אני לא יודע איך היה המופע של "כוורת". לא הייתי בבריכת הסולטן, ירושלים. אבל אני יכול להבטיח לכם שאת אקט הבידור המוזיקלי הטוב ביותר בתל-אביב סיפק אתמול בערב המוזיקאי ממוצא יווני (החי כבר שנים בארה"ב) יאני.
יעיד על כך קהל פול-האוס בהיכל נוקיה (6,000 רוכשי כרטיסים? אולי 7,000? אף פעם לא הייתי טוב במספרים האלה). הוא הפנט אותם עד כלות בקטעים האינסטרומנטליים הממכרים.
דברן לא קטן
האיש בן 58, ועדיין בעל מראה נערי נראה כמו פרסומת לאנטי-אייג'ינג. נמוך אמנם, אבל רזה ובנוי היטב, בעל שיער כהה, ארוך ושופע, עם שפם וחתימת זקן. והמון אנרגיות, כריזמה פרפורמרית כובשת וחיוכים וסיפורים עד אין קץ.
יאני בהיכל נוקיה, צילום: שי מהלאל
הוא מדלג בין שתי מערכות הקלידים שלו, הממוקמות בשני צידי הסט, ושולף מהשרוול ים של טריקים ומחוות כדי להלהיב את הקהל ולהפוך אותו מעורב בהופעה.
אין ספק שיאני הוא מלחין מחונן וקלידן-פסנתרן מוכשר לא פחות. יעידו על כך הקטעים הרבים מפרי עטו שנעשה בהם שימוש בפרסומות בינלאומיות נודעות, באירועי ספורט גדולים ואחרים, ואשר העניקו לו גם הכרה רשמית באמצעות מועמדות לגראמי וכן 35 מיליון האלבומים שהוא מכר ברחבי העולם, מתוכם 20 מיליון בארצות הברית בלבד.
יאני, זה שלמדנו להכיר מקרוב אתמול, הוא דברן לא קטן שאוהב לתקשר מילולית עם הקהל, בעיקר באנגלית, אבל הרפרטואר שלמד בעברית כדי לרצות את מעריציו הרבים כאן הוא מכובד למדי, יחסית לאמן שזו פעם ראשונה שלו בארץ הקודש. ישראל היא עוד תחנה במסע ההופעות העולמי שלו "עולם ללא גבולות", והוא צולח אותה בקלילות. יעיד על כך קהל פול-האוס נוקיה, שקיבל אותו בהתלהבות רבה ורצה עוד ועוד מאותו דבר.
מגובה בתזמורת של 16 נגנים ושתי זמרות ששרות בקטנה, אך בעיקר עושות ווקאליזות שמיימיות, כשהן מפגינות את מנעדי הקול הרחבים מאוד שלהן. הוא חולש כמו מנצח דגול על הנגנים, מפעיל אותם בהינף יד או בהוראה מילולית קצרה והם מפגינים - כאילו עבורו - את יכולותיהם.
הוא אסף אותם בקפידה, בכוונה כנראה מכל רחבי העולם, כדי שיתאימו לקונספט השלום והאחווה הגלובליים שלו. יש בהם נגן נבל מאורוגוואי, פרקשניסט מקובה ועוד ועוד. העיבודים והתזמורים נהדרים. כך גם הסאונד. יאני הוא ללא ספק יוצר מלודיסט נהדר, שגם יודע לשלב בחוכמה בין מוזיקה חיה ולופים אלקטרוניים. הוא בעצם מפיק מוזיקלי משוכלל, שמתאים את היצירות שחיבר לקהל בדרך אטרקטיבית ודרמטית, כדי שיהיה לו הכי קל לעכל אותה.
צילום: שי מהלאל
ערב מתוכנן של פיל-גוד
הוא פותח בסדרת בלדות ממיסות, שברגעים הנדירים בהן מצליחות לבקוע, לחדור פנימה, לפצוע את הנפש ולגרום לך כמעט להזיל דמעה.. וכשזה קורה – הוא גדול מהחיים. בין אם הוא מבצע בלדה על שם אמו המנוחה, או קטע על האי היווני סנטוריני, האהוב עליו ומזכיר לו את המקורות מהם בא. גם בקטעים הקצביים יותר אין לך ספק שהוא פיצח את הנוסחה שמאפשרת לו לשווק במיומנות מוזיקת ניו אייג' אלגנטית המתאימה לכל מצב רוח, ופה ושם גם לגעת ולהסעיר.
אלא שהרגעים האלה מעטים מדי ומתפוגגים די מהר. ככל שהמופע מתקדם מתקבלת תחושה של יצירה סינטטית החוזרת על עצמה, ולמעט ניואנסים שונים, שיחות עם הקהל על ביקורו בעיר האסורה בסין ועל חוויות נוספות מהמקומות בהם הופיע בעולם הרחב, הולכים ומתמעטים הרגעים המוזיקליים האותנטיים והמצמררים.
מצד אחד המופע בנוי לתלפיות כדי לספק לקהל את מה שהוא רוצה, אבל האקט המסחרי המלוטש הזה נטו – הולך ונשמע פחות ופחות כמו אמנות. יאני מאפשר לכנר ולכנרת, לשני החצוצרנים, לנגן גיטרת הבס, לנגן הצ'לו, למתופף, לנגן הנבל ולשתי הזמרות (שכחתי מישהו?) – להפגין, כל אחד בתורו, קטעים וירטואוזיים מרשימים בכלים שלהם. ולמרות שהם עושים את זה טוב, כל העניין מריח מסחרה. כל אנשי התזמורת שופעים חיוכים כל הזמן, כמו גם המאסטרו עצמו, והתחושה היא שהוא פשוט פועל כקוסם המכשף את קהלו ומגיש לו ערב מתוכנן של פיל-גוד.
כאמור, הכל מוגש במקצוענות מוקפדת, אלא שבשלב מסוים היצירות המנוגנות מתחילות להישמע לי פתאום כמו מוזיקת מעליות משודרגת, ליין-אפ של קטעים מדוגמים, המסונכרנים היטב לאורך ערב מושקע, כולל תאורה תואמת ואווירה מצוינת שהאמן בונה במיומנות רבה, מודעת לעצמה.
יאני בהיכל נוקיה, צילום: שי מהלאל
אבל כשאתה משווה אותו לאמני ניו אייג' אינסטרומנטליים נודעים אחרים, כמו מייק אולדפילד הבריטי, קיטארו היפני או בן ארצו ונגליס, נדמה לי שיאני הוא הפחות מרשים מבין כולם. אבל לך תגיד את זה לקהל הנעמד על רגליו ומגיב בתשואות ובמחיאות כפיים נמרצות ודורש מהאמן הנרגש (באמת) עוד ועוד הדרנים.