חוויותיו של סאמח זועבי, במאי ותסריטאי "איש ללא סלולארי", בכפר הולדתו איכסאל שבצפון הארץ, בסמוך לנצרת, היוו את ההשראה לדמותו של ג'וודאת,  גיבור הסרט.
 
"השילוב של מסורת ושורשים מצד אחד, שהוותיקים בכפר דבקים ונאחזים בהם, והמודרניזציה מצד שני, שהצעירים מצדדים בה, מרכיבים קונפליקט שהרגשתי שנכון לי לעסוק בו, ולהציג אותו בפן ההומוריסטי שלו", אומר זועבי.
 
"הבאתי לסרט הרבה מהילדות שלי, מהאופי של המשפחה והתושבים שלצידם גדלתי, וכמובן שבתהליך הכתיבה פיתחתי מצבים פיקטיביים רבים, לטובת הסיפור והדרמה".

הכפר נגד האנטנה 

במרכז הקומדיה המקסימה "איש ללא סלולארי" ג'אוודת (רזי שואדה), צעיר שעובד בשיפוצים ובבניין עם חברו מוחמד (לואי נופי). הוא לא לוקח את החיים ברצינות, רוצה ללמוד באוניברסיטה אבל נכשל פעם אחר פעם בבחינה בעברית. 

 

"איש ללא סלולארי", צילום: יח"צ

הוא מרבה לפלרטט עם בנות, בהן מנאל (וואפה שופאני), שהוריה מתנגדים לקשר ביניהם בגלל שהוא מוסלמי ומשפחתם נוצרית ורנא (נאלה זרקאווי) היפה שמתעניינת בו אך אחיה סמי (איימן נחאס) מנסה למנוע ממנו להתקרב אליה. ג'אוודת גם מקיים קשר טלפוני עם ג'נין, בחורה מרמאללה וכשג'אוודת ומוחמד הולכים למסיבה בקיבוץ לא נותנים להם להיכנס.
 
אביו סאלם (באסם לולו) מנהל מלחמת חורמה בחברת הטלפונים שהקימה אנטנה סלולארית בסמוך למטע הזיתים שלו, ובטוח שכל מי שחולה בכפר, כולל אחיו חולה בגלל הקרינה מהאנטנה.
 
רוב תושבי הכפר, כולל בנו ג'אוודת ואשתו מרבים להשתמש בטלפון הנייד ולא מתחברים למאבקו. אבל אחרי שהוא שורף את האנטנה, מקימה חברת הטלפונים אנטנה נוספת ומאבטחת אותה באמצעות מצלמה ושומרים חמושים. אז מצליח סאלם לעורר בהדרגה את הכפר למאבק נגד האנטנה וחברת הטלפון שהקימה אותה, וגם ג'אוודת מצטרף אליו והקשר שלו עם אביו מתחזק.  
 
הסרט "איש ללא סלולארי", שהופק ב-2011, זכה בפרס הראשון בפסטיבל מונפלייה שבצרפת והוקרן בהצלחה רבה בשורה ארוכה של פסטיבלים נוספים, בארץ ובעולם.

 
"איש ללא סלולארי", צילום: יח"צ


"חלק מהעניין שלי בסרט היה לספר על המקום ועל האנשים", אומר זועבי. "אבל זה לא רק לספר סיפור אלא גם להציג את הדילמה שיש לי, למצוא את עצמי מבחינת זהות, לברר איפה אני נמצא בין המסורת והקדמה, לחיות את העבר שגדלתי עליו ויחד עם זאת לחפש כיוונים אחרים. כשהרעיון הראשוני לסרט התחיל להסתובב לי בראש, ב-2002, בדיוק חזרתי מניו-יורק לכפר, וראיתי שלבני משפחה שלי, בני עשר ו-12, יש כבר פלאפונים והבנתי עד כמה זה שינה את החיים לאנשים.
 
"נניח, בענייני קשרים עם בחורות. כשלא היו טלפונים ניידים הייתי מתקשר למישהי וכשאבא שלה היה עונה לטלפון, הייתי סוגר. וכשיש לכולם ניידים, וגם רישיונות נהיגה, הגישה לבנות הרבה יותר קלה ולהורים יש פחות שליטה.
 
"בשבילי זה היה חלק מהקומפלקס של שחזור החיים בכפר, והדברים החדשים שצצו, החופש הזה שהתאפשר פתאום. כל אלה היו בשבילי חומר קולנוע לכל דבר. תמיד חשבתי שאורח החיים במקום הזה מאוד קולנועי ומאוד מיוחד והחלטתי לעשות את המחקר הזה עליהם בצורה קומית".

אתה נוגע גם בנושא התלישות של תושבי הכפר בפרט, ו"ערביי ישראל" בכלל שמרגישים פלסטינים למרות שכבר שנים רבות הם חיים כאזרחים ישראלים.
 
"זה חלק מבעיית הזהות שקיימת אצלנו. הקשר לשורשים, למורשת ולקשר הדם לפלסטינים, והעובדה שהאנשים חיים תחת שלטון ישראלי והקונפליקטים התמידיים שהמצב הזה מייצר. זה חלק מההוויה שלנו והיא באה לידי ביטוי בסרט באופן טבעי.
 
"ג'אוודת באמת מגלה בסרט שיש הרבה דברים נכונים במה שאבא שלו אומר לו, ויש נקודות חיבור ביניהם, להיות חופשי זה להבין את עצמך ולצאת חזק. זו המטאפורה בנקודת המפנה שחווה ג'אוודת בסרט, שמשנה את השקפתו על חייו והעולם שסביבו".

"הנשים אצלנו יותר חזקות, מודרניות, משכילות ומגובשות מהגברים"
 
איך ליהקת את השחקנים לסרט?
 
"הליהוק מבחינתי הוא אחד הדברים החשובים בתהליך היצירה, ואני משקיע בו המון אנרגיות, זמן ומחשבה. לרזי שואדה הפנו אותי. לא הכרתי אותו לפני כן. הוא בחור מנצרת שלמד משחק וכשליהקתי את השחקנים לסרט הוא היה בקנדה. דיברנו בסקייפ וכשראיתי אותו הבנתי מייד שהוא מתאים לי לתפקיד ג'אוודת.
 
"את מוחמד, החבר שלו, מגלם לואי נופי, שחקן שגר בתל-אביב ושיחק בסרט 'עץ לימון'. את נאלה זרקאווי, שמשחקת את מושא האהבה של ג'אוודת, רנא, האחות של סמי, מצאתי בכפר. היא עשתה קצת תיאטרון, אבל בסך הכל לא היה לה ניסיון במשחק. היא מאוד רצתה לעשות את התפקיד הזה ואהבתי את הכוח, האומץ והטבעיות שלה. היא התנהלה מול רזי על הסט בדיוק כמו בסרט. ורזי מאוד התלהב ממנה כי היא יפה. היה מאוד מעניין לעבוד איתה.
 
"איימן נחאס, הבחור שמשחק את סמי הוא סטנדאפיסט וקומיקאי שאמנם לא שיחק בסרטים אבל התאים לי מאוד לתפקיד הזה. באסם לולו, האבא, הוא לא שחקן בכלל. הייתה לי התלבטות קשה האם ללכת על שחקן מקצועי או על מישהו שאין לו בכלל ניסיון במשחק. בסוף בחרתי בו כי הוא התאים לדמות שכתבתי וראיתי בעיניי רוחי. גם את אמו של ג'אוודת גילמה שחקנית לא מקצועית, חמותו של איימן נחאס (סמי בסרט).
 
"לקח לי הרבה זמן להשלים את פאזל הליהוק, חיפשתי בין אנשים בכפר, בנצרת, ונעזרתי גם באנשי ההפקה של בסרט. היו חשובות לי הספונטניות והצבעוניות של הדמויות ואני שמח שבחרתי נכון. כשלמדתי באוניברסיטת קולומביה, אחד הדברים שהשקיעו בנו שם היה עבודה עם שחקנים עם דגש של התאמה לתסריט".
 
הנשים המרכזיות בסרט נראות חזקות ומתקדמות יותר מרוב הגברים.
 
"אני חושב שהנשים אצלנו בטוחות בעצמן, בונות באופן עצמאי את עתידן והן הרבה יותר חזקות, מודרניות, משכילות ומגובשות בדרכן מהגברים. אלה עדיין מחפשים את עצמם ומתלבטים בבעיות זהות".
 
"קשה לצלם איפה שגדלת"
 
הסרט, שמפיקיו הם אמיר הראל ואיילת קייט ("למה הפקות"), תוקצב על ידי קרן רבינוביץ' ונעשה בקו-פרודוקציה עם גופים תומכים בצרפת ובבלגיה. זועבי צילם כמעט כולו און-לוקיישן בכפרו איכסאל (להוציא את הלונג-שוט של היישוב, בו נראה הכפר דבוריה, שהטופוגרפיה שלו יותר יפה, בהיותו שוכן לצלע הר).
 
"אפילו הבית של הדמות הראשית הוא בית המשפחה שלי", הוא מספר. "התחלנו להסתובב בכל מיני כפרים, אבל בסוף ישבנו בכיכר באמצע הכפר ליד המסגד, מדברים על הסרט והמפיק אומר לי: 'תראה כמה יפה פה. למה אתה מחפש כל הזמן מחוץ לכפר'. ואני אומר לו: 'קשה לצלם איפה שגדלת. הרי יש ציפיות, ואולי הסרט לא ייצא טוב?'.
 
" אז חיפשתי בחוץ אך בסוף לא רק שצילמתי בכפר אלא בבית המשפחה שלי. העירו את תשומת לבי שהמטבח שלנו נורא יפה. אז בסוף צילמתי בבית שלנו ואני חושב שזו ההחלטה הכי טובה שקיבלתי. הם עדיין לא ראו את הסרט, אני צריך להקרין אותו בכפר ובצפון בכלל. אני מאמין שהסרט יכול לדבר גם לקהל יהודי וגם לערבי". 
   
זועבי, בן 38, נשוי לאישה שמקור משפחתה בירושלים אך היא נולדה בברוקלין. יש להם ילד ועוד אחד בדרך. הוא משחזר את הדרך שעשה ואשר הובילה אותו לפיצ'ר בכורה: "למדתי באוניברסיטת תל-אביב לא רק קולנוע אלא גם ספרות אנגלית. אני גם וגם. לא גדלתי על קולנוע והאמת היא שהגעתי לתחום הזה קצת מאוחר. עשיתי בראשית הדרך שני סרטים דוקומנטריים, אבל עברתי די מהר לעלילתי כי גיליתי שאני מעדיף לספר סיפורים.
 
"סבא שלי היה הספר של הכפר, ועדיין מדברים עליו כעל אחד שסיפר הרבה בדיחות. ואני גדלתי על זה, אז יש בי חלק מהצורך הזה של להמשיך את הסטורי-טלינג המשפחתי".

גם מסחרי וגם אמנותי
  
סרט הגמר שלו באוניברסיטה, "שקט", זכה במקום השלישי במסגרת ה"סינהפונדסיון" בפסטיבל קאן ב-2005, אירוע שפתח בפניו דלתות בינלאומיות. הוא נסע ללמוד תואר שני בתסריטאות ובימוי באוניברסיטת קולומביה בניו-יורק, כאמור. 
 

"איש ללא סלולארי", צילום: יח"צ

"כששהיתי בארצות הברית הושפעתי בכיוון של הסרטים האמריקאיים, מבחינת מבנה בסיסי של הסיפור", הוא מגלה. "הכיוון שם הוא כידוע של קולנוע יותר מסחרי. למדתי לשלב בין שתי המגמות. אני מאמין שאפשר לעשות קולנוע שיהיה גם מסחרי וגם אמנותי-יצירתי".  
 
מאז "איש ללא סלולארי" יצר זועבי סרט עלילתי נוסף באורך מלא, "תחת אותה שמש", שבו משחקים יוסי מרשק, עלי סולימאן ולוסי אהריש. זה לא סרט אישי, כהגדרתו, אלא פרויקט מוזמן, שזועבי לא כתב את תסריטו. הסרט, בהפקה אמריקאית, מיועד לטלוויזיה, אך אמורים לנסות להפיץ אותו בפסטיבלים בינלאומיים.
 
זועבי גם נטל חלק בפרויקט דוקומנטרי שהופק בצרפת על ידי ערוץ "ארטה". "לקחו כמה במאים מהעולם הערבי ועשו סרט דוקומנטרי קצר המורכב מסיפורים אישיים", הוא מסביר על המיזם.
 
"אני עשיתי סרט עליי, בשם 'אלבום משפחתי', שבו אני חוזר מניו-יורק לכפר, לנסות למצוא אישה. סרט קצת אישי, קצת קומי. בכלל, בכל מה שאני עושה יש חיבור לסגנון הקומי כי הוא מאפשר לדבר על דברים יותר בחופשיות, באמצעות טיפוסים יוצאי דופן. זה היופי שבזה".