הצגת היחיד "שחקי כי", שתחתום את פסטיבל "אביב בסימטה", שיתקיים בסוף-השבוע ביפו העתיקה במלאות 30 שנה לתיאטרון הסימטה, מבוססת על סיפורה האישי יוצא הדופן של שני בלאו.

בהצגה, מספרת בלאו, נלחמות המאניה והדיפרסיה על נפשה של הגיבורה, שירה, השרויה במשבר במהלך שירותה הצבאי. כשאני תוהה אם העלילה קשורה בבלאו עצמה, היא מניחה את הקלפים על השולחן. "להצגה, שמביאה משהו שבדרך כלל נוהגים להחביא בארון, יש קשר ישיר אלי".

מה פירוש "להחביא בארון"?

"בדרך כלל נרתעים מלדבר על כל מה שקשור למחלת נפש ואוטמים את האוזניים. כשחליתי, נזהרו מלספר על המחלה לסבתא שלי זכרונה לברכה, מחשש לתגובה שלה כשתשמע שהנכדה שלה חולת נפש".

כשיש התקף פסיכוטי, המוח קודח

איך זה התחיל?

"כשהתגייסתי לפני עשר שנים, הייתי כל-כך מורעלת צבא, שעם הפרופיל 97 שלי נבחנתי גם לקורס טיס, גם לקורס חובלים וגם לתיאטרון צה"ל, אם כי קיוויתי לא להתקבל אליו, בידיעה שממילא אהיה כל החיים שחקנית, והיה לי חשוב לעשות בצבא תפקיד משמעותי. ואז קרה לי משהו מאוד משמעותי, בלשון המעטה".

הסבירי.

"נשלחתי לקורס מדריכות מורן בחיל התותחנים. בסופו שובצתי כמדריכת תוד"א (תודעת אויב), ולשם כך עברתי הכשרה של ארבעה חודשים. לקראת סיום ההכשרה ניגשתי למיונים לקצונה. כשנאמר לי שהעדיפו על פני מדריכה אחרת מהמחלקה, זאת היתה אכזבה מאוד-מאוד גדולה בשבילי".

קיבלת את הדין?

"היתה לי ברירה? אבל למחרת נאמר לי לפתע שהיתה טעות ואכן התקבלתי לקורס הקצינות. לכך צורפה התניה שלא יכולתי לעמוד בה: נאמר לי שאם אצא לקורס עם המדריכה השנייה, המשרד יתפרק, מאחר שבגלל מחסור בכוח אדם לא יהיה מי שידריך במקומנו. האחריות שפתאום הופלה עלי יחד עם התפנית החדה בתוך יום שברה אותי. לא יכולתי להכיל את זה. לא היו לי כוחות נפש להתמודד עם המצב הבלתי צפוי. עד כדי כך הייתי ממוטטת שלא יכולתי לגעת באוכל. מהר מאוד זה התפתח להתקף פסיכוטי.

"כשיש התקף פסיכוטי, המוח קודח. במצב כזה, אם תעשה תנועה לעברי, ארגיש כאילו אתה נוגע בי. עד כדי כך כל החושים באקסטרים וההתנהגות נעשית אגרסיבית. ככה זה כשהנפש נשברת. משהו נסדק שם".

והצבא?

"הצבא ניסה לדחות מכל וכל את שיוך המקרה לשירות הצבאי שלי. אפילו המציאו תירוץ שזה גנטי, בעקבות הסבתא שלי, ניצולת השואה, שהיתה חרדתית ולמעשה אפשר להבין למה".

שוחררת?

"לא מיד. התעקשתי לחזור לשירות ביחידה, מה גם שאי-אפשר היה עדיין לקבוע אם זאת מחלה או אירוע חד-פעמי. הפסיכיאטר הצבאי המליץ להחזיר אותי ליחידה, וזה היה עם פרופיל 64 נפשי. חזרתי להדריך ותיפקדתי כך במשך ארבעה חודשים, עד להתקף הבא. הפסיכיאטר היה מוכן שיאשפזו אותי בבית ולא בבית-חולים".

למה?

"אמי עובדת סוציאלית ואבא שלי פסיכולוג קליני, שעבד 17 שנה בבית-חולים פסיכיאטרי, לאחר שקודם לכן היה קב"ן צבאי. לבסוף לא היתה ברירה אלא לאשפז אותי למשך חמישה שבועות באשפוז יום בסורוקה. שנה וחצי לאחר שהתגייסתי שוחררתי לגמרי מהצבא".

הייתי יושבת בשיעורי פסיכודרמה וממררת בבכי

איך הגיבה הסביבה?

"זה היה מאוד קשה. 'בלאו השתגעה!', התחילו להגיד עלי. מעטים הגיעו לאירוע הפרידה שלי מהצבא. במיוחד פגע בי שרוב הבנות שהיו איתי בקורס לא הגיעו. רציתי שיקבלו אותי כפי שאני, וזה לא קרה. לפני שיצאתי לחיים האזרחיים נאמר לי שלא אהיה שחקנית, גם לא אוכל להיות מלצרית. אבל עם העקשנות שלי ועם הרצון להוכיח שאני בסדר, בכל זאת הלכתי למלצר. כבאר-שבעית, עשיתי זאת היכן שניתן היה בעיר".


שני בלאו, צילום: יעקב בר-און

היכן צצה השחקנית שבך?

"מילדות הופעתי בהצגות בית-ספר ובנעורי הייתי בבאר שבע בלהקת נוער כמו של צעירי תל אביב. הלכתי ללמוד בכיתת הבימוי במגמת התיאטרון בסמינר הקיבוצים. לא היה לי קל שם. הרגשתי שאני לא בשלה ללימודים שנוגעים בנפש. הייתי יושבת בשיעורי פסיכודרמה וממררת בבכי. שם קיבלתי החלטה שאני רוצה להיות על הבמה ולא לביים אחרים – ועברתי ללימודי תיאטרון מחול, שבהם קיבלתי תואר ראשון".

והבעיה הנפשית?

"השתדלתי להסתיר אותה. זה היה הסוד שלי. פחדתי לספר. בפרט כשנתנו לי לשחק את בלאנש ב'חשמלית ושמה תשוקה', שהיא טיפוס די לא נורמטיבי. אז שיתפתי את המורה שלי במה שעבר עלי. הוא אמר שאם זה גורם לי לאיזשהו זיכוך ולהרגשה תרפויטית, זה מצוין".

בהמשך שיחקה בלאו בקבוצות פלייבק, השתתפה בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, היתה בקבוצה שניסתה להיקלט בתיאטרון הערבי-עברי והופיעה בשני סרטי סטודנטים. כמו כן השתתפה בקורס משחק מתקדם שהעבירה רחל שור בסטודיו ניסן נתיב. כיום בלאו מתגוררת בירושלים ומשמשת מורה לתיאטרון בבית-הספר החקלאי בעין-כרם. עד כה לא שיחקה בתיאטרון רפרטוארי.

צריך אומץ כדי לצאת עם הצגה כמו "שחקי כי", שגם כתבת אותה.

"אומץ זה משהו שתמיד איפיין אותי. לפני הצבא צנחתי ממטוס וגם עברתי במשך חצי שנה קורס של מצנחי רחיפה, המתנה שקיבלתי מהורי לגיל 18. בסופו קפצתי מראש הר".

לא פחדת?

"לא פחדתי. היום אני פוחדת".

אבל אינך פוחדת לצאת עם ההצגה בסמטה.

"אם זה מפחיד, כאן גובר על הפחד הרצון להראות שאנחנו, לקויי הנפש, בעצם אנשים נורמלים, כמו כולם. תמיד ידעתי שאני רוצה לחשוף את זה, כי יש חשש כזה גדול מלדבר על הנושא בחברה. כאילו מדובר בסוד מביש ומביך".

את נחשבת לחולת נפש?

"אני לא קוראת לעצמי חולת נפש, אבל כזאת אני לפי ההגדרות הרפואיות. תודה לאל, ההתקפים לא חזרו, אבל אני מחויבת להמשיך לקחת את התרופות כל החיים".

וכתיבת המחזה?

"היא חייבה אותי לעבור תהליך לא פשוט, מה שגרם לי לא פעם להפסיק לכתוב. אבל משלב מסוים, שום דבר שוב לא יכול היה לעצור אותי".

כתבת לבדך?

"בשלב הראשון נעזרתי בבמאית רחל ענבר, ותוך כדי כך בכינו יחד. את הליטוש הסופי של ההצגה, שבה אני משחקת את כל הדמויות, עשיתי עם הבמאית שלה, שרון כהן".



שני בלאו, צילום: יעקב בר-און

לא מכבר הועלתה בתיאטרון הסימטה ההצגה הזוכה השנה בתיאטרונטו, "טיק תיק", שבה ניר יוספי הביא לבמה את תסמונת טורט, שבה הוא לוקה.

"הנה, אתה רואה! זאת הוכחה עד כמה חשוב לדבר על הדברים האלה, גם דרך הבמה. אולי זה נשמע יומרני מצדי, אבל אני מרגישה כשליחה של האנשים שבכל הנוגע למצוקות שלהם, הם לא מסוגלים לדבר. זה יקל עליהם ואולי גם על החברה, שתפסיק לפחוד מהשדים כביכול ותלמד להתנהג אחרת כלפי אנשים עם בעיות".

והחלום שלך?

"לשחק במחזות-זמר בברודוויי".

רגע, תני ליהנות כאן ממך.

"זה לא תלוי בי, אלא בתיאטראות הרפרטואריים".

הצגה שהיא לא מאה אחוז – לא תוצג

את שמו של תיאטרון הסימטה מזכירים זה מכבר בנשימה אחת עם שמה של השחקנית והבמאית עירית פרנק, המנהלת אותו בצלמה ובדמותה. פרנק היתה תגלית סרטו של אסי דיין "בחינת בגרות" ומי שהתבלטה בסרט אחר שלו, "החיים על-פי אגפא".

עירית פרנק, צילום: יח"צ

"בשלוש הפעמים הקודמות שלו הפסטיבל נתן במה להצגות חדשות במרכז הפרינג' אצלנו", אומרת פרנק. "הפעם החלטנו להפוך את הפסטיבל לתחרותי במסגרת חגיגות ה-30 לתיאטרון שלנו, כשאנחנו עוזרים לכל הפקה בסכום של 5,000 שקל לצרכים טכניים. הפרס להצגה הזוכה הוא בהפיכתה להצגת בית, מה שמקנה משכורת למעורבים בה".

מה מאפיין את הצגות הפסטיבל שלכם?

"אם להיות כנה, אז אין מאפיין, פרט לכך שבהשוואה לפסטיבלי תיאטרון אחרים, אצלנו עולות הפקות שלמות, וגם אחרי הפסטיבל ההצגות יוצגו בתיאטרון הסימטה. בשבילי זאת התרגשות מאוד גדולה לארח בפתיחה את ניקו ניתאי, מי שהקים את תיאטרון הסימטה וקדם לי בניהול, עם הצגת 'הנפילה' שלו. אנחנו סוגרים מעגל, כשהוא חוזר להציג אצלנו, אמנם חד-פעמית, לראשונה מאז שעבר להקים ולנהל את תיאטרון קרוב".

מה מייחד את תיאטרון הסימטה?

"לפני הכל – המיקום שלו בלב יפו העתיקה. כבר כשבאים אליו יש הרגשה של תיאטרון אחר. אנחנו לא תיאטרון ניסויי במובן הרדיקלי של המלה ולא מחפשים רק לבעוט ולחולל מהפכות, אלא חשוב לנו שזה יהיה תיאטרון מקצועי. הצגה שהיא לא מאה אחוז – לא תוצג בו. השחקנים אוהבים להציג אצלנו והקהל שבא אלינו נהנה מהאווירה המאוד ביתית שמאפיינת אותו וישר מרגיש בבית".

המופע "שחקי כי" יעלה בשבת 1 ביוני 2013 ב-18:00 וב-20:00 בתיאטרון הסימטה ביפו במסגרת פסטיבל אביב בתיאטרון הסימטה ( 30 במאי עד 1 ביוני 2013). כרטיס זוגי: 60 ש"ח, כרטיס בודד: 35 ש"ח.  לפרטים: 03-6812126.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב-  פייסבוק  ופרגנו בלייק