אחת לזמן אני שם את נפשי בכפי, אשכרה מקריב את גופי ובריאותי, ויוצא לאחד האולמות המועדים לפורענות, עם מופעים מועדים לא פחות.

בעיקר למדתי להתחמק ממה שנקרא "מופעי עמידה", או ממועדונים שבהם העמידה היא דרך הצפייה הבלעדית כמעט. שם לא רק העמידה הממושכת היא מבחן סיבולת, אלא גם העישון הפסיבי.

אבל לפעמים, במיוחד כשאני חש במחסור במקצבים ים תיכוניים הארד-קור במחזור הדם, ובגבור הרצון להשביע את הקוראים חובבי ז'אנרים "מזרחיים", אני מתעלם מהאזהרות ויוצא לאולמות שבהם הצפייה אמנם סביב שולחנות, אך האווירה והאוויר חשודים.

כך ננעלתי בחמישי האחרון על הופעתו של חיים משה, אחד הזמרים הוותיקים בפופ הים-תיכוני וגם אחד מקבוצה מצומצמת ביותר של זמרים שלקולם יש אישיות מבטיחה ומנחמת, שיכולה לגעת בכל שיר ובכל נשמה.

"זה יום חמישי, קהל יוצא מאוחר"

למרות הכניסה המתישה לחניונים במגרשי התערוכה הישנים, תוצאה של בנייה ושיפוץ מסיביים באזורי הבילוי סביב הנמל, הצלחתי להתייצב בזמן הנקוב. 22:00, כפי שהובטח. מצאתי יותר שולחנות ריקים מאשר מוקפים. בכניסה פגשתי עיתונאי צעיר אך בכיר, אשכנזי בעליל וחסיד מושבע של הז'אנר. שמחתי לקראתו במיוחד כשגיליתי שיצא לעשן בחוץ. שמחה מוקדמת. "בהופעה עצמה", הבהיר לי, "אני מעשן כמו כולם באולם".

מחשש שמישהו לא יבחין או לא יידע לקרוא את השלט הזעיר "העישון אסור" מעל דלת הכניסה, הוצבו באולם שני מסכי וידיאו ענקיים משני עברי הבמה עם איור בינלאומי מוסכם של איסור עישון. להערכתי, לפחות בגודל של מטר על מטר. שאלתי את הסדרן בכניסה איך ינהגו במקרה שמישהו יצית סיגריה, והוא השיב במשיכת כתפיים: "אין מה לעשות". כלומר? הקשיתי. "מעשנים", אמר. אז אני צריך להזמין פקח? היתממתי. "אדרבא", אמר ועיניו אורו. "רק תעזור לנו במאבק".

                                                      חיים משה, תמונת יח"צ

עבר מישהו, מקורב להפקה שהזדהה תחילה כממן, שאל אם אפשר לעזור. אמרתי: אין סיכוי. אמר: "מתערבים?". יאללה, בוא! איתגרתי. תפסיד על בטוח. הצגתי את עצמי. נזף בי בחביבות על שהגעתי במכנסיים קצרים. לא ידעתי שיש קוד לבוש, השבתי. לאחר שפרשתי בפניו את פוביית העישון שלי, גילגל עיניים לשמים והודה באבירות שהפסיד בהתערבות.

עכשיו הזדהה כאסי, בנו של הזמר. "לא נתחיל לפני עשר וחצי", הבהיר לי. "זה יום חמישי, קהל יוצא מאוחר. לא יכול להילחם בהם, לא בשעת התחלת המופע ולא בעישון". עוד אני חוכך בדעתי, יוצא העיתונאי דלעיל, הפעם עם כוס יין בידו, ומפטיר: "תיהנה על בטוח. שעתיים עם כל הלהיטים".

"אני את הסיגריות שלי גמרתי להערב"

החלטתי להיכנס, לתת צ'אנס. ברקע הושמעה מוזיקה ממקורות יווניים. ישבתי מימין לבר. חבורת צעירים קולנית ונלהבת החלה להזיז שולחנות ואיחדה שלושה מהם לשולחן "אבירים", בטור אנכי לבמה. במקביל החלו לתזז את המארחת בהזמנות כיד המלך וגם לתדלק את עצמם במשקאות אלכוהוליים מסוגים שונים.

השולחן הועמס מכל טוב, בצלחות גדולות ובקערות עמוקות. המזון המשיך להגיע, הקולניות גברה ומצב הרוח הרקיע. לזכותם ייאמר שהם היו הראשונים לפצוח במחיאות כפיים לזירוז עלייתו של הזמר לבמה, וכצפוי הם היו הראשונים להצית סיגריות. מה שנקרא, חוויה טוטאלית.

הרהבתי עוז. ניגשתי אליהם. תגיד, אמרתי לאחד שהחזיק סיגריה, אני סובל מעשן סיגריות. יש לי סיכוי בהופעה הזאת? "אני את הסיגריות שלי גמרתי להערב", השיב נבוך משהו, מנסה להסתיר את הסיגריה שבידו. חבר שלידו התערב: "אני בכלל לא מעשן וגם שונא לחזור הביתה עם בגדים מסריחים, אבל כולם יעשנו הערב. ככה זה. במקום כזה, בהופעה מזרחית, זה חלק מההנאה". ושלישי אמר: "רגע, איך קוראים לך? אה, אתה כתב. ידעתי. זה מ'ידיעות'...".

כבר לא, ניסיתי לתקן, ולחבריו אמרתי: חבל לי, עד שאני מגיע להופעה "מזרחית" במקום מהוגן לכאורה, שאמור להגן על בריאות אורחיו, איאלץ לפרוש במהלך ההופעה. לא יודע איזה רושם זה עשה עליהם. לא ראיתי אמפתיה בעיניהם. תבלו, איחלתי להם והזדחלתי לשולחני.

האוויר, מיותר לציין, נעשה סמיך מרגע לרגע. גם מערכת העשן הסינתטי שמשמשת את ההופעה החלה לפעול. אנשי הצוות הטכני עשו סידורים אחרונים. בדקו ציוד וחיווט, פיזרו בקבוקי מים, הדביקו רשימות שירים בעמדות הנחוצות. ספרתי עשר כאלה. מאחור, שני סטנדים לזמרות ליווי, נגן בס, עמדת תופים ועמדת כלי הקשה. בחזית – קלידן מימין, גיטרה ובוזוקי לצדו, מיקרופון וכיסא מוגבה לחיים משה, דרבוקיסט ועוד גיטריסט משמאל.

22:40. המופע עדיין מתמהמה. השולחן שלי ואחד לצדו נשארו מיותמים באופן מחשיד. האם אלה השולחנות המיועדים ללא מעשנים, תמהתי ביני לבין עצמי. עוד דקתיים וגם לחבורה לעיל נשבר ואנשיה החלו להרעיש במחיאות כף קצובות, גוררים אחריהם קבוצות ואגפים נוספים בקהל ובאולם. זה היה האות לנגנים – כולם בשחור – לעלות ולהתארגן. האולם הואפל בחלקו. בגלמה החלה לנגן, מושכת אחריה את שאר הלהקה.

העשן התעצם והסמיך. סמלילי איסור העישון הוחשכו ונעלמו ממסכי הווידיאו. לא צריך להפריע את הנאת הצופים. האומנם? הכותרות שסמוך, "רדינג 3", הוארו מדי פעם, אבל לא איסור העישון. היש הזמנה מפורשת מזו?

לא מתפתה להפגנות אהבה רגשניות

22:45. חיים משה מפציע. גם הוא בשחור. סמרטפונים מכל סוג וגודל החלו לתעד אותו בשקיקה. הוא פתח עם "את לי שיר" של אביחי מליחי, בקול חזק, יציב, בטוח ומלא תשוקה. יותר מדי זמן (ומתי היתה הזדמנות?) לא שמעתי אותו כך. נראה שהבית שמצא לו ברדינג – הופעה 13 שלו שם, אם הבנתי נכון – מרגיע ומנחם גם אותו, מאפשר לו להיות במיטבו.

עובר לשני שירים שתירגם עוזי חיטמן מיוונית – "אהבנו" ו"מן הקולות". אם תרצו, האחרון מספר את הסיפור כולו: "אל ראש ההר הזה שטיפסתי/ אמונתכם נתנה לי את כוחי/ מן הפסגה הזאת שתפסתי/ אשא קולכם בשארית רוחי... את רגלי אציב איתן כסלע כיתד/ בקולי אקרא הנני עד שיהדהד/ מפסגת ההר הזה נשבעתי לא ארד/ בקולי אקרא הנני לעולם ועד... אהבתכם ניתבה לי את דרכי... ידכם חיזקה את כל מהלכי/ אם השגתי כל מה שרציתי/ כן זה רק בזכותם של כל אחי".

האחים האבירים מלווים את השירה בהנפות ידיים מצד לצד, ולמן השיר השני הם כבר על הרגליים, מתחבקים בדבוקה אוהבת. משה נראה מאופק, אך גם פניו החתומות אינן מסתירות קורת רוח ושעשוע מקבלת הפנים. הוא לא מתפתה להפגנות אהבה רגשניות, שומר על קלאסה ומכובדות.

בתחילה נדמה שלא השתנה ברמת התנועה. ממרומי מושבו המוגבה השגיח כמו מציל בים על השירה בציבור המתפתחת. אבל בהמשך טייל בין הנגנים, פסע לקדמת הבמה, גם כופף ברכיים פה ושם, קד בין השירים בהכנעה טקסית, ואפילו ניאות לעשות פוזות מול הסמרטפונים של האוהדים הנועזים.

"איזה יופי, יותר טוב מקיסריה"

את "דברי אלי" (מלים: אהוד מנור) הוא צובע בלהט ספרדי, ובמחרוזת השירים הראשונה הוא מוהל את הלטיניות מהצד המערבי של הים התיכון עם גרוב סוחף מהאגן המזרחי שלו, הקרוב אלינו. בין לבין הוא מקמץ במלים, נאבק באוזניית הביקורת שבאוזן ימין ומוחה זיעה מצטברת במגבת פנים לבנה, משאיר את פסקי הזמן בין השירים לפטפטת מצד הקהל, שנפסקת רק כשהוא שר.

במחרוזת חבורת האבירים כבר נעמדת על הכסאות, לעזאזל היושבים מאחוריהם. הם מניפים ידיים אוחזות כוסות משקה בתנועות ריקוד רחבות, כשעמיתיהם מנציחים אותם על רקע הבמה. החלטתי לשפר עמדות לאחור, מחמת העשן הגובר. מצאתי כיסא פנוי ליד שולחן הבקרה בירכתי האולם. לרגע נדמה היה לי שהאוויר שם נקי יותר. החלטתי להמשיך לתת סיכוי.

קהל החל מתקבץ למרגלות הבמה. מנקודת המבט הזאת אפשר היה בנקל לראות איפה ומי מעשן. אבל אף אחד לא מוטרד, גם אף אחד לא מעיר. החזקתי מעמד עוד שני שירים בלבד. אחרי "עד סוף העולם" הנהדר (מלים: יוסי גיספן), החניף משה לקהל על שירתו – "איזה יופי, יותר טוב מקיסריה" – ועל רקע התשואות ל"הקולות של פיריאוס" (מלים: אילן גולדהירש) מלא הערגה זלגתי החוצה.

הקולות נמהלו במשב רוח קריר מהדלת שנפערה מול פני. מעולם לא היה אווירה של תל אביב נקי, צלול ומשיב נפש כמו בפעם זו, 23:18 שעון מקומי.

מצטער שלא הצלחתי להישאר, לשמוע יותר וגם להמליץ בפניכם. לפחות עשיתי עוד ניסיון. מעניין מתי ייעשה ניסיון לקראתי ולקראת אחרים דוגמתי, שרוצים סתם לשמוע זמר נהדר עם רפרטואר מחבק ואינסופי בלי לסבול.

חיים משה בהופעה. רדינג 3, תל אביב. חמישי, 23 במאי 2013

*** לעדכונים, הנחותף מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק