"הַרְחֵק מֵעֵבֶר לַלְּבָנָה / יֵשׁ בֵּית חֲרֹשֶת לְשֵׁנָה . / שׁוֹכְבִים שָׁם כַּמָּה יַשְׁנוּנִים / מִזֶּה עִדָּן וְעִדָּנִים / וּמְיַצְּרִים בְּסֶרֶט נָע / בַּחֲלוֹמָם אֶת הַשֵּׁנָה . / כְּשֶׁהֵם שְׁקוּעִים בַּהֲכָנוֹת , / כֻּלָּם הוֹלְכִים עַל בְּהוֹנוֹת . / וּכְמוֹ שֶׁפֶּרַח לֹא נִשְׁמָע , / שׁוֹמְרִים גַּם הֵם עַל הַדְּמָמָה . " ("בית חֲרשֶׁת לְשֵׁנָה" / ל' בֶּרְקוֹבִיץ)

יידיש, בשבילי, זה סבא וסבתא מדברים ביניהם ואין לי מה להקשיב. יידיש זה האוכל שחיכיתי לו כל יום שני, גיבץ' וקוגלה וצימעס. יידיש זה מה שנשאר "שם" ונמחק, ושם עצוב. אני משערת שיש עוד כמה אנשים שיופתעו, כמוני, לגלות את החיות האדירה שמציעה היידיש למי שמכיר אותה קצת יותר מקרוב, ואחת הדרכים המהנות לעשות את ההתקרבות הזו, היא "אף על פיל", אסופת שירי ילדים ביידיש שתורגמו לעברית על ידי בני מר, עורך במדור "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

בשבועות יקדיש פסטיבל המשוררים במטולה אירוע מיוחד לשירי ילדים תחת הכותרת "אף על פיל", אירוע שיכלול התייחסות לנוף התרבותי שנחשף דרך שירת הילדים היידית שנכתבה, אמנם, בין שתי מלחמות העולם, אך הצליחה לשים את הדגש על עולמו של הילד ולשמור על נקודת מבט אופטימית וחדשנית לתקופתה.

דורית שילה תנחה את האירוע בו ישתתפו המשוררת והמתרגמת טל ניצן, כלת פרס טבע לשירה לאה פילובסקי, וכמובן, מתרגם האסופה, בני מר.

בשירת היידיש דיברו על "האני" כשפה שלט עדיין "הביחד"

"לפני שפה בקיבוצים ובעברית הודו במצוקות ובחולשות, כתבו ביידיש שירים שבהם הילד עומד במרכז ומביע את חששותיו ואת פחדיו, וזה דבר שהקדים את ספרות הילדים בעברית", אומר בני מר (41). "מדי פעם מבצבץ היער המזרח אירופאי, והשמות, כמובן, אתל, לייזר, אברמל'ה, אבל בעצם הם ממש כמו טל וכמו בני וכמו כל ילד אחר. בשירת היידיש גם דיברו על 'אני' הרבה לפני שפה דיברו על זה, כשפה שלט עדיין ה'ביחד'.

"המון ספרי ילדים יצאו בין שתי המלחמות. היה מאמץ אדיר בנושא הזה כי זה היה קו שבר של הדורות. אבא שלי, למשל, נולד בפולין והיה דור ראשון של ילדים מודרניים, אחרי מאות שנים של יהודים עם קפוטה, כובע וזקן.

"אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרה בפולין מערכת חינוך עצמאית ומודרנית לילדים, והמציאות הזו עוררה מאמץ חינוכי חדש. יצאו המון ספרי חינוך וספרי ילדים ביידיש שאפשר היום למצוא סרוקים באינטרנט, וכתבי עת רבים, אז פשוט ישבתי עם החומרים הסרוקים ועם כתבי העת המצהיבים וחיפשתי שירים.

"לא שירים שידברו על המצוקות של מזרח אירופה, שיש הרבה מאוד מהם וטוב שכך, אלא באמת שירים שילד ישראלי יכול להזדהות איתם, שמפשיטים את החוויה המקומית ונותנים לה תוקף על-זמני ועל-מקומי. 25 שירים כאלה בסופו של דבר תרגמתי, מיכל אריאלי ציירה אותם, וגם היא טשטשה את המקומי, וציירה, למשל פריג'ידר ישראלי, או חדר קיבוצניקי, והניסיון היה לומר שאלה באמת שירים שיכולים להיכתב כאן ועכשיו".

להבריז מבית ספר ולצאת לטבע

"להיות הורים זה לא נחשב/ כי מה קשה להם עכשיו?/ ואיך לא אקנא מאוד/ כשהם כבר לא הולכים ללמוד?/ הורים צריכים לומר תודה/ כי קל להם בעבודה/ שהם יודעים כבר בעל פה/ אבל ממני מצופה/ ללמוד כל יום דבר אחר,/ חדש, ומי בכלל זוכר - / עוד מה לכתוב ומה לשאול/ ואלו לא מתייאשים/ משיעורים ועונשים./ מתי אגדל כבר? מי יידע/ כל כך קשה להיות ילדה." ("להיות ילדה", מאשה שטוקר פאיוק)

יש משהו מאוד מפתיע במפגש עם הקלות הזו שנוכחת בשירים, למי שמייחס ליידיש, כמוני, משהו כבד יותר, עגמומי יותר ביסודו

"צריך לזכור שאנחנו מדברים על קהל של 11 מיליון קוראי יידיש בין שתי מלחמות העולם, ומתוכם המון ילדים. נעשה מאמץ עצום להגיע לקהל הזה ולחנך קהל שיהיה שונה מהילד הגלותי, זה שלא יוצא מהחיידר, ולהפך, לייצר משהו שיוצא לטבע ומגלה אותו, כמו למשל השיר 'אברמל'ה ויוסל'ה' שכתב מרדכי גבירטיג, 'המשורר הנגר' מקרקוב, שכתב את 'העיירה בוערת' ("שרפה, אחים, שרפה"). 

"זה שיר שבו שני ילדים מדברים ביניהם ואחד מנסה לשכנע את השני להבריז מבית הספר ולצאת לטבע. הילד החנון מתנגד ובסוף הם מגיעים לאיזו מין פשרה כזו. אז יש פה 'חיידר', 'אברמל'ה' ו'יוסל'ה', אבל זו חוויה שכולם מכירים אותה, והייתי רוצה להתייחס לזה".

ובכל זאת בהתייחס לתקופה שבה נוצרו השירים, ציפיתי לתחושה עצובה יותר שתעלה מהשירים

"ממש ממש לא. עצוב, בעיניי, זה אם אסור להתמודד עם העצב, ולדעתי שירת ילדים ביידיש מאוד יכולה להתמודד עם עצב. יש הרבה שירי ילדים שמחים בקובץ הזה, ויש שם שיר על לייזר המפוזר, למשל, שעונה תמיד למורה שלו לא כמו שצריך, והכיתה לא צוחקת עליו אלא יש מין אמפטיה כלפיו. זה לא היה רק זמן עצוב, היה בו משהו אופטימי".

אף אחד לא הרגיש מה עתיד להתרחש עליהם בקרוב?

"האמת שהיסטורית כן התחילו לדבר באמצע שנות ה-30 על איזו סכנה, אבל מצד שני, שלושה וחצי מיליון אזרחים יהודים פולנים, שהייתה להם מערכת חינוך ודור חדש. ברור שדיברו על מצוקה וסכנות, אבל גם דיברו על המון פוטנציאל.

"ילדים שמקבלים פתאום את החינוך המודרני והטוב ביותר. היו גם מערכות חינוך בעברית ובפולנית אבל מערכת החינוך ביידיש הייתה מהדברים המתקדמים ביותר. אז ברור שענן כבד ריחף על כולם, סליחה על הקלישאה, וגם קדיה מולודובסקי ב'שיר הטחנה' מתייחסת למציאות גזענית, כשהטוחנת אומרת, אני נותנת רק לילדים בלונדיניים את הקמח הלבן ולילדים כהים את הקמח הכהה, אבל לצד זה הייתה המון אופטימיות.

"דור חדש, ילדים שמגלים את העולם, יוצאים קצת מהדלת אמות של 'אתה בחרתנו', מהחיידר. יש סרטים כמו הסרט 'אנחנו כאן' שמראה את מערכת החינוך המאוד מתקדמת הזו ביידיש".

והחוט הזה של כתיבה ביידיש לילדים, בעצם נקטע. אין כתיבה חדשה היום לילדים ביידיש

"החוט הזה נקטע, בטח. היידיש קיימת היום רק בקרב הילדים החרדים, וילדים חרדים צורכים משהו אחר לגמרי. אלה ממש לא שירים שפותחים את העולם הרחב במובן כזה למשל שילדים יהודים לומדים להכיר את הילדים הגויים כשכנים שלהם, זה ממש לא קיים. כשאין כותבים אין גם עתיד לזה. בטח שזה נקטע".


עטיפת "אף על פיל", הוצאת כתר

מאיפה החיבור הכל כך חזק שלך ליידיש? גדלת על השפה בבית?

"סבא וסבתא שלי דיברו רק יידיש ולא עברית. הרצון שלי ללמוד יידיש זה הרצון לתקן את זה שכל מה שאני ידעתי להגיד להם זה רק 'וואס מאכסטו' (מה שלומך) ו'זיי געזונט' (תהיה בריא). זה הדבר היחידי שיכולתי ונחמץ הלב לחשוב שזה הדבר היחידי שנכד יכול להגיד לסבא וסבתא שלו.

"זה היה הסמל של הנתק המוחלט בין דור של אנשים שנולדו בפולין במאה ה-19 לבין ילד שנולד פה, וזה הדבר המעוות שהרגשתי צורך לא רק שכלי, אלא רגשי, לתקן, ולהגיע לקשר. להנכיח את העולם שלהם במציאות הישראלית. כי זה לא רק עולם של גלות ושטייטל ומצוקה, וקרכצען, ואנחות וגפילטע פיש, אלא יש בזה המון עושר תרבותי והמון דברים שאנחנו יכולים ללמוד מהם. זה פשוט לחבר מחדש את הקשר הזה שניתק".

"לסוצקבר היה מה לומר גם למשוררים כמו זך"

אותו עושר תרבותי שעליו מדבר מר בא לידי ביטוי גם בערב נוסף שיתקיים בפסטיבל המשוררים – מחווה למשורר היידי הגדול אברהם סוצקובר, חתן פרס ישראל לספרות לשנת 85, במלאת 100 שנים להולדתו. לצד מר ישתתפו באירוע גם מוטי אוורבוך, יעד בירן, רועי גרינוולד, גלי דרוקר ברעם, ערן טורבינר, צביה ליטבסקי ועמיר פדורוביץ'.

"לפני כמה שנים נפטר סוצקובר בתל אביב", מספר מר, "שבה חי רוב שנותיו כאן. הוא התהווה כמשורר בווילנה, בקבוצה של משוררים שנקראה 'וילנה הצעירה' (יונג ווילנע). זה העניין, שהכל היה צעיר אז. הוא וחבריו כתבו שירה שהייתה, לכאורה, רק במקרה ביידיש, ויכלה להיכתב באנגלית, צרפתית, גרמנית, בשיא המודרניזם של התקופה. מצד שני זו שירה מאוד קלאסית בעצם, עם משקל וחריזה.

"למרבה ההפתעה הוא בא לפה בשנת 47 אחרי המלחמה, אחרי שהיה בגטו וילנה. הוא אחד ממשוררי השואה המובהקים, שכתב את שיריו המופלאים ביותר בתוך עליית גג כשהוא חבוי מתחת למיטה. הוא עשה בגטו ערבי שירה, עבד בספרייה של וילנה והחביא את כתבי היד הנדירים שהיו שם. מהגטו עבר ליערות,  ואז נשלח מטוס סובייטי מיוחד לתוך היערות להציל את סוצקובר ואשתו. זה פשוט מסמר שיער אבל אמיתי לגמרי.

"אחר כך הוא העיד במשפטי נירנברג, אחד העדים הבודדים מטעם העם היהודי. אחר כך הגיע לתל אביב, וכנגד כל הסביבה התרבותית והיחס ליידיש באותן שנים, הוא פשוט ייסד כתב עת שנקרא 'גולדנע קייט', שרשרת הזהב, כשהכוונה, כמובן, לחוליה נוספת בשרשרת הזהב של התרבות היהודית. כלומר, אנחנו פה, בתל אביב, נמשיך את השרשרת הזו ולא נקטע אותה, ובאמת כתב העת הזה היה כתב העת המרכזי ביידיש בישראל.

"סוצקובר לא היה רק משורר שואה, ולא רק שירת טבע. הוא באמת כתב שירת 'אני', כלומר גם לדור של משוררים כמו נתן זך היה לו מה לומר. משנות השבעים הוא כתב שירי יומן מאוד אישיים. כתב העת שלו המשיך לפעול עד אמצע שנות התשעים, והוא המשיך לכתוב גם אחר כך.

"בעשור האחרון הוא כבר לא כל כך כתב, אבל הוא אחד המשוררים הכי יצירתיים ופעילים בישראל, בשפה שהיא שונה מאוד וקרובה מאוד לעברית. מצד אחד קרבת משפחה, ומצד שני היא שפה שונה שהתייחסו אליה כמו שבן גוריון אמר עליה ב-45, כאל 'שפה זרה וצורמת'".

ואתה לא מרגיש שאחרי שחששו שהיידיש תמות יש דווקא פרי חה מסוימת ביחס אליה בשנים האחרונות?

"את אומרת פריחה ואני מקבל פריחה. יש כאן בעיה ביידיש, כי יידיש מסמלת איזה מין צד של יהדות, אבל מחמיצים את זה שיידיש נותנת גם את האפשרות של יידיש חילונית, הרבה פעמים סוציאליסטית, ונותנת את האפשרות של יידיש כחוויה תרבותית, וזה דבר שאולי כן חסר לנו כאן. יהדות כתרבות, לא כדת.

"כשמדברים על פריחה מדברים על זה שעל כל עשרה דוברי יידיש מישהו חדש מצטרף, וזה באמת מעט מדי. אני מרגיש שעדיין כשאומרים פה יידיש, הריח הוא ריח של חדר מחניק, וזה בדיוק העניין, שאנשים ישתחררו מהתפיסה הזו ויבינו עד כמה רוח פרצים יש שם".
 
המופע ב"רֶכֶב אש: מחווה לאברהם סוצקבר במלאות 100 שנה להולדתו" יתקיים ב-15 במאי ב-14:00 ומופע שירי הילדים "אף על פיל" יתקיים ב-15 במאי ב-17:00 באולם אניס במטולה במסגרת פסטיבל המשוררים במטולה "קפלה קולות" (16-13 במאי 2013).


***לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק  ופרגנו בלייק