הרומן בין רמי באר ללהקת המחול הקיבוצית החל ב- 1980 מיד לאחר שרותו הצבאי כשחזר לקיבוץ געתון, ביתה של הלהקה והמקום שבו נולד.
 
המנהלת האמנותית המיתולוגית, יהודית ארנון, זיהתה אז את הפוטנציאל הטמון בחייל המשוחרר וביכולות שלו ומאז הכל היסטוריה ובאר והקיבוצית חוגגים את אחת מערכות היחסים הארוכות והיציבות בשדה המחול הישראלי.
 
השבוע, במסגרת פסטיבל ישראל, תעלה להקת המחול הקיבוצית יצירה חדשה של רמי באר, "חֶסר השלם" העוסקת בהימצאות החסר על צורותיו השונות בקיום האנושי.

קסם שמבקש תהליך
 
באר מזהיר אותי מהרגע הראשון שלתאר את העבודה הוא לא יתאר אבל הוא ינסה להסביר לי על מה הוא מבקש לדבר דרכה. על אותו חיפוש אינסופי אחר השלם אם זה בחיים או ביצירה האמנותית, השאיפה שלנו לאותו שלם שמביאה אותנו אל אותה התנגשות בלתי נמנעת בינו לבין החסר.

"החסר הוא דבר שקיים במהות של כל אחד מאיתנו ולכן אנחנו נידונים לחיפוש אחר הנכון שהוא גם שלם בעינינו. זה לא שאני הולך בעולם כאדם שמרגיש חסר בחייו אבל אני כן מתחבר לזה בתוך תהליכי היצירה שלי או בכל מיני מעגלים שלנו כבני אנוש ביקום הזה".

כשאתה ניגש לעבודה חדשה אתה שואל את עצמך איפה התכנים שמעסיקים אותך פוגשים את הרקדנים?

"ודאי. אני לא מדבר איתם על התכנים בתחילת התהליך גם כדי לא להגביל את עצמי כדי לתת לדברים הלא צפויים מקום לקרות אבל בהמשך במידה ואני מרגיש שאני יכול לומר דבר משמעותי, אני בהחלט מוצא את עצמי מדבר איתם, ומנסה להעביר להם מחשבות ותחושות במה עוסקת העבודה.

"גם אם יש לי רעיון בראש על מה העבודה מדברת הדרך לתרגם אותה ולפתח אותה לביטוי תנועתי שעומד על הבמה זה קסם שמבקש תהליך והקדשת מחשבה. ועוד לא דיברנו על הפסקול שעוטף הכל ועל התלבושות".

 
"חסר השלם", צילום: שרית עוזיאלי

קיימת אצלך איזו היררכיה של רגש ואינטלקט?

"יש כל הזמן שיח בין שניהם. מצד אחד אני נותן לדברים האינטואיטיביים חופש ומרחב ותנאים להבשיל ומצד שני יש כל הזמן דיאלוג עם הצד הקוגניטיבי: איך לחדד את אותו הגד שאני מנסה להעביר, איך לומר דבר שהוא בעל משמעות.

"ברור שאני עוסק בתחום שבסופו הוא מופשט ואין לי שאיפה לספר סיפור נרטיבי אבל כן חשוב לי לדייק או לזקק את המסר דרך המדיום של המחול שאני מתעסק בו. זה גם יכול להיות קשור למצב הנפשי שבאתי איתו באותו בוקר לסטודיו".

האם גם לעבודה הזו, כמו לעבודות האחרונות שלך, יש טקסט שמשמש כמוטו?

"אני לא בהכרח מוצא מקור השראה שהוא מאוד ברור לי, רוב הפעמים זה קורה דווקא אחרי שהעבודה כמעט עומדת ולא בשלבים הראשונים של התהליך בסטודיו.

"בכל עבודה אני שואף לתת לבלתי ידוע מרחב כי אם אנהג אחרת אאבד את הרגע שבו נולדת היצירה או את הפיתולים בדרך אליה. זה דבר מאוד חמקמק שלעולם ישאר מורכב, בלתי נהיר וסובייקטיבי, אבל זה לא מונע ממני לחפש את זה".

בעבר דיברנו על זה שנקודת המוצא שלך משתנה מעבודה לעבודה האם אתה יכול במבט לאחור לזהות מה היתה נקודת המוצא שלך לעבודה הנוכחית?

"הפעם לא היתה לי נקודת מוצא אחת, זה היה יותר איזה סוג של פאזל שנוצר במשך הזמן. העסיק אותי אותו חסר אבל זה לא בהכרח שנכנסתי לסטודיו והדגמתי לרקדנים חלקים תנועתיים שהם היו צריכים לשחזר ולבצע.

"היו חלקים שנקודת המוצא היתה תנועה, היו חלקים שבאתי עם קטע מוזיקלי ששימש כהשראה לתנועה, טקסט מילולי שהיווה עוד מקור ההשראה ולעתים זה היה דווקא המגבלות התנועתיות שהצבתי לרקדנים היו עבורי ועבורם נקודת מוצא מדויקת".

סכנת הפיזור

איך אתה עוזר לרקדנים להיות במיטבם?

"אני מציע להם מקורות השראה, מציב להם מגבלות שיכריחו אותם להפעיל בתוכם דברים שבאים מהמחוזות של הדמיון. מה שחשוב לי זה לתת להם השראות שייצרו מגוון רחב של אפשרויות ביטוי. כמובן טמונה בזה גם סכנה של פיזור ולכן אני נמצא כל הזמן בחוץ כדי להתבונן ולזהות את אותן בחירות שהן משמעותיות, בעיניי כמובן, ליצירה".



"חסר השלם", צילום: שרית עוזיאלי

קל לעבוד איתך?

"כן ולא" הוא צוחק. "כן כי כמעט ולא יהיה מצב שאני אדבר אליהם בהתפרצות או בהרמת קול או בחוסר כבוד ואהבה והערכה עמוקה. יחד עם זאת בעצם העבודה עצמה בדרישות שלי לעתים, בנסיונות האינסופיים לבצע דבר עד שהוא שלם בעיני הם על גופם ונפשם חווים את זה ומשלמים מחיר.

"הרי זה לא דומה לסופר שיכול למחוק שורה או לצייר שיכול להחליף את הקנבס, כאן אנחנו מדברים לפעמים על שבועות של עבודה שלעתים גם לא יכנסו ליצירה".

"זה דבר מורכב כי ברור שאני קודם כל מחוייב ליצירה אבל הרקדנים הם המפרשים של היצירה הם מבחינתי המהות שלה בלעדיהם אין יצירה לכוריאוגרף".

למה אתה תמיד מקווה אחרי שעבודה חדשה שלך עולה?

"אני מנסה לחשוב על השאלה שלך. אני בהחלט מקווה שהיא תגע בצופה, תגרום לו לחשוב, לשאול שאלות, שתקומם. זו מטרת האמנות בכלל לדעתי ליצור קומוניקציה עם הצופה".

אתה רואה הבדלים בין איך שאנשים ממקומות שונים תופסים את אותה עבודה?

"אני יכול להגיד שאנשים בסופו של דבר הם אנשים ולתנועה, למוזיקה ולהתרחשות הבימתית יש את הכוח לתקשר בלי מגבלת שפה. השורשים הבסיסיים בחייו של אדם כמו כאב, צער, שמחה, התרגשות - גם אם הרקע התרבותי אחר -  הם אוניברסליים. התנועה והגוף ללא המכשול הורבלי הופכים את הקהל שבא לראות אותנו בעולם לדומה".

רמי שמנסה לחפש ולעניין את עצמו

אתה מרגיש שאתה משתנה עם השנים?

"ברור שאני משתנה. זה החיים. השינוי שייך לקיום הבסיסי גם אם אני מודע לו וגם אם לא. השינויים לא נראים אולי באופן בוהק וחד אבל במהות הבסיסית שלי אני תמיד נשאר רמי. רמי שמנסה לחפש ומנסה לעניין את עצמו כדי להגיע למחוזות שהוא לא היה בהם בחייו או ביצירות שלו כדי לגלות את מה שעוד לא גיליתי".



"חסר השלם", צילום: שרית עוזיאלי

אחרי כל כך הרבה שנות יצירה יש לך עדיין פרספקטיבה על מי שהיית?

"אני מאמין שכן כי אני זוכר את כל מה שעשיתי לפני כן. למי שיש פרספקטיבה מעמיקה על היצירה שלי לאורך השנים יש גם את היכולת לזהות את אותה מהות. המקום שעכשיו אני נמצא בו באופן מובהק מכיל את כל מה שעשיתי גם בעבר".

אז אתה יכול לנסות לנסח עבורי את אותה מהות בסיסית, את אותו רמי שתמיד נשאר רמי?

"אני יכול לזהות אותו. אני חושב שהמהות שלו זה אותו דיאלוג בין הצד האמוציונלי והאינטואיטיבי לצד הרציונלי הקוגניטיבי. עכשיו, כשאני חושב על זה ביחד איתך, זו אותה תחושה שאני יכול לזהות מהעבודות הראשונות, שמצאתי שהוא תמיד שם. אלה דברים שקשה לשים אותם במילים".

למעלה משלושים שנות יצירה, יש ברפרטואר שלך יצירה שאתה לא אוהב?

"אני לא חושב שאני מסתכל על זה בצורה כזאת. הליך ההתפתחות של יוצר מחייב אותו לעבור דרך התנסויות שונות שהן נכונות למקומות שהייתי בהן בזמנו. יכול להיות שיש דברים על ציר הזמן שאני רואה אותם אחרת אבל לא הייתי מגדיר אותם במושגים של אוהב או לא אוהב. יש לי כלפיהם חמלה אוהבת כי הייתי חייב לעבור דרכם כדי להגיע למקום שאני נמצא בו עכשיו".
 
 
המופע "חסר השלם" יתקיים בימים רביעי וחמישי, 29–30 במאי 2013, ב-20:30, באולם שרובר, תיאטרון ירושלים. לפרטים: 02-5605755.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב-  פייסבוק  ופרגנו בלייק