יצוא בטחוני

לא שזה צריך להפתיע מישהו, אבל ישראל הפכה במרוצת השנים, ובמיוחד בזמן האחרון, לאחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. מדובר במסחר בסדר גודל של שבעה מיליארד דולר בשנה.
 
ההתמודדות הבלתי פוסקת עם יריב פלסטיני מדרום וממרכז, מחייבת את בכירי צה"ל לפתח כלי נשק מתוחכמים ואסטרטגיות לחימה מורכבות, פועל יוצא של לקחים שמופקים כל הזמן בלחימות בשטח.

כתוצאה מכך, נושא פיתוח אמצעי לחימה מתעדכן ומשתדרג הוא אלמנט חי ודינמי, ולא פלא שמכל רחבי העולם, שם החשיבה והפרקטיקה בנושא הם בעיקר תיאורטיים, באים לשאוב מהניסיון הרב שנצבר אצל המפקדים והלוחמים הישראליים. עד כמה שה נשמע צורם וטעון, לא מעט יוצאי-בכירי צה"ל הופכים באזרחות לסוחרי נשק. הם נוטים יותר להגדיר זאת כ"יצרני יצוא בטחוני".
 
את סרטו הדוקומנטרי של יותם פלדמן "המעבדה" (יוקרן בפסטיבל דוקאביב בשישי 10.5, 12.00, סינמטק תל-אביב, אולם 4), הפיקו יואב רועה ואורית זמיר ("גם סרטים"), בקו-פרודוקציה עם מפיקים מבלגיה וצרפת, ובתמיכת תחנות טלוויזיה בקנדה ובדנמרק (הסרט ישודר בכל המדינות האלה).
 
הסרט מציג את היקף התופעה והנפשות הפועלות בה. למשל, אלוף פיקוד הצפון לשעבר עמירם לוין, שנראה בו מעביר הרצאה על שיטות ואמצעי לחימה ישראליים מתקדמים. או סא"ל במיל עמוס גולן, מפתח הרובה בעל הקנה המוטה "קורנרשוט", המיועד ללחימה בשטח בנוי. בבניין שמעל לקניון בפרברי תל-אביב ממוקם משרדו ממנו יוצאים משלוחי הנשק שפיתח, לרחבי העולם.
 
או הפילוסוף הצבאי, תת אלוף במיל שמעון נווה, אבי דוקטרינת הלחימה היצירתית במבצע "חומת מגן", שמסביר על מודל איך זה עבד בשטח.
 
ויש גם את לאו גלסר, סוחר נשק שנראה בסרט מסייר בפבלות של ריו דה ז'נרו, מקום דמוי עזה מבחינת הצפיפות והבנייה האורבנית, שם הדבירה משטרת העיר את סוחרי הסמים החזקים, תוך שימוש בידע ובנשק ישראלי.
 
ויש את האלוף במיל והפרופסור לפילוסופיה יצחק בן ישראל, המנתח בשיטות מתמטיות את המודל הצבאי הישראלי. או האלוף במיל יואב גלנט, האיש שתכנן וביצע את הקונספציה של "עופרת יצוקה".
 
הבמאי פלדמן, בנו של עורך הדין אביגדור פלדמן, עיתונאי ב"הארץ", שבשנת 2010 נעצר על אדמת מצרים כשהכין כתבה לתוכנית 'המקור' של ערוץ 10 על מסתננים מאפריקה, והוחזק כשבוע במעצר בקהיר, אומר ש"במסגרת העבודה ב'הארץ' ניסיתי לשאול שאלות ביקורתיות על הקשר שבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לבין אינטרסים כלכליים, ואני חושב שהשאלה המרכזית שהעסיקה אותי, עוד לפני שהגעתי לסרט, דרך כתבות ותחקירים, היא: האם ישראל מרוויחה מהסכסוך יותר משהיא מפסידה ממנו? וזאת בניגוד לכל מה שאנחנו רגילים לשמוע. 
 


עמוס גולן, צילום: יח"צ

"אני חושב שהטענה המרכזית שהסרט מוכיח היא שכיום לפחות הכלכלה הישראלית היא במידה לא מבוטלת כלכלת סכסוך, שתלויה בו באופן הדוק. לא מדובר רק בתלות בטכנולוגיה הביטחונית, אלא בתלות בעצם בניסוי, בעצם הקיום של סביבה חיה, לבדוק את הדברים. וזה מה שמעורר בזה עניין בעולם".
 
הנתון על היקף התעשייה והעוסקים בה מדהים.
 
"זה מגיע כבר לקרוב ל-20 אחוז של הייצוא הישראלי בכלל, ו-150 אלף משפחות תלויות בתעשייה הזאת. יכול להיות שאם לא היה סכסוך, אז האנשים האלה היו עושים דברים אחרים, אבל כרגע לפחות, הקיום של כולנו מושפע מזה. זה לא סרט שנועד לשפוט או לגנות את סוחרי הנשק או את היועצים הביטחוניים. הוא נועד לשאול שאלות על כולנו בישראל, כי למעשה הקיום של כולנו כאן, כל הנס הכלכלי הישראלי הזה, כל התוצאה הזו של כלכלה משגשגת בסביבה של עימות - קשורה לניסוי הנשק בעזה ובגדה המערבית". 

אתה מדבר במושגים של רווח המדינה, אבל למעשה מדובר בסוחרי נשק פרטיים.
 
"זה גם וגם. ייעוץ ביטחוני כזה או אחר מיוצא על ידי נציגי המדינה, וגם יש הרבה חברות פרטיות ואנשים פרטיים שמתעסקים בזה, שיש להם רישיון למכור נשק מחוץ לישראל. אבל זה כסף שמגיע גם למדינה, דרך מיסים, וגם באמצעות חברות גדולות כמו התעשייה האווירית ורפא"ל. אבל הוא גם מגיע לידיים פרטיות כמובן".

הכלכלה תלויה במלחמה הבאה
 
איך המצב הסכסוכי המתמיד בו אנו נמצאים הפך אותנו למדינה מיליטנטית שכזו?
 
"אפשר להסתכל על זה משני כיוונים. אתה יכול להגיד: יש סכסוך ובגללו מפתחים כלי נשק ומרוויחים הרבה כסף. והצד השני, שבעיניי מאוד דרמטי, שכיום, אחרי 'עופרת יצוקה', יש הרבה כוח בפוליטיקה ובצבא שבעצם מישהו מעודד את הצבא הישראלי לקנות נשק  ומרגע שהוא קונה אותו הוא גם משתמש בו. כך שלא לגמרי ברור מה המסובב ומה התוצאה.
 
"זו השאלה המשמעותית שאני מנסה לעורר בסרט. אני מנסה להגיד, או.קיי, אז גם אם אני לא קונה את תיאוריית הקונספירציה הזו ולא חושב שאהוד ברק יוצא למלחמות בעזה כדי לנסות נשק - ואני חושב שזה כן משחק שיקול - אבל גם אם אתה לא מקבל את הטענה הזו, כיום הכלכלה תלויה במלחמה הבאה בעזה. ואם היא לא תהייה, אז כנראה שתהייה לישראל באופן מיידי בעיה כלכלית".
 
אתה מתאר בסרט מצב שבו נשק ישראלי מגיע לכל רחבי העולם כמעט בלי אבחנה בין מי שנחשבים לאויבינו ובין מי שנמנים עם ידידינו.
 
"עמי תבל כולם מקבלים נשק מישראל, כמעט ללא אבחנה. אני חושב שבשנים האחרונות הלקוחות המרכזיים הם דווקא מדינות המערב, וקורה כאן משהו שבעיניי הוא מטריד ומעורר מחשבה, כי הוא קשור לתהליך שבו מייצאים את הסכסוך הישראלי למקומות אחרים.
 
"כשאתה הולך במקומות כמו ברזיל, חבל קשמיר, או אפילו שכונות באזורי עושר ועוני בסן פאולו, אתה מתחיל לקלוט שהדברים שם נראים מאוד דומים לעזה, להתנחלויות בגדה המערבית ולגדר ההפרדה בקו התפר. וזה לא מקרי. זה קורה דרך הייצוא של יועצים, של טכנולוגיות ושל נשק. למעשה, העולם עובר 'פלסטיניזציה' דרך התעשייה הישראלית, ונעשה דומה יותר לאזור העימות עם הפלסטינים". 
 

שמעון נווה, צילום: יח"צ

אתה ממחיש איך תא"ל מיל שמעון נווה ואלוף במיל יצחק בן ישראל כבר רואים בעניין שיטות הלחימה הישראליות נושא אקדמי טהור.
 
"זה דבר שמאוד עניין אותי בסרט, כל הצד של הסיסטמטיזציה המדעית בדיוק של הידע הצבאי. הדברים האלה, שפעם היו יחסית פרימיטיביים, של כל מיני מאמנים כאלה כמו יאיר קליין, באמת עברו איזו מן אקדמיזציה, והדבר הזה באמת הפך לאיזו שיטה ולמדע.
 
"והאקדמיה הישראלית, שמארחת את שני האנשים האלה כמרצים באוניברסיטה, יש לה חלק משמעותי בתהליך הזה של הפלסטיניזציה שאני מתאר. בעיניי זו תופעה מעניינת, שלא הצביעו עליה לפני כן".
 
בשאלות מסוימות שאתה שואל בסרט את מרואייניך, יש בין השורות, מתחת לפני השטח, עניין של חוסר נוחות שלהם מעיסוקם, שאתה מנסה לחלץ מהם. אתה מציג בקטנה שאנשים מתפרנסים ממשהו שבסופו של דבר יגרום להרג של אנשים.
 
"אני חושב שניסיתי להימנע מעמדה שהיא צדקנית. אני מנסה להשאיר את הצופה מול הסרט הזה במצב שהוא פעיל. הסרט מציג בפניו את הנתונים, מראה לו את האנשים ומתאר מציאות שבשום מקום אחר לא ניתן להציגה. אבל את השיפוט המוסרי אני משתדל להשאיר בידי הצופה. זה מה שאני אוהב כשאני רואה סרטים, שהצופה פעיל וחושב ומביא איתו את האתיקה שלו ואת תפיסת העולם שלו. ומהבחינה הזו אני מקווה, או כך לפחות ניסיתי, שהסרט ייתן אוויר לצופה".

מתח בין הסתרה וחשיפה
 
פלדמן, שמאחוריו עוד סרט קצר, מעולם לא למד קולנוע, אלא פילוסופיה. בתשובה לשאלה כיצד הצליח להגיע אל סוחרי הנשק ולקבל את אישורם לצלם אותם, אומר: "זה לקח הרבה מאוד זמן. עשיית הסרט ארכה בין שלוש לארבע שנים. חלק גדול מהזמן עבר במציאת האנשים המתאימים ובבניית קשרי האמון שיגרמו להם לחוש בנוח בסרט כזה.
 
"על פי רוב, אלה אנשים שמתרחקים מחשיפה כמו מאש, והם עשו כאן דבר שבחיים שלהם לא עשו. ושגם אנשים דומים להם בעולם לא עשו. אני חושב שבסופו של דבר הסוד היה לגרום להם להבין שהחשיפה היא הוגנת, ושהסרט מאפשר להם לספר את הדברים כפי שהם רואים אותם, שהוא לא מניפולטיבי כלפי הכוונות שלהם ושהוא מייצג אותם באופן הוגן. רובם ראו אותו וחשבו שהוא בסדר". 
 


יואב גלנט, צילום: יח"צ

נראות בו שתי גיחות שלך לירידי נשק, האחד בתל-אביב והאחר בפריז. יכולת להבין את חוסר הנוחות לדבר איתך ואת הרגישות בה התייחסו למצלמתך?
 
"אני חושב שהסרט נע כל הזמן על איזשהו מתח של בין הסתרה ובין חשיפה. בין גילוי הלב הראשוני ויוצא הדופן של הדמויות המרכזיות שלו לבין עולם שבדרך כלל לא שש לפתוח את דלתותיו בפני יוצר קולנוע, או בפני אף אחד. בדרך כלל העדפתי להראות את הדלתות הפתוחות, כי זה מה שמעניין. היו מקומות שבאמת היה נכון בעיניי להראות את מה מנסים להסתיר. זאת כי גם הגלוי שבסרט עסק בתחומים אפורים".
 
אתה נראה בסרט מנסה כלי נשק או עוקב אחר מרואיינך כשאתה חמוש בבום ובאוזניות. זה היה הקונספט שבו בחרת?
 
"אני חושב שזה קשור באמת למחשבה קולנועית. יש לזה שתי סיבות. האחת קשורה לסוג הסיטואציות שבהן הייתי, כשיחסי האמון והאווירה חייבו צוות קטן. ואני חושב שיש הבדל בנוכחות של שני אנשים לבין זו של שלושה. ולכן העדפתי להיות גם המקליט, בידיעה שהסרט לא יזכה בפרס ההקלטה.
 
"והדבר השני הוא שזו לפעמים דרך להיכנס לתוך הסיטואציה. יש מצב שהבמאי עומד בצד, אבל ברגע שהוא עושה משהו דרך פעילות, ואפילו כשהיא טכנית, הוא הופך להיות חלק מהאירוע המצולם. ויש גם את העניין של בניית דמות של במאי-חוקר, דוקומנטריסט חוקר".
 
אה-לה מייקל מור?
 
"אני מאוד אוהב את מייקל מור, אבל אני חושב שאני עושה משהו אחר, כי אני שונה באופי ממנו. הוא שמן, אני רזה, הוא בולט ואקטיבי, אני מאופק. זה לא בדיוק אותו דבר". 
 

"המעבדה" יוקרן ביום שישי, 10 במאי  ב-12:00 בסינמטק תל אביב כחלק מפסטיבל סרטי דוקאביב.


*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק