הז`אנר הדוקומנטרי, שתופס גובה בשנים האחרונות בחו"ל וגם אצלנו, הנפיק עכשיו יצירה כובשת, "ניו יורק רוקדת", סרט שעוקב אחרי בני ובנות 11 שלומדים לרקוד רומבה, פוקסטרוט וטנגו ותוך כדי כך מפתחים מודעות לזוגיות, למיניותם המתעוררת ולממד התחרותי.
מוכיח א-לה ג`יימס דין
בנעורי הרחוקים נמניתי, בעוונותי הרבים, עם הסוררים שהתאגדו אז, בסוף הסיקסטיז, במה שנקרא - חברה סלונית. זאת בניגוד לרוב בני העשרה ההולכי בתלם, שנענו ל"צו התנועה" והיו חברים בצופים או בנוער העובד והלומד.
החברות הסלוניות, בהפוכה לתנועות הנוער המהוגנות, נחשבו אז ללא ממש מוסריות. החברים בהן דפקו מרד נעורים א-לה ג`יימס דין, העטו על עצמם בגדים של שבת ובילו במעין כינוסים חשאיים שבמרכזן מסיבות ריקודים סלוניים, עם ריגושים בלתי נשכחים - בנים-בנות בהתמזמזויות בתוליות ובסלואים צמודים ראשונים, מגבירי דופק (בדרך כלל לצלילי בלדות אולטימטיביות כמו "אקי" של פאוסטו ליאלי או "לעולם לא אעזוב אותך" של ניקול קרואזי, מהסרט "הזאבים הצעירים") וגם ריקודי שייק קצביים (עם ה"ביטלס", "הרולינג סטונס" וכו`).
למעשה, מבין הריקודים הסלוניים הסטייליסטיים באמת, ידעתי בקושי את הצעדים של הפסדובלה, את קפצוצי הצ`רלסטון ואת נענועי הטוויסט (בזכות קליף ריצ`רד, שלימד באיזה סרט, אם זכרוני הקלוש לא בוגד בי, שהריקוד מורכב מתנועת ידיים של העברת מגבת מאחורי הגב, כשבמקביל שפיץ רגל תורני מכבה סיגריה).
יותר מרגשים מגיר ולופז
וכל ההקדמה הזו למה? כדי להרחיב בנושא סרט קסום ושובה לב בשם "ניו יורק רוקדת", שעולה השבוע למסכים, ברשת "לב". יצירה דוקומנטרית מרגשת של הבמאית-מפיקה מרלין אגרלו, שעקבה במשך חודשים ארוכים עם מצלמותיה אחר תחרות ריקודים סלוניים (טרנד מתחדש, כידוע) בין בתי ספר יסודיים בניו יורק.
בהתחלה, קצת ביזארי לצפות בבני ובבנות 11 בריקודי זוגות סטייל ג`ינג`ר רוג`רס ופרד אסטר, בסגנונות ארכאיים-אלק תואמי הצמד המיתולוגי, כמו פוקסטרוט, מרנגה, רומבה, טנגו וסווינג. אבל אחרי שמתרגלים, זה נראה כמו הדבר הכי טבעי בעולם. הילדים האלה, ותנועות הריקוד הבוסריות והמהוססות שלהם בהתחלה, הרבה יותר מרגשים מריצ`רד גיר וג`ניפר לופז וביצועיהם המהוקצעים ב"רק לרקוד".
כור היתוך סלוני
קצת היסטוריה: לפני עשר שנים החל הארגון האמריקאי לריקודים סלוניים איי.בי.אר.טי, גוף ללא מטרות רווח, להפעיל באופן ניסיוני את החוג לריקודים סלוניים בשני בתי ספר בניו יורק בלבד. כיום מופעל הפרויקט בלא פחות מ-60 בתי ספר ציבוריים ברחבי העיר. במשך עשרה שבועות עוברים הילדים קורס מרוכז בריקודים סלוניים שונים ומגוונים, כשכור ההיתוך האמנותי הזה מחבר ומחשל אותם לקראת התחרות העירונית הגדולה, שנערכת בסיום הלימודים. חמישה זוגות (אחד בכל סגנון ריקוד) מייצגים כל בית ספר בגמר הגדול.
בתחרות האחרונה השתתפו 48 בתי ספר, תשעה מהם עלו לשלב הסופי, והיוצרת אגרלו עקבה צמוד-צמוד אחר שלושה נבחרים. פבליק סקול 150 הוא בית ספר טרנדי באיזור טרייבקה האיני שבדאון טאון מנהטן. רוב התלמידים משכבה סוציו-אקונומית בינונית ומעלה, בעלי אינטליגנציה גבוהה וביטחון עצמי. בשנה הקודמת הם הגיעו לגמר והפעם בדעתם לזכות בגביע הנכסף.
פבליק סקול 115 ממוקם באפ טאון מנהטן, בשכונת וושינגטון הייטס, שם מרבית התלמידים הם בני מהגרים דומיניקנים קשיי יום, וההשתתפות בתחרות הריקודים היא עבורם מעין גלגל הצלה שבמקרים מסוימים מונע הדרדרות לפשע-זנות-סמים. פבליק סקול 112 ממוקם בשכונה האיטלקית בנסונהרסט, שבחמש השנים האחרונות הפכה לחצי אסייתית. בני משפחות הילדים מתלהבים ועושים הכל כדי לסייע להם ובכך גם לשפר את דימוי השכונה.
לואיז ורדאמרה, מנהלת בית הספר הציבורי בבנסונהרסט, אומרת ש"בתחרות כזו יש הרבה יותר מאשר ריקוד. יש כאן ילדים צעירים שלראשונה נחשפים להשפעת בני המין השני עליהם, לבתי ספר ממעמדות חברתיים וכלכליים שונים, ולחלום האמריקאי עצמו, הצופן בתוכו בין היתר את הממד התחרותי ואת הרצון לנצח בכל מחיר".
מודעות מינית מתפתחת
הסרט מציג את פסיפס החיים המורכב של הילדים המשתתפים בתחרות ומתאר ברגישות ובטבעיות את המרקם האורבני-אנושי שבתוכו הם מתפקדים. בכלל זה -היכרות אינטימית איתם ועם משפחותיהם, השותפים למאמץ, ועם המשבצת הקטנה שלהם בתוך ניו יורק הגדולה והתוססת; התוודעות למורים לריקוד הדעתנים, שמנחילים לילדים תחילה, עוד לפני התחלת לימוד התנועות, את הידע בהיסטוריה ובמקור של כל ריקוד (רובם לטיניים: מרנגה, רומבה, טנגו).
הסרט מתמקד גם במה שעובר על הילדים במהלך הקורס האינטנסיבי: שינויים בדימוי העצמי, התייחסות לזוגיות ה"נכפית" עליהם בריקוד, מודעות ראשונה לבצבוצי מיניות מוקדמים מתעוררים ופיתוח חוש תחרותי וגם מנגנוני הגנה במקרה של הפסד לא מתוכנן, ובוודאי לא רצוי.
בין סט אימונים אחד למשנהו על רחבות הריקודים, ובין מקצה תחרותי ראשוני לזה הבא אחריו, אנחנו נחשפים לשיחות של הילדים, שנמצאים בתפר שבין ילדות תמימה לנעורים מודעים, כולל הלחץ להפוך לקוּל. הם מתגבשים בינם לבין עצמם, לומדים לנענע את גופם בחושניות, ותוך כדי כך עוברים בהם הגיגים ראשונים על בני המין השני ועל יצריהם שלהם, המתחילים להתפתח. מבעד למשקפיים של ההתמודדות במקרוקוסמוס שלהם, הם מתפתחים תובנות על עולם המבוגרים ובעצם עוברים שיעור חשוב בכל מה שכרוך באחריות לקבוצה ולהתנהלות האינדיבידואלית שלהם בתוכה.
עוד חוליה בשרשרת הדוקומנטרית
וכמובן, שאי אפשר להתעלם מהפסקול המוזיקלי הנוסטלגי-מתקתק של הסרט, המכיל קטעים של זמרי ויוצרי עבר קלאסיים, בהם פגי לי, פרנק סינטרה, דלה ריס, לוסיה מנדז, בובי דארין והביג בנד של גלן מילר. ילדי כיתות הריקודים הסלוניים (שטבעי יותר היה לראות אותם מתחברים למקצבי ההיפ הופ), רוקדים לצליליהם בהנאה בלתי מוסתרת.
"ניו יורק רוקדת" הוא סרט כובש, נוגע ומומלץ בכל לב – עוד חוליה משובחת בז`אנר הקולנוע הדוקומנטרי, שבשנים האחרונות תופס את הכבוד וההערכה המגיעים לו בתעשייה, בחו"ל וגם בארץ, ומוכיח שגם הוא בעל פוטנציאל מסחרי. מ"פרנהייט 11/9", של רוג`ר מור, שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל קאן, ועד "לאכול בגדול", שהצליח מאוד בארה"ב, יחסית לתקציבו הזעום. מפסטיבל "דוקאביב" אצלנו, שכבר ייצר לעצמו מסורת מצליחה ונישת "דוקולב" ברשת "לב", ועד ערוץ "יס דוקו" החדש, שבמסגרתו מוקרנים סרטים נהדרים, ממיטב היצירה התיעודית בארץ ובעולם.
הסרט יוקרן השבוע בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים ויעלה החל מיום חמישי בהקרנות מסחריות בקולנוע לב בתל-אביב. לפרטים נוספים
14/07/2005
:תאריך יצירה
|