אחרי נציגות דלה לפופ הישראלי בפסטיבל ישראל אשתקד, הציפיות השנה לא היו בשמים. אמנם התכנים נראו מעודדים יותר, כמותית לפחות, אבל לא בישרו גדולות ונצורות, לפחות לא מהסיבות הנכונות. שוב שלומי שבן, עוד פעם מירי מסיקה, ושוב "כוורת" חוזרת בפעם המי יודע כמה. שמות גדולים אכן, אבל מה כבר יכול להיות חדש?

ואז באה יריית הפתיחה, עם שלומי שבן, בשתי הופעות בהאנגר החדש שבמתחם הרכבת הראשונה בירושלים. פאף! בול במצח! ישר למוח! הג'וקר של הפסטיבלים, הפרפורמר שאף פעם לא משעמם אצלו, דפק הצהרת כוונות מרהיבה ומהפנטת, שהותירה גם הספקנים השבעים וגם את האוהדים המושבעים פעורי פה, נרעשים ומוחאים כפיים בהתלהבות אין קץ. לא תאמינו, שלומי שבן המציא את עצמו מחדש.

האמן שכל הופעה שלו היא אירוע חד-פעמי הצדיק שוב את המוניטין שלו כחיה מוזיקלית תאבת גירויים ואתגרים. בוורסטיליות הבריאה והאופיינית לו, עם חזון מוזיקלי וויזואלי וראייתו הרחבה והחדה, התעלה שבן שוב מעל עצמו במופע מכונן שעוד רבות ידובר בו.

לך תתווכח עם היגיון ירושלמי

נתוני הפתיחה היו בעייתיים משהו. שישי בצהריים ביום החם ביותר בשבוע. הליכה ממושכת תחת השמש הקופחת. החלל הקופסתי, שרק לפני כמה ימים סיים את תפקידו כ"החלקרח", לא נראה מבטיח מבחוץ, ובפנים המזגנים עבדו בווליום מטורף וברחש מעיק. 1,192 מקומות ישיבה, שלא כולם מאוכלסים (פספוס נטו של המהססים), כמחציתם מדורגים.

המאמצים להפוך את החלל ה"תעשייתי" לידידותי ניכרו היטב באפלולית הנעימה ובשימוש הרב במרבדים וביריעות בד בצבע שחור. גם הבמה הרחבה במידה לא תיאמן נראתה לא פרופורציונלית. החששות מפני אקוסטיקה לקויה התאמתו כבר בהתחלה והמשיכו להכות בהתרחשות הבימתית גם כשזו תפסה תאוצה ותנופה.

לרגע אפשר היה לתמוה, למה להתעקש על מקום חדש ובלתי צפוי כשניתן להשתמש בחללים ירושלמיים מוכרים, ידידותיים, נוחים ו"פסטיבליים" הרבה יותר, כמו תיאטרון ירושלים ובנייני האומה, ואולי גם להביא יותר קהל? אבל לך תתווכח עם היגיון ירושלמי, עם שיקולים לוקאליים ועם מהלכים נסתרים (וגלויים) של שיתופי פעולה, טובות הנאה וקידום עניינים הדדיים.

אלא שכל זה נשכח כשירדה החשיכה על האולם ונגינת מפוחית פילחה את החלל ביבבה של הליד המרכזי ב"מיסטר לונלי" של בובי וינטון. רועי ריק, הסולן של "הקולקטיב", התכבד בגזירת הסרט הווירטואלית מאחורי פרגוד שקוף ובמרכזה של מסגרת אדומה. ואז, כשעלה האור בהדרגה ונתגלו עוד שבעה נגנים משני צדדיו, נראה שהבמה הרחבה כמו צרה מלהכיל את כל עמדות הנגינה.

ועוד היה מקום, הרחק מימין, לפודיום נוסף שעליו הפציע, מתחת לשמשייה תכולה, על כיסא נוח בצבע תואם, חמוש במשקפי שמש, מר בדידות המתחזה, מיסטר שלומי שבן, שר בטמפרמנט נינוח וטעון לפרקים את "החיים שלי טובים". הצהרת כוונות מוכרת, ובכל זאת – וואו!

המלה "חדשים" קטנה עליהם

רגע לפני שנכנס לאולפן כדי להקליט את אלבומו החדש, התייצב שבן לא רק לפתוח את פסטיבל ישראל, אלא גם לאפשר לנו הצצה לשירים חדשים ממנו, ובעיקר האזנה לצליל החדש והמתגבש שלו בחדר החזרות.

אחרי שנים ארוכות שבמהלכן היה סוליסט וסיפק בעיקר רסיטלי רוק (רק הוא ופסנתר), וגם חבר לפילהרמונית הישראלית לשני קונצרטים מרחיבי אופקים ודעת, חוזר שבן לנגן עם הרכב גדול וחובר לסנסציה המוזיקלית המרגשת של השנה-שנתיים האחרונות, שביעיית "הקולקטיב" (מתוגברת בנגן כלי ההקשה רוני עברין ובנגן הכינור סניה קרויטור).

מן הרגע הראשון, עם ריק והמפוחית, זה נשמע וגם נראה משמח ומבטיח ביותר. שבן לקח גם את מעצב הווידיאו-ארט המבורך גיא רומם, חלק בלתי נפרד מן המופע ומן החוויה, מרהיב ורב השראה. יש לקוות שכשהאלבום החדש יושלם, רומם יהיה שותף בכיר בהפצת הבשורה המוזיקלית-ווקאלית-ויזואלית-בימתית שבוא תבוא.

עשרים שירים ביצע שבן, רובם מוכרים וטחונים עד דק, וגם חבילה נאה של חדשים, וכולם בעיבודים ובהפקה מוזיקלית שהמלה "חדשים" קטנה עליהם. זה התחיל עם מובאות מאלבום הבכורה משנת 2000. "עמוק" הקצרצר תחילה, ו"כולם אומרים" אחריו, שאותו הקדיש לכל מי שביקש לראות הופעה אחרת בפסטיבל, לא השיג כרטיסים ונאלץ להתפשר על המופע הפותח, שלו. בפעלול אופייני לשבן, שכמעט תמיד מתעד את עצמו, התמקדה מצלמה מהתקרה בקלידי הפסנתר ובאצבעותיו הזריזות, והקרינה את המראה על הקיר שמאחור.

ברי סחרוף היה האורח הראשון, עם "האזרח האחד" האורבני והאפוקליפטי, כששירתו הדעתנית מוסיפה לו הדרת חשיבות ושפע הקלידים והגיטרות בניחוח תעשייתי מוסיפים מבט חדש ומטריד שהלם את האימג'ים שנחשפו עם הסטת הפרגוד השקוף, על מסך וידיאו ארוך ועצום ממדים בירכתי הבמה.

רק זה ירד ואסף אבידן עלה. "שרמוטה פוריטנית" בקולו הצווחני ובעברית (!) היתה שרמוטה לא מוכרת. וגם לא מכאן. בלוז מדהים, אקספרסיבי ומרגש, עם תוספת כינור מופלאה של קרויטור, עוד שותף-על באול-סטרס של שבן.

את "עיר" (2007) המשיך שבן בחזית הבמה, יורה וצולף את המלים בסיועם של שני נגני גיטרה מ"הקולקטיב" בדרך לקאנטרי דברני ולוהט, כשברקע רצף תצלומים עירוניים באדום, והמשיך עם "אני שוקעת... תפוס אותי!", הידוע בכינויו העממי בפי אוהדיו החרופים כ"שה לה-לה לה". שבן בגיטרה, עידן רבינוביץ' בפסנתר, יוסי מזרחי בקונטרבס, ריק במנדולינה וקרויטור בכינור.

כזה עוד לא נראה, הגם שהאימג'ים ברקע (דיוקנו של המשורר מאויר בסגנון הפופ-ארט של אנדי וורהול, משנה צבע וגוון, לפי מצב רוח השורה והמלים) כבר נראו בעבר, אולם לא בעושר וברוחב יריעה שכזה.

אשת החייל קיבלה מחברון גופה בארון

את המעבר מן העבר לעתיד סימן דווקא סחרוף, ששב לבמה עם "זו שעה נפלאה" מ"היספיקו החיים?", אלבום המחווה לחנוך לוין שיצא השנה. באלבום מבצע אלי מגן המעודן והענוג את הלחן המקסים של שבן. סחרוף, בקולו העמוק, הסמכותי והארומטי, הדגיש את יופיה של השעה כשהוא מלווה את שירתו בנגינת בוזוקי, מחוזק בכינור, קונטרבס ופסנתר.

השיר החדש הראשון התייצב בלב המופע, "דיוטי פרי". לבד על הפסנתר, במתיקות קליידרמנית ארסית, פירט שבן מה קיבלו נשותיהן של המכובדים, כל אחת בתורה, מבייג'ינג, מפריז, מניו יורק, מנפאל ומקופנהגן. אשת הנשיא לא קיבלה דבר מטנסי, ו"אם אינך מאמינה/ תסעי, תנסי...", ואילו אשת החייל קיבלה מחברון גופה בארון.

או אז נזכר שבן ב"שגר פגר" של הבילויים. כמאוהב ללא תקנה בשיר, ממשיך שבן להתעמק בטקסט הניהיליסטי, המופרע והמבריק של ימי ויסלר, ממשיך לפרק ולהרכיב אותו מחדש, בכל פעם באנרגיה ובמוד אחרים, הפעם עם הכינור התזזיתי של קרויטור. אינדי אולטימטיבי.

לאחריו, מלווה באלומות אור צהובות, ירד שבן מהבמה אל השורה הראשונה, כדי להמחיש את האווירה הסחבקית הנכונה של "הפוליטיקאי", כשהוא נעזר בדיוקנאות של פוליטיקאים שונים – מורשעים, נשפטים, מכהנים, וגם מיקי מאוס כאילוסטרציה. הצליל, עם עוד ובוזוקי, היה בלקני ברגוביצ'י.

את התפקיד הראשי ב"מלכה לב שבור" הועיד שבן לנינט טייב. שיר אהבה בניחוח אלתרמני מלווה בצליל קברטי-ג'אזי אקוסטי של שני פסנתרים, קונטרבס, אקוסטית, תופים והקשה, וגם סקסופון לפרקים, כשבווידיאו תקריב עצוב של מלכה לב אדום מחפיסת הקלפים.

אחר-כך נשלחה נינט לעשות קולות רקע מאחור ("זה סימן לחברות אמיתית", התלוצץ שבן על חשבונה) ל"איקאה", היצירה הכי פופית שלו זה שנים רבות. אפילו נינט לא הצליחה לעצור את עצמה מלהתפוצץ מצחוק.

אסף אבידן מכה על לוח לבו

כאתנחתא בין החדשים חזר שבן עם "הקולקטיב" ל"מותק, את אצלי בראש", עם פתיח מסחרר בכינור, ול"דניאלה", שזכה לביצוע רוק'נרולי יצרי וסיומו נחתם בריפים של רוקאבילי מלהיב בפסנתר.

החלק הרשמי ננעל בשני חדשים ברצף: "הקסם נגמר", בלדת כוח, סלואו מחץ ובלוז עצל ומתפתל, עם נינט, ו"הנה בא הסוף", מעין אריה אופראית או פינאלה של מחזמר, עם אסף אבידן מצמרר וחד-פעמי, שר ומכה על לוח לבו בהזדהות יוצאת דופן.

את סיבוב ההדרנים פתחו "הקולקטיב" לבד, בגרסה מתוחכמת ל"אריק", השיר הפשוט כל-כך של שבן, "כדי להראות שיש בפסטיבל ישראל מקום לתרבות אליטיסטית...". נדבקו בהומור של שבן. הווידיאו-ארט כבר הכתים את הקלידים של יוסי מזרחי ורועי רבינוביץ' בבוץ ורפש, ואולי גם דם.

שבן חזר לבצע את "הלילה האחרון בלונדון", שיר חדש שכבר הורץ בהופעות קודמות. הוא ועידן רבינוביץ' חלקו בשירה, בליווי שתי גיטרות, בס ומפוחית, ותמונות תנועה ליליות מלונדון כאיור. אחריו ביצע את "עברנו לצפון", כשברקע ציור נאיבי של נוף ירוק, על הפסנתר אסף תלמודי, המנהל המוזיקלי והמעבד השותף של המופע, ואקולקטיב בהרמוניה קולית.

הסיום, עם "עוד חוזר הניגון", כבר לא היה שייך לשבן ולמופע, אלא נתן כבוד לאורח המרכזי סחרוף וגם קרץ לקהל, כשתלמודי, קרויטור, עברין ואקולקטיב מספקים תפאורה מוזיקלית מעורבת והולמת.

לא יודע אם מופעי המוזיקה הבאים של הפסטיבל יביאו בכנפיהם אותם ריגושים, אבל על דבר אחד אני יכול להמר כבר עתה: הפסטיבל הזה יסמן חילופי משמרות והעברת דגל בפופ המקומי. כוורת, שתנעל את הפסטיבל ותסיים את דרכה, יכולה לעשות זאת בלב שלם. היא משאירה את עתיד המוזיקה הישראלית בידיים טובות.

מופע פתיחה פסטיבל ישראל. האנגר תחנת הרכבת ירושלים. ששי, 24 במאי 2013

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב-  פייסבוק  ופרגנו בלייק