כשאהוד מנור נפטר בחטף מדום לב, ב-12 באפריל 2005, נמצאו על השולחן בסלון שני השירים האחרונים שכתב. השירים פונו ונחתמו בשקית עם ניירות אחרים לפני בוא המנחמים.

עפרה פוקס, אלמנתו, לא העזה לפתוח את השקית. בנם, ידי (יהודה), אולי גם כמשפטן של המשפחה, עשה כן ולא הופתע. מחבר "ברית עולם" נפרד בשירי אהבה לעפרה שלו. עזה כמוות היתה האהבה ביניהם. 

הערב תהיה פוקס אורחת הכבוד של "לעולם בעקבות השמש", מופע משירי בעלה שיעלו תלמידי שנה ג' בבית צבי בתיאטרון רמת גן, בבימויו של שוקי וגנר. בשמונה השנים שחלפו מתרכזת פוקס בהנצחת מנור ובהפצת מורשתו. "זה לא יכול להיות אחרת", היא אומרת. "ארבעים שנה חיינו יחד, ביחסים על גבול הסימביוטיקה".

"אהוד ידע בשפת הפזמונים שלו לדבר לצעירים"

"כן, הצגת תלמידים!", מדגישה פוקס. "חשוב שהדור הצעיר יכיר את שיריו של אהוד. חלק גדול מזמני אני משקיעה בהנצחה בבתי-ספר. השיא היה באילת, כשכינסו שם בהאנגר גדול את כל תלמידי בתי-הספר בעיר לאירוע המוקדש לאהוד ולשירים שלו. היית צריך לשמוע את הילדים האלה, הדור שלא ידע את, שרים אותו בהתלהבות.

"כל הזמן מזמינים אותי ואני מגיעה, כי זה חשוב לי. לא כל שכן כשזה נוגע לבתי-ספר למשחק. אז זה בנפשי, לא רק כזמרת וכשחקנית תיאטרון, אלא גם כבתם של מינה ויהודה פוקס, מעצבת תלבושות ושחקן".


לעולם בעקבות השמש, בית צבי (צילום: אייל לנדסמן)

אם כאשר יוצרים, ויהיו מהחשובים ביותר, נפרדים מהעולם חל תהליך מסוים של התרחקות משיריהם, שמו של מנור ממשיך לככב ברשימת ההשמעות של אקו"ם. פוקס אינה מופתעת. "אהוד ידע בשפת הפזמונים שלו לדבר אל הצעירים", היא אומרת. "כשמופע מסוגו של 'לעולם בעקבות השמש" נמסר לניהולו המוזיקלי של מעבד צעיר, כמו ליאור רונן הפעם, מתקבל משהו מאוד עכשווי".

ולא רק בית צבי. ב-30.5.13, במסגרת האירועים לציון שובה של התזמורת הפילהרמונית למשכנה המחודש, ייערך "שרים אהוד מנור", קונצרט מיוחד של התזמורת בשיתוף זאפה וגלי-צה"ל. ניצוח ועיבודים מוזיקליים: אילן מוכיח. ניהול אמנותי: אתי אנטה-שגב. משתתפים לצד מתי כספי ובעז שרעבי, מי שהיו ממשתפי הפעולה הגדולים של מנור, גם ריטה, מרינה מקסימיליאן-קרני, הראל סקעת, קרן פלס ושלומי שבן, שלפני שנים, בהיותו ילד, היתה פוקס אמורה לביים עליו סרט לטלוויזיה, "אבל בדיוק אז פיטרו אותי", היא מחייכת.

"גם בלעדינו השירים של אהוד כל הזמן בתנועה"

"אם לרוב אירועים שנוגעים לאהוד יוצאים לפועל בעקבות פניות אלי", מספרת פוקס, "הקונצרט של הפילהרמונית הוא יוזמה משותפת של דליה מרוז המנוחה, מי שהיתה שנים מנהלת יחסי-הציבור של התזמורת, ושלי. אמרתי שבמקום שיהיו אלף חלטורות עם השירים של אהוד, עדיף שיהיה משהו מכובד של הפילהרמונית, שכזכור, כיבדה את אהוד בקונצרט חגיגי במלאות לו 60 שנה".

פוקס גם ממשיכה את המופע "שפה משותפת", שבו יצאה בעבר עם מנור, הפעם עם בנם, ידי, שבמשך שנים הופיע עם אביו ועם חנן יובל ובתו שירה במופע "הדור הבא".

"אנחנו מופיעים כי זה מה שאנחנו יודעים ואוהבים לעשות, אבל גם בלעדינו השירים של אהוד כל הזמן בתנועה, ושוב ושוב אנחנו מתבשרים על ביצועים חדשים שלהם", היא אומרת. "החידוש של אביגיל רוז ל'עוד מחכה לאחד', שהלחין סשה ארגוב ושרה עפרה חזה, הגיע למצעד הפזמונים. ו'ברוש', שיר ענק שהלחין אריאל זילבר, חודש על-ידי עלמה זוהר. ושמעת איך הראל סקעת חידש את 'קפה אצל ברטה', שהלחין נתן כהן? פיצוץ!".



לעולם בעקבות השמש, בית צבי (צילום: אייל לנדסמן)

אהוד מנור ושיריו הבלתי נשכחים ממלאים את עולמה של פוקס. הם נפגשו אי-אז ב-1964. פוקס היתה תלמידת הסטודיו למשחק של לי שטרסברג והרברט ברגהוף. למחייתה זימרה במועדון סברה. יום אחד התקשרה אליה חברתה ניצה ושאלה אם יוכל ללון אצלה בן-זוגה למחול, שעימו הופיעה במחנות נוער יהודי ברחבי ארצות הברית.

"הגעתי לדירה בקומה ה-16, במערב רחוב 72 במנהטן, ונשארתי", כתב מנור, אז סטודנט לתקשורת באוניברסיטת ניו-יורק ומוכר בסופרמרקט, בספרו "אין לי ארץ אחרת".

"אהוד מיד הרגיש בבית בדירה שבה התגוררתי עם אחותי עדנה", משחזרת פוקס. "בו בערב הוא הכין לעצמו סלט. הרושם הראשוני שאהוד, בן המושבה בנימינה, עשה עלי היה של מושבניק ג'ינג'י, חמוד נורא. אחרי שבוע אצלנו הוא הציע לי נישואים. 'אנחנו נישאר לנצח', הוא אמר לי. 'לא, אדוני!', השבתי לו. שום דבר לא בער. היינו בתחילת שנות העשרים שלנו".

"לא הייתי כותב ומתרגם אלמלא עפרה"

פוקס לא נחפזה להיעתר לו, אבל גייסה אותו לעבודות שונות בסברה, וכשהיה עליה להוסיף שירים לרפרטואר שלה במועדון, הוא אמר שהוא יודע לחרוז. "אהוד התחיל את הקריירה שלו כפזמונאי בשלושה שירים שהוא תירגם לי", היא מציינת.

כעבור שלושה חודשים נישאו בסברה בנוכחות הוריה ואמו, רחל. פוקס הופיעה בערב החגיגי עם אחותה, עדנה, שחקנית שלימים עברה לרפואה אלטרנטיבית. והחתן הטרי? "הסרתי את הז'אקט שקנה לי דוד אפרים מהברונקס וחזרתי אל עבודתי הלילית, כקופאי המועדון, משרה שעפרה, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, השיגה לי", כתב מנור בספר ההוא וטען שגם רקד דבקה בשואו הלילי.

"בלי עפרה בעצם אין לי כלום", הוא הוסיף וכתב שם. "אני יכול להעיד בביטחון שלא הייתי כותב ומתרגם אלמלא עפרה. היא הגורם התומך, המשלים והמבקר לאורך השנים".

שלושה חודשים לאחר נישואיהם שבו ארצה. "אהוד התעקש", מציינת פוקס. הוא חזר לעבודתו בקול-ישראל, היא לעבודתה כזמרת וכשחקנית, ומאוחר יותר הכירה לו, בין השאר, את משה וילנסקי. בהתחלה היתה פוקס המפרנסת העיקרית, "אבל הוא לא הפסיק לכתוב וכל שיר שלו נהיה שלאגר". היא היתה עדה ללהט שהניע אותו בראשית הדרך. "אהוד היה אז אובססיבי בכתיבה", היא מעידה. "לא עבר עליו יום בלי לשבת לכתוב.

"לו רצה, אהוד יכול היה להיות משורר", היא סבורה. "אבל הוא רצה שהשירים שלו יהיו מחוברים למנגינות. בילדותו בבנימינה הוא היה מקבל מבן דודו תקליטים של אלביס וכאלה. הוא היה שר עם התקליטים, לומד אגב כך אנגלית ובמקביל ממציא לשירים משפטים בעברית".

                                              עפרה פוקס (יח"צ)

לעולם בעקבות השמש, בית צבי (צילום: אייל לנדסמן)

"מגיל 12 אהוד רצה להיות אלביס פרסלי"

היה עוד פן לפזמונאי ולמתרגם, בעל תואר דוקטור לספרות – אהבת הקולנוע. "אהוד היה מסוגל לראות סרט כל יום, ובדרך כלל הייתי איתו", היא מעידה. "לא היה משנה לו אם זה מותחן, סרט היסטורי או סרט רומנטי. האהבה שלו לקולנוע התחילה בבנימינה, שם היה מסובב בבית הקולנוע את התרגום לאנגלית. אבל כשזה הגיע לסרטים מצוירים, כאן כבר איפשרתי לו ללכת לבדו. הוא אהב ללכת לתיאטרון ולמופעים הגדולים. האיש היה מלא בתרבות. אם להצגות אני ממשיכה ללכת, אני מוותרת על הסרטים, כי הייתי רגילה ללכת איתו עם ההווי שהתלווה לכך, כולל הפופקורן".

והכמיהה שלו לבצע בעצמו את שיריו?

"מגיל 12 אהוד רצה להיות אלביס פרסלי. נורא צחקנו על זה תמיד, אבל הרצון לשיר נשמר בתוכו. לימים, אולי כשהיו לו נקיפות מצפון על שירדתי מהבמה, הוא הציע שנעשה משהו יחד, וכך נרקם העניין של מופע 'שפה משותפת', לאחר שקודם היה לו מופע עם נתנאלה. היינו רוצים להחזיר את השירים של אהוד הביתה", היא אומרת. "הכוונה היא לעשות כל קיץ, בארגון משותף עם זאפה, יום מופעים משיריו במעין פסטיבל באמפי שוני, בבנימינה".

איך השירה על הבמה הסתדרה עם הביישנות הטבעית שלו?

"אהוד היה ביישן, אבל בהופעות הוא היה מתגבר על הביישנות. על הבמה היה בו משהו כובש. הקהל היה משוגע עליו, ואהוד ידע להחזיר אהבה. אם בדרך כלל אמנים ממהרים להסתלק הביתה, אהוד היה נעמד בסוף הופעה לשוחח עם כל מי שפנה אליו. ככה הוא היה – אוהב אדם".

והמשפחה מעל הכל.

"'המשפחה היא הדת שלי', הוא היה אומר. השירים שהוא כתב לילדים שלנו מוכרים, אבל הוא הקדיש שירים גם לנכדים, שהוא השתדל מדי יום לראות את ארבעתם. כעת יש לנו שמונה. ומי יכתוב על הנכדים שלא זכו להכיר אותו?
"הם גדלים על שיריו. הקטנה של ידי בגן. אני באה לשם בשישי ושומעת את כל הגן שר את 'מי אוהב את השבת?', שאהוד כתב עם רפי בן-משה להצגה 'שמלת השבת של חנה'לה'. ואז הגננת אומרת שהשיר הוא של הסבא של הנכדה. כלומר, הם לא יכולים לברוח מזה, זה לא יעזור.

"רק בבנימינה שלו עוד לא מצאו דרך ניאותה להנציח אותו", פוקס משתאה. "אני מחכה ומקווה שיוקם שם המשכן שיוקדש לו וליצירתו. אם היו שואלים את אהוד, זה מה שהוא היה רוצה הכי הרבה".

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק