קודם כל –שמחה גדולה. אחרי  שחודש פברואר עבר ללא פסטיבל ג'אז ושבר מסורת של 23 שנה- החליטה מחלקת המופעים לחדשו בחודש מאי והאישור התקציבי איפשר להם בערך חודש של הכנות, תוך קיצוץ במספר המופעים ומספר הימים.
 
התוצאה, לפחות במופעים שבהם נכחתי, הייתה משובחת, ייחודית ומקורית. נאלצתי להפסיד את היום הראשון וכשבאתי ליום השני ציפתה לי הפתעה ראשונה: במקום האוהל הפנימי – שבו נתפסו מקומות הישיבה מייד ורוב הקהל צפה במופעי החימום החינמיים בעמידה, מרחוק, כשרוב הבמה מוסתרת – חיכתה לנו במה גדולה ומאווררת באמצע ככר הכניסה לסינמטק.
 
המוזיקה שלפני המופע ובין המופע הראשון והשני לא היתה שונה – בדרך כלל סטנדרטים אותם ניגנו תלמידי "רימון" אבל הנגינה באוויר הפתוח ובמזג האוויר הנעים של סוף מאי בלילה, כאשר ניתן לשבת בכל פינה, נשמעה שונה. 
  
שני חלילנים מצוינים
 
אך מה שמעניין אותנו הוא מה שקרה בפנים: באולם 4 האולם הקטן יותר, הצר והארוך היתה חגיגה אמיתית. המופע הראשון הפגיש שני חלילנים מצוינים. האחד, בעל פרסום בינלאומי, הוא האיטלקי ניקולה סטילו, שזכה בזמנו לנגן עם צ'ט בייקר באיטליה. סטילו כבר ביקר בישראל לפני ארבע שנים (ביוזמתו של המנהל האמנותי ניצן קרמר) והוא גם שר וגם מצטיין בנגינה בפסנתר (דרך אגב, השירה אפיינה את כל האמנים שהופיעו-כולל גארי בארץ ורוי קמפבל : מנגן ג'אז מצפים תמיד להגיש גם ביצוע ווקאלי כלשהו להגברת האינטימיות).
 
השני הוא החלילן הישראלי המעולה מתן קליין, המופיע גם הוא בחו"ל. קבוצת הקצב עשתה כהלכה את תפקידה אך היה ברור מי הם הכוכבים: סטילו נתן הרבה כבוד למתן שניהל את הערב בנעימות: מה ששובה לב בפסטיבל הוא שהוא הופך את המשתתפים לאנשים יותר טובים: סטילו הרבה להתלוצץ  (בין השאר על המיזוג  אוויר ההיסטרי באולם-הוותיקים כמוני מביאים חולצה מיוחדת נגד המיזוג), אבל הפליא ברגיסטרים שהוציא מהחליל.
 
קליין ניגן במספר חלילים (נדמה לי שגם בפיקולו ובחליל אלט) ובנגינתו ניכרת השפעה לטינית חזקה. סטילו הוא סנטימנטאליסט, וירטואוז הקשור לאירופה ואוהב ציטוטים.
 
הציטוט הארוך ביותר והמפתיע ביותר הוא עיבודו של מתן קליין לשירה של יהודית רביץ  ולהקת "ששת"- "סמבה ברגל שמאל " ("צלצול שעון –מביא לך את העיתון"). שני החלילנים ניגנו במדויק את  הסולו של שם טוב לוי מתוך אותה הקלטה היסטורית בשנות השבעים ואף הוסיפו לו כהנה וכהנה (למרבה האירוניה הופיע יותר מאוחר באולם הסמוך שם טוב לוי עצמו , כאורח של הגיטריסט אורי ברכה). סטילו  הביא גם חמרים של צ'ט בייקר ופירגן מאוד למתן ולהרכב הצעיר.
 
שני חלילים הוא הרכב מאוד לא שגרתי משום שבתיאוריה זה הרכב  שאינו כולל כלים אסרטיביים כמו סקסופון, חצוצרה או גיטרה יתקשה לייצר מתח. אך למעשה לא היה חסר כלום, לא מעט בגלל השינויים הבלתי פוסקים של סוגי חלילים, משחקים בין הסולנים ושינויי מקצב מג'אז לבוסה נובה ובחזרה. לקראת הסיום עלתה זמרת מצוינת בשם אלה תדמור (ידועה גם בשטח המוזיקה הקלאסית) ושרה שיר ג'אז ברזילאי חזק במיוחד שנתן עוד מימד של אנרגיה לסיום. 


ניקולה סטילו ומתן קליין, שישיית חגיגיה וז'וקה פרפיניאן, צילום: יח"צ

ז'וקה כובש לבבות

באותו אולם הופיע שישיית "חגיגה" הוותיקה. בתל אביב היא לא מאוד מוכרת אך הם קיימים כ-12 שנה, הקליטו באירופה סוג של ג'אז הנע בין אוונגרד למוזיקת עולם בדגש לטיני. מקימי ההרכב, הסקסופוניסט אלון פרבר  והמקיש דני בנדיקט, צרפו להרכב הקבוע את הזמר/מקיש ז'וקה פרפיניאן. ז'וקה, ברזילאי במוצאו, ניגן והקליט עם כל  הרכב ישראלי בשטח הנ"ל, כולל  מתי כספי, והופיע בעשרות פסטיבלים לטיניים. עם ז'וקה כזמר אורח נרתם ההרכב לעבד שישה משירי מתי כספי להרכב של שלושה כלי נשיפה, שני מתופפים, בס אקוסטי ופסנתר.
 
זהו מצב מעניין: אין בהרכב גיטרה, מה שמונע משירים רבים להיכלל בהרכב, ואילתורי הג'אז לכשעצמם אינם חלק מהרפרטואר של כספי, הנוהג לכתוב כל מעבר כלי במדוקדק (למשל ב-"דברים שרואים משם","שיר שלי ושלך" וכו'). ובאמת בקטעים רבים הורגש פער בין המלודיה והאלתורים שבאו אחריהם, אלא שהיו כמה מצטיינים.
 
הפסנתרן הצעיר, העילוי גדי להבי שעוד נכונו לו גדולות היה מצוין וכן הטרומבוניסט המחליף יונתן וולצ'וק (במקור מנגן עודד מאיר). שיתוף הפעולה בין שני המקישים מצא חן בעיני בעיקר בקטע של אלתור ב"שני פנדרו" (טמבורין) שהפך לשיחה. בכלל, נגינתו של ז'וקה והאלתור הקולי בהברות ג'יבריש ב-"שיר בדואי" היו מעולים.
 
כזמר הוא מאוד אינטימי, המבטא שלו מקסים. הוא אינו זמר גדול אבל כובש לבבות והקהל שר איתו את "איך זה  שכוכב אחד מעז". שירים שדרוש להם זמר גדול, "ברית עולם" ו"ילדותי השנייה", נוגנו בביצוע אינסטרומנטלי. אהבת החומר  ואהבת הנגינה בצוותא הדביקה את הקהל ויצרה את החום האנושי, שחיפה על העדר ריכוז ותמצות בקטעי הסולו.  
 
כהדרן ניגנה השישייה קטע מאלבומם החדש והתגלתה כלהקה מקצועית ומשופשפת, שהיתה צריכה לעגל הרבה פינות כדי לנגן שירים מלודיים ומוכרים כמו שיריו היותר מורכבים של כספי. הפקות כאלה יכולות להתבצע רק במסגרת פסטיבלית.
  
ההופעה הטובה ביותר

אורח הכבוד המרכזי של הפסטיבל היה גארי בארץ. בן 73, מופיע למעלה מ-50 שנה, שותף למהפכות ההרד-בופ , הג'אז המודאלי, הפיוז'ן והג'אז החופשי. הוא מביא איתו הרכב מגובש משלו הפועל שנים רבות (כל שאר האורחים הסתפקו בחיזוק ישראלי) ומנגן בסקסופון אלט וסופרן. 
 
קבוצת הקצב שלו פועלת כמו שעון ומוכנה לקלוט את כל שיגיונותיו. יובל מסקין, שהעביר בשידור חי בערוץ 88 את הקונצרט הזה, וגם את ההופעה של אסתר רדא אמר לי כי  הליין אפ שהועבר לו היה שונה לחלוטין מזה שנוגן. בארץ הסביר שעבורו הקונצרט הוא מעבדה אשר מותר לשנות בה דברים, להעיר ואפילו להתחיל את הקטע מראשיתו. את זאת הוא אמנם לא עשה, אבל הוא היה חופשי לחלוטין.
 
הוא פתח בשירה שכוונתה היתה  לגרש "מחשבות רעות" והמשיך בקטעים אינסטרומנטליים נפלאים, ביניהם קטעים של קולטריין ואפילו קטע של סידני בשה. הוא שר, התלוצץ, סיפר אנקדוטות ויצר מסגרת מאוד לא מקובלת. במקום להציג כל שיר הקבוצה ניגנה שלוש חטיבות מרכזיות, כל חטיבה נמשכה כחצי שעה והשירים רדפו זה את זה ללא הפסקה עד גמר החטיבה.

אסתפק ואומר כי זו ההופעה הטובה ביותר מכל סוג שהוא ששמעתי בשנתיים האחרונות, כולל פסטיבל אילת.

גארי בארץ, צילום: יח"צ

צליל תוף בודד
 
סיום הפסטיבל נחגג על ידי הופעתה של אסתר רדא, שאותה לא ראיתי משום שחשתי חובה לראות את ההרכב היחידי של ג'אז חופשי אמיתי – רוי קמפבל וערן אלישע. הסתפקתי בקולות הבס האדירים שבקעו מהקיר הסמוך ובדיווח מדוקדק של חברי למקצוע, שהתאהבו בה מייד וקבעו שהיא חייבת לפצוח בקריירה בינלאומית  בגלל השילוב המדהים של שירה, גרוב, תנועה על הבמה ושליטה בכל מרכיבי הערב.
 
אני שמעתי זוג המייצג את הג'אז האוונגרדי העכשווי של ניו יורק, שגם שם הוא זוכה לקהל מועט ולדיאלוג בין הקרובים למקצוע, בעיקר. ההופעה הייתה "לבונטינית" במהותה - כלומר אינטימית, מסקרנת, מוזרה לפעמים, לא מושלמת אבל מטלטלת.
 
רוי קמפבל הוא איש אוונגרד ותיק. מנגן על חצוצרות וחלילים, כלי נשיפה וכלי הקשה קטנים. ערן אלישע השתפשף בניו יורק ויחסו לקמפבל הוא כשל מורה רוחני. אלישע מאוד רהוט הן בעברית והן באנגלית ואילו את רוי קמפבל קשה להבין.
 
מכיוון שההופעה התחילה בחצות ניגן קמפבל את "דקה לחצות" של מונק, ואז החלו השניים בדיאלוג כאשר שניהם שותפים מלאים הן בכתיבה והן בביצוע. לא קל להאזין להרכב של דואו ללא בס או כלי הרמוני ובהתחלה הייתה הרגשה של היפראקטיביות. שניהם זזו יותר מדי והקישו יותר מדי בניסיון למלא את החלל הריק, אבל אחרי חצי שעה הגיע קמפבל לסוויטה בשם "שיירת הגמלים".
 
הוא ניגן בחליל בדואי, אלישע לווה רק בטימפאני וכלי הקשה נמוכים  (פלור טום טום)  ולאט לאט שניהם נרגעו והגיעו להוויה מדיטטיבית נפלאה שהסתיימה בצליל תוף בודד - זה היה סיום הפסטיבל מבחינתי.
 
מקווה מאוד שהפסטיבל הבא יתקיים באביב הבא ויעלה על קודמו, וזו תהיה משוכה די גבוהה. להתראות.
 
 
פסטיבל ג'אז תל אביב 24,  2013, 29–31 במאי 2013, בסינמטק תל-אביב. ניהול אמנותי: ברק וייס וניצן קרמר.
 
ניקולה סטילו ורביעיית מתן קליין - (איטליה-ישראל) - ריקוד החליל מצ'ט ועד ברזיל. ניקולה סטילו- חליל, מתן קליין- חליל, גיל זוהר-פסנתר, רן לוי- גיטרה בס, רועי אוליאל- תופים.
 
שישיית "חגיגה" וז'וקה פרפיניאן- "ברית עולם" השירים הגדולים של מתי כספי. אלון פרבר- סקסופון סופרן, חגי אמיר- סקסופון אלט, יונתן וולצ'וק- טרומבון, גדי להבי- פסנתר, טל גמליאלי- קונטרבס, דני בנדיקט- תופים, כוכב אורח: ז'וקה פרפיניאן- כלי הקשה ושירה.  
 
רביעיית גארי בארץ.  גארי בארץ- סקסופונים, ברני מק'אל- פסנתר, ג'יימס קינג-קונטרבס, גרג באנדי- תופים
 
דואו רוי קמפבל/ ערן אלישע – דמיון חופשי – ( ארה"ב). רוי קמפבל- חצוצרה, חליל וכלי נגינה שונים, ערן אלישע- תופים וכלי הקשה.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק