חימום ארוך ומתמשך

עד אמש ריחפה קארמה שחורה מעל הקשר שבין להקת "דפש מוד" הבריטית ומעריציה בישראל. 
 
ב-2006 החברים דייב גהאן, מרטין גור ואנדרו פלטשר ביטלו הופעה מתוכננת בגלל פרוץ מלחמת לבנון השנייה. ב-2009 הם הגיעו סוף סוף אבל צירוף נסיבות אומלל השפיע קשות על ביצועיהם כאן.
 
שעות ספורות לפני ההופעה התבשר הקלידן פלטשר שאביו מת מהתקף לב, ובכל זאת החליטו החברים לעלות לבמה. ואם זה לא מספיק, גהאן חש ברע ויומיים לאחר ההופעה בישראל אושפז בבית חולים באתונה ובהמשך התברר שהוא סובל מגידול ממאיר בשלפוחית השתן (שהוסר והוא החלים לחלוטין). לא פלא שההופעה שלהם כאן אז הייתה חיוורת ואנמית. בלשון המעטה.
 
הפעם נראה היה כי הם נחושים לעשות תיקון, לפצות על "מחדלי" העבר ולספק סוף סוף את הסחורה במלואה לקהל הישראלי. גם אתמול הייתה זו הופעה ראשונה הפותחת וחונכת סיבוב הופעות עולמי חדש. 

 

דייב גאהן, "דפש מוד", צילום: אורית פניני

החברים הגיעו כשהם מצוידים בכל הארסנל העומד לרשותם, ושחררו את הניצרות לאט לאט. הם התחילו ב-20:45, בדיוק השעה היעודה, ואחרי פתיח מוזיקלי גהאן, לבוש בז'קט שחור (אותו הסיר די מהר כדי להישאר עם הווסט האופייני), ביצע עם חבריו את Welcome to my World, השיר הפותח את אלבומם החדש Delta Machin. ואחר כך את Angel, השיר השני באלבום זה.
 
רק לאחר מכן התפנו החברים לביצוע של חומרים יותר ותיקים ומוכרים, מאלבומים קודמים, הקטעים  Walking in my Shoes ו-Precious. בשלב הזה ניכרה התעוררות בעיקר בשורות הראשונות שאותן אכלסו המעריצות השפוטות (בעיקר, אבל לא נזניח גם את המעריצים). קהל האלפים הרבים שגדש את פארק הירקון עדיין היה מנומנם משהו.
 
החימום עד לרגעי השיא היה ארוך ומתמשך, כמו בישול איטי, וכדי להרים את הקהל לאקסטזה הנדרשת היה על גהאן וגור, אף שהם פרפורמרים אדירים, לעבוד קשה. אולי בגלל שבחלק הראשון של ההופעה היו פאוזות ארוכות יחסית בין שיר לשיר, מה שלא איפשר לשמור על המומנטום המצטבר ולהגבירו בהדרגה. ואולי משום ש"דפש מוד" היא להקת פופ-רוק מעודנת שלא ממש נותנת בראש, אפילו בקטעים היותר רוקיסטיים שלה. אני נזכר בקידיס ופלי מ"רד הוט צ'ילי פפרז" דופקים את הצורה לקהל שהגיע להופעתם בפארק - כבר מהשנייה הראשונה.
 
עם זאת, צריך לציין שהאנרגיות שמספק מופע הפארק מעצימות ללא ספק את חוויית ההופעה ו"דפש מוד" נראו ונשמעו כאן אחרת לגמרי, במובן החיובי של העניין, מאשר באצטדיון רמת גן לפני ארבע שנים.

 
אנדרו פלטשר, "דפש מוד", צילום: אורית פניני

הבמה הייתה מופקת ומושקעת, עם תאורה הולמת-תואמת ושני מסכי ענק בצידיה, שעליה הוקרנו בדרך כלל צילומיהם של חברי הלהקה המופיעים (ופה ושם צילומי ארט אחרים, קליפים וכו'), זאת לנוחות הקהל העומד הרחק מאחור, כדי שיוכל לראות את המופיעים בקלוזאפים ולהשתתף בחוויה.
 
הסאונד היה מעולה והלהקה נשמעה רוב הזמן מצוין, כשכל הכלים מתואמים ומסונכרנים. הקול של גהאן נותר חזק וצלול, כך גם זה של גור, הגיטריסט ומחבר מרבית שירי ההרכב, שמדי פעם לוקח תפקידי שירה ומפתיע בביצועיו הדינמיים. ב-Black Celebration ניסה גהאן לגרום לקהל האדיש יחסית בשלב זה לרקוד ולשיר איתו, כשהוא עצמו מרקד-מפזז-מקפץ בגמישות ובאקרובטיות מרשימים, כאילו לא מדובר באדם העומד להיות ביום חמישי הקרוב בן 51.
 
את הניסיונות של קבוצות מעריצים בקהל לשיר לו Happy Birthday הוא השתיק בכך שיש עוד זמן ושהוא לא כזה זקן. הנאמברים הבאים היו Policy of Truth, Should Be Higher ו-Barrel of a Gun.
 
בשיר Only when I Loose Myself נרשמה עליית מדרגה בהיענות הקהל ללהקה. גור ביצע נהדר את When the Body Speaks. אחר כך בא Heaven ולאחריו Sooth My Soul, אף הוא מהאלבום החדש, שבו הוכיח גהאן שוב שהוא רקדן לא פחות טוב מאשר זמר. הקטע הבא היה The Pain That I'm Used to.

שרשרת להיטים ושורת  הדרנים
 
כבר אמרנו שהלהקה הגיע מצוידת בכל פריטי התחמושת האפשריים לסיפוק הקהל, אז החל מהשיר Question of Time היא החלה במעין מקבץ של "דה בסט אוף" והקהל שציפה לזה הגיב בקפיצות, דילוגים, שירה והנפת ידיים, למשמע כל הרפרטואר המוכר. 

השעה על פי שעוני הייתה 22:10, ומכאן ובמשך 50 הדקות המסיימות את ההופעה, אי אפשר יהיה לעצור את התלהבות הצופים לנוכח שרשרת הלהיטים שהומטרה עליהם. Secret, Enjoy the Silence, Personal Jesus ו-Goodbye בוצעו בהשתתפות פעילה נלהבת של הקהל הגדול, מה שהוביל, לאחר הפאוזה המסורתית, לשורה ארוכה של הדרנים, בביצועים מרשימים.
 
גור סיפק ביצוע נשמה נפלא של Home וסחט תשואות, כשגהאן מצטרף אליו והקהל לא נשאר אדיש ושר ומתרגש עם השניים. גהאן מצידו שר את  Halo, אחר כך את I just Can't Get Enough. בעת ביצוע I Feel You פשט הסולן את הווסט ונותר בחצי גוף עירום, כשהוא מציג לקהל בגאווה את הקעקועים שעל גבו.

מרטין גור, "דפש מוד", צילום: אורית פניני

הנאמבר המסיים היה Never Let Me Down. דפש מוד שפעו חיוכים למראה הקהל הנהנה והמרוצה שהריע להם ממושכות וסירב לאפשר להם לסיים את הערב. לפני הירידה מהבמה גהאן נפרד מאיתנו ב"שלום" מהדהד.
 
שעתיים ורבע של הופעה גדושה ב-24 שירים, שבהחלט שיקפו נאמנה את הקריירה, האופי והטמפרמנט של הלהקה. הפעם באמת הייתה תמורה מלאה בעד האגרה. 



*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק