בזה לדימוי המאמי

הדבר הכי בולט ב"כל החיות ידעו", אלבום האולפן הרביעי של נינט טייב ומופע הבמה החדש שלה שמושתת עליו, הוא שסוף-סוף טייב עושה מוזיקה בגובה העיניים. שלה.

בניגוד לשלושת אלבומיה הקודמים, שבהם הפקידה את גורלה בידיים "זקנות", של מפיקים מוזיקליים מבוגרים ממנה - בתקווה שהם יובילו אותה בדרך הנכונה ויעלו אותה על המסלול הראוי לה - את הפרק הזה של הקריירה, אולי החשוב ביותר עבורה, היא מנהלת עם בני הדור שלה, עידן רבינוביץ ויוסי מזרחי מלהקת Acollective. בחירה נבונה שמובילה לתוצאה מלהיבה.

זה לא שנינט טייב הפכה את עורה והחליטה להתאים עצמה לציפיות של הציבור הרחב, שמשתוקק להארה המובטחת שלה מאז הפציעה ככוכב הנולד הראשון של עידן הריאליטי המקומי. היא עדיין בשלה. בזה לדימוי המאמי הלאומית. ממשיכה להתעקש על תדמית נערת הרוק הבועטת, הסוערת והמצטווחת.

אבל לראשונה היא עושה זאת עם סאונד עכשווי ונכון לה, של שני גיבורי גיטרות, קלידים ומחשבים מהדור שלה, ולא עם ווטראנס מהאייטיז ("רוקפור", שעל דגלם חרוטה מוזיקה מהסבנטיז) ומהניינטיז (אביב גפן). רבינוביץ' ומזרחי רעבים ולהוטים. להם יש מה להוכיח ולאן להתקדם. טייב נשכרת מכך ובגדול.

היא מבינה מן הסתם שמתחה יותר מדי את החבל. אם בין כל אחד משלושת אלבומיה הקודמים הפרידו שלוש שנים, הפעם הזדרזה לתקן את המעוות בתוך שנה בלבד, לחזור לעברית ולחזר אחר האוזן המקומית לבל תעמיק את התהום. חו"ל, אם בכלל, תחכה.

ויש לה אלבום מרשים. הטוב ביותר שלה עד כה. מייצג יוצרת נחושה ועקשנית בהתקדמות, זמרת משובחת עם יכולות קוליות רחבות ומפתיעות. הוא לא היצירה הכי קומוניקטיבית בעולם, אבל הוא מאתגר במידה ראויה, ידידותי למשתמש יותר מכל מה שעשתה עד כה, וגם נאמן למי שהיא רוצה להיות. רוקרית בת זונה.

עטיפת "כל החיות ידעו", נינט טייב, צילום: יח"צ
 
יציאות פסבדו-פואטיות

בהופעה היא כמעט ולא טורחת להציג את השירים שבאנגלית, ובקושי את אלה שבעברית. אם כבר מדברת זה כדי להירגע בין רצף שירים אחד למשנהו או כדי לפרק מבוכות, שלה ושל הצופים. אפילו בסיטואציה הכי מתבקשת, בהקדמה לשיר "פרויקט הספר הכחול", היא לא מנסה להסביר ולהציג את גרסת היוצרת למלים הכה מפורשות של הזמרת.

ותבינו מה שתבינו מהצירופים "עצם בלתי מזוהה", "חשבתי לתומי... מצאתי מישהו שרואה אותי מבעד לעצמי", "המלים היפות והרוך ... צורם לי כמו זיוף לא חינני/ אם הוא אומר הוא יודע/ הוא מנהיג כמו אור ירח". בחוכמתה, היא לא תגיד מלה בגנות המנטור שהשתמש בה, אבל הביצוע שלה הוא חיסול חשבונות ממוקד, אלגנטי ומתוק להפליא.

ויותר משנחוץ איזכור השם המפורש, נדרש הסבר להיגיון שמנחה את נינט בבחירת השמות לשירים ולאלבום, או לפחות אשנב לעולם האסוציאציות שלה. בדרך כלל הקשר בין השם לתוכן השיר מקרי לגמרי, כמעט יוצא ידי חובת הכורח להכתיר שיר בשם.

מאיפה בא "פרויקט הספר הכחול"? למה "כל החיות ידעו"?  מה זה "17 שניות"? (הנחה שלי: פרק הזמן שעובר מאז שרעש אדמה מתחיל ועד שהאדם מרגיש בו; בעלי חיים מקדימים לחוש אותו) האם לא נמצאו שמות אינפורמטיביים יותר ולא חד-מילתיים ומאיימים למשמע, לשירים כמו "גרזן", "חבלים", "תות" וגם "דופק", שהטעמתו כשם שונה מהטעמתו כפּוֹעַל? האם הבחירות שלה נעשו בהשראת הטקסטים השיריים של דורי מנור ב"ארבע המיתות" (כרישים, אני יודע. על חרישים לא שמעתי) ו"עושק" וניסיון (אולי לא מודע) שלה להעניק הילה שירית לתמלילים שלה? 

בשם החירות האמנותית היא בונה שפה לא תקנית, שואפת להרשים בתמציתיות שלה, אך גם עם יציאות פסבדו-פואטיות כמו "אנחנו איננו ידענו דבר" (ב"17 שניות") או אבידניות כמו "מלכלכתשטיח" ("גרזן") או "אתה מוזמן להתדבר" (ב"והדרת").

דווקא האחרון, ששמו מסתבר מתוך סיטואציה מתוארת של הדרת נשים, מעניק זווית פרשנית למלאכת התחביר של טייב. "אפשר לומר", היא שרה, "אני קוראת תגר". אכן. ככל שהיא מרחיקה לכת בהתיידדותה עם הסביבה, טייב עדיין לא עושה לה הנחות. לא בטקסטים קרועי הבשר ונוטפי הדם, שנאבקים בבדידות ובאלימות, מתמודדים עם אהבות קשות ולא שמחות ומקוננים את חוסר הרגישות והיעדר החמלה. אם כי, חייבים להודות, שלא קל להאמין לה. לא תמיד שהיא משכנעת שזו באמת האמת שלה.

לא בשירים שלמרות היותם קצרים יחסית (12 על פני 41:21 דקות, מהן צריך להחסיר כמעט שלוש דקות של שקט בלב הרצועה האחרונה) לא מנסים להתחבב על האוזן ולהנעים לשומע הממוצע. הם תובעניים ותזזיתיים, רעשניים וחסרי רחמים, גם בדכאון ובשגעון, בקדרות ובכאב שמאפיינים את הבלדות לכאורה, שאיכשהו מרוכזות דווקא בסיומו של האלבום (בולטת ביניהן "אתמול בלילה").

זהו אינדי רוק אלטרנטיבי: סאונד ווירדי ומלהיב. תמהיל של צלילים תעשייתיים (17 שניות), מלוכלכים ודיסטורטיים ("והדרת" שמסתיים בגרוב אתני אנרגטי כשל "הבלקן ביט בוקס"), רוק אגרסיבי, עקשני וגועש ("דופק"), שמתכסח בעוצמה ובצעקה ("תות"). ובכל זאת הודות להרבה קלידים, אלקטרוניקה ומחשבים, הוא ידידותי יותר מהגיטרות של גפן ורוקפור.

במיוחד כשהוא נשזר בגוני קאנטרי ופולק ("פרויקט הספר הכחול"), מתכתב עם המערבון הקולנועי ("גרזן"), ונהנה מנגיעות סיטאר (אותו "תות"), מיתרים ("כל הלבד") ובוהמייה קווינית (הפינאלה המבריקה של "ארבע המיתות"). מן הסתם ככה זה שנגנית הצ'לו מאיה בלזיצמן נמצאת בסביבה, ועתה גם על הבמה.

וכמובן גם בשירה. טייב עמוקה ודרמטית ("כל הלבד"), צווחנית פורקת עול ("תות"), ובעיקר מפגינה מודולציות יפות ("פרויקט הספר הכחול") ומנעד קולי ורגשי מרשים ("עושק"), שבאמצעותם היא ממתיקה את ההתרסקות ואת מעשה החרקירי שהיא מבצעת בפרהסיה בקרביה. שום קשר בינה לבין מאמי. להיפך, היא כופרת בזיהוי ובדימוי. גם באפרוריות הצילום שבחזית הדיסק. עושה הכל כדי להתרחק ממיתוג וממסחור עצמי ולהתחמק מהאשמות בנטיות פופוליזם. נאמנה רק לעצמה.

המופע הוא בבואה נאמנה, מדויקת כמעט, לסאונד של האלבום, כשיוסי מזרחי בגיטרות ובמחשב ועידן רבינוביץ' בקלידים משני עבריה ומאיה בלזיצמן יושבת לשמאלה (אגב, כל נגניה, חמישה, לבושים בחולצות לבנות ומכופתרות).

טייב לא רק מקדמת את "כל החיות ידעו" (עם עשרת השירים הראשונים מהתריסר), אלא גם כאילו נפרדת משלושת אלבומיה הקודמים: ארבעה שירים מ-Sympathetic Nervus System, שניים בלבד ("מדברים", שני בסדר ההשמעה, ו"אם אני אלך", ראשון להדרנים) מ"קומוניקטיבי" ורק אחד ("כשאתה כאן", בעיבורו של המופע) מ"יחפה". כמו אומרת, זו בפירוש התחלה חדשה.

וטייב הולכת קדימה. לא משאירה (שירים) שבויים ולא מסתכלת לאחור. חותכת עניין. למן הרגע הראשון מתנפלת על הקהל בצליל, ווקאלי ואינסטרומנטלי, שגדול על הזאפה. גם התאורה כמו נועדה לשלב הבא בהתפתחותה הבימתית.

יש לטייב התכונות הנדרשות להיות רוקרית לפי הספר. כזמרת, כנגנית גיטרות, כפרפורמרית, כשואו-מנית, בעמידה, בישיבה ובתנועה. רגעים ארוכים היא לא חסה על מיתרי גרונה. היא זועקת, מתעוותת, מקשיתה את גווה לאחור, וגם לא מנסה להסתיר חיוך של קורת רוח, כשהיא שואלת בתמימות מעושה את הקהל פעור הפה ושמוט הלסת "הכל בסדר?", לאחר הרצף המשולש והרצחני, חסר האתנחתות והרחמים של Sympathetic Nervus System, Sweaty Palm ו-Room. רגע אחר כך היא יכולה להמתיק סוד ולהפגין את יפי קולה ושירתה, בהתבטאות רוגעת כמו ב"עושק".

עדיין יש אי התאמה בין ההפקה והפוזה ולבין הנחמדות הבסיסית של הזמרת. היא מתוקה מדי לצליל. העמידה שלה נינוחה מדי ורק את פניה היפות מכווצת מדי פעם הבעה כואבת, כזו שמזדהה והולמת את ההיגד.

לא שהיא צריכה להתייסר ולכרכם את פניה בשאט נפש מצרות העולם. אבל נדמה שבלי גיטרה, כמו ב"כל הלבד", "קרייזי" הבלתי נמנע, "והדרת", "תות" ו-ICU שנועל את ההופעה אחרי שעה ורבע בדיוק, היא הרבה יותר אמיתית ומחוברת לעצמה. וכשהיא מלווה את עצמה בגיטרה זה עדיין סוג של משחק. ניכר בה שהיא חייבת להשתפר בנגינה, להסתיר טוב יותר את הנערה שהגשימה את חלומה.

מצד אחד, בדרכה העיקשת והבלתי מתפשרת טייב הצליחה לגרש מהופעותיה את המעריצות הצעירות והצווחניות. הקהל אמנם צעיר, בני גילה (30) ופחות, אבל גם מבוגרים, פה ושם. מצד שני, זה מופע לאוזניים צעירות, שמסוגלות לעכל רעש ולהתנהל מולו.

"אתם בהלם?", אני שואל לקראת סיום את בני הזוג שחלקו עמי את השולחן. "איך היא התהפכה", תוהה הגבר. היא לא התהפכה, אני ממהר להסביר לו. זה בדיוק מה שהיא תמיד רצתה וסוף-סוף הגיעה לעצמה.

גם אני סוף סוף נהניתי מנינט.

נינט טייב. כל החיות ידעו (הליקון)
נינט טייב. כל החיות ידעו בהופעה. זאפה הרצליה. רביעי, 15 במאי 2013