיבוץ הפסיקו לעבוד. היו אוכלים ומדברים איתם ושואלים אותם ושואבים מהם, אף על פי שחברי הקיבוץ עצמם היו בקיאים בתיאטרון, ידעו מחזות בעל-פה".       
 
התסריט מבוסס בעצם על נרטיב אמיתי, עם שינויים ותוספות דרמטיים הכרחיים.
 
"נכון. הרבה דברים השלמתי מהדמיון שלי, אבל הכל באמת מבוסס על סיפור אמיתי. אני זוכר את הביקורים של הסורקינים האלה, זו הייתה חגיגה אדירה. הייתה כזו הערצה למסקין, הוא היה אליל. הם היו אז מה שהיום כוכבי הריאליטי, האח הגדול וכו'. וכששחקן כזה יורד אל העם, מגיע אליהם כאחד האדם ואוכל איתם ביציה ולבן בארוחת בוקר בקיבוץ - זה היה דבר חלומי, הם היו באמת אלילים".
 
סורקין בסרט הוא בעצם מי שהיה מסקין במציאות, והרכבת לו בתסריט מעין יריבות עם מסקין בהבימה.
 
"נכון. אני חייב לציין בהקשר הזה שחושבים שזה היה חד-צדדי, שרק הקיבוצניקים התקשטו באנשי הבוהמה ובשחקנים שירדו אל העמק. אבל זה היה הדדי. הבוהמה, או עולם האמנות התל-אביבי, אם זה שחקנים, סופרים, משוררים – נורא נורא אהבו את ההתיישבות העובדת.
 
"הם ראו שהקיבוצניקים האלה מיישמים הלכה למעשה את ערכי הסוציאליזם שהם רק דיברו או חלמו עליהם. כלומר, הייתה התקשטות הדדית. העירונים קראו לקיבוצניקים ההתיישבות העובדת והקיבוצניקים קראו לעירונים האינטליגנציה העובדת, או אפילו הפרולטריון של הרוח. היו מפגשים בין רפתנים עם סנדלים תנ"כיים ובין גדולי שחקני הבימה, האוהל, המטאטא וכל השאר".


חנוך פז וחנה רובינא (יח"צ)

הרמת הפקה מכובדת, עם המון תפאורות. קיבלת תמיכה מקרנות?
 
"קרן הקולנוע לא תמכה בי והקרן השנייה (רבינוביץ') היא פשוט בזיונית. בקרן הקולנוע יש אנשים נפלאים, ובראשם כתרי (כתריאל שחורי) ודוד (לפקינד), אבל מסיבות שלה לא תמכה בסרט הזה ובכך הם קוממו והעליבו אותי.
 
"אבל האופי שלי הוא כזה שאני לא נכנע כשאומרים לי לא, כשאני רוצה לעשות משהו. פה היה לי מזל נורא גדול. גייסתי את המשפחה, לא רק במובן הרגשי והרוחני, והתמיכה של האישה הנפלאה (חנה) ושל הילדים. הפעם הילדים עזבו הכל ובאו לעזור. יש לי שני בנים (יואב ודורון) שהם קולנוענים מדהימים בעיניי, מבינים קולנוע הרבה יותר טוב ממני וגם טלוויזיה. אני לא כל כך מבין טלוויזיה, אלא רק קולנוע. והם הפיקו לי את הסרט.
 
והבת (אפרת), שהיא עובדת הייטק, לקחה על עצמה את כל ההפקה במובן הלוגיסטי: אוכל, לינה, הסעות, וטיפלה בזה במסירות. הם עשו לי את הסרט. עם משפחה כזאת, שלושה ילדים ואישה תומכת, אתה יכול לכבוש את העולם. וממש לפני זמן קצר הודיעו לי חגיגית מקרן הקולנוע שהיא תיתן לי סכום מסוים, שאני אפילו מתבייש להגיד כמה. סכום מצחיק ומביש לעומת כמה שעלה לי הסרט. תקציבו היה 900 אלף שקל. אבל לפחות הם נותנים משהו וזה סימן טוב.
 
"יש לי בעיה, שאני חושב גדול. אולי זה בעוכריי, אבל אני לא יודע לעשות סרט קאמרי קטן, כמו שהתל-אביבים החמודים עושים. סרט שמתרחש כולו בדירה אחת או על שניים שמחפשים חנייה כל הלילה. אצלי זה תמיד סצנות המוניות והמון לוקיישנים וצילומי חוץ שאני מאוד אוהב. אני מרים את הרף לפעמים גבוה מדי, ואני קולט את זה בדיעבד". 

שני קומיקאים נהדרים
 
בחרת בעמי סמולרצ'יק לתפקיד חנוך בלי אודישן ופנייה לשחקנים אחרים.
 
"לא עשיתי אודישנים. למרות שעמי לא מזכיר פיזית בכלל את אבי, ידעתי שאני הולך לעשות סרט קומי ואני צריך דמות כמו עמי. הוא היה מדהים, וסיפק את הסחורה באופן נהדר. הוא לקח את זה ושחה.
 
"לזכותו ייאמר שהוא בא מרקע נורא לא מודע לעבר ולהווי הקיבוצי והוא למד את הנושא הקיבוצי, למד את נושא התיאטרון ונכנס לדמות נפלא. אני נורא שמח שהיה לי מזל בקאסטינג שלי. אורי הוכמן זו הייתה הברקה של עמי, ואני אומר את זה לזכותו. לא יכולתי לחשוב שבחור בן גילו של עמי יכול לגלם מישהו בקליבר של מסקין. ראיתי לנגד עיניי מישהו אחר, אבל עמי שכנע אותי לנסות את הוכמן, וכשראיתי אותו עם הכפכפים והכרס הקטנה, אמרתי: 'זה סורקין'.
 
"השילוב ביניהם היה מדהים. שניהם קומיקאים נהדרים וכל אחד משך את השני, והייתה הפריה הדדית. לסימביוזה ביניהם, לאמון ולעובדה שהם חברים טובים – הייתה תרומה מכרעת בגילום כל אחד מהם את הדמות שלו וגם במפגש ביניהם על המסך. זה השליך על כל הסרט".

עמי סמולרצ'יק, מחכים לסורקין (יח"צ)

ומה באשר לשאר השחקנים, בהם מרינה שויף ויואב הייט?
 
"יואב לא כל כך רצה לשחק בסרט בהתחלה. הוא היה שקוע במשהו, אבל אני התעקשתי עליו. הוא שחקן ממש מפתיע, איזו עוצמה וכריזמה יש לו. אבל הכי התעקשתי על מרינה. יש בה משהו נורא קשוח, נורא רוסי, למרות שהיא פולנייה. יש לה יופי חיצוני ופנימי. 
   
"כשהיא באה אליי נפלתי על התחת, כי היא הייתה בהריון. ראינו שהיא הולכת ללדת חודש וחצי לפני ההפקה, אבל היא אמרה שהיא נורא רוצה את התפקיד. חיכינו לה ושבועיים אחרי הלידה, תוך כדי הנקה, היא באה, נפגשה עם עמי והילד ובסופו של דבר הייתה מדהימה. היה שווה לחכות לה. ליואב ולמרינה מגיע תפקיד ראשי באיזשהו סרט.      
לגבי הילד איתמר פלג, הגעתי אליו אחרי שראיתי מאות ילדים ולא הייתי מרוצה. וכמו שקורה אצל במאים אחרים, כשראיתי אותו אמרתי: 'זה הילד'. והצלחתי איתו מאוד. הוא מזכיר לי את עצמי.
 
"חשוב לי לציין גם את נועה מצנר, שמשחקת את המלבישה. היא סיפור מדהים. למדה משחק בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, ושיחקה בהצגה או שתיים, אבל אחרי אודישנים והמתנה אינסופית לתפקידים, החליטה לוותר על המקצוע והלכה להיות תכשיטנית ומאוד מצליחה בתחום. לקחתי אותה לאחר שהסכימה לבוא לאודישן, לחזרה ולחזרת תלבושות. ובסוף היא השתתפה ב-12 ימי צילום ועשתה דמות נהדרת".
 
אין לי חשבונות עם הקיבוץ

איך התמודדת עם שחזורי התקופה של שנות ה-50?
 
"עבור 'אסקימוסים בגליל' מצאנו את כל הלוקיישנים בקיבוץ אחד, ולכן זו הייתה הפקה נורא קלה. פה, למצוא את הלוקיישנים של שנות ה-50 בסרט תקופתי, היה עלינו לצלם בשבעה קיבוצים ובמושב אחד. בקיבוץ אחד את חדר האוכל, באחר את הבריכה, וכן הלאה. הפקה מאוד קשה. אני כמעט אומר בוודאות שזו ההפקה העצמאית הכי אמביציוזית שנעשתה כאן אי-פעם. בלי קרנות, בלי כסף פרטי, בלי משקיע פרטי, בלי כלום".
 
אתה מתאר בסרט בנגיעות אלמנטים שנתפסים היום כעוולות שנעשו בקיבוץ, כמו הלינה המשותפת ואספת החברים לקבלת החלטות לגבי מאוויים אישיים של כל אחד.      
 
"כנראה שאני מאלה שהיה להם טוב בקיבוץ. אני לא מסתכל בכלל בזעם אחורה ואין לי חשבונות עם הקיבוץ, כמו שלדרור שאול יש חשבון נוקב עם הקיבוץ (כפי שהדבר מתבטא בסרטו 'אדמה משוגעת').

"כל הדברים אמנם קרו. בשמונה בערב המטפלת הייתה מכבה את האור והיינו נשארים כל הלילה לבד. התנים ייללו בחוץ מעבר לגדר והיה פחד והיה לנו קשה ורצינו את אבא ואמא, בייחוד כשירד גשם בחוץ. כל זה נכון, אבל איכשהו אני זוכר את הילדות שלי כנורא מאושרת. לא היה לנו רע".