שיעור קצר ברקע ההיסטורי
 
כאשר באוקטובר 1987 עלה המסך בתיאטרון הקאמרי על המחזה "חבלי משיח" מאת מוטי לרנר, כבר הייתה ישראל מצויה בשלב מתקדם של היכרות עם קבוצות מהימין הקיצוני שנאחזו בשולי אדרות של רבנים, כמו הרב צבי יהודה קוק, ובהלכותיהם ביחס לארץ ישראל ולזכות העם היהודי ומדינתו עליה.
 
התארגנויות שונות קמו בסתר בעקבות מעשי טרור פלסטיניים, ששיאם היה במאי 1980 כאשר חולית טרור רצחה ששה תלמידי ישיבה ופצעה עוד 16 תלמידים שעשו דרכם לבית הדסה בחברון.
 
חודש אחד אחר כך מולכדו מכוניותיהם של שני ראשי ערים חברי אש"ף, בסאם שכעה משכם,  וכרים ח'אלף מרמאללה, שנפצעו קשה ורגליהם נקטעו. כן מולכד המוסך של ראש העיר אל בירה שניצל, אך חבלן מג"ב סלימאן חירבאווי שהגיע למקום לפי קריאתו, נפצע והתעוור בשתי עיניו.
 
קצין בממשל הצבאי שהיה באירוע הזה היה חבר המחתרת שביצעה את ההתנקשות. חודש וחצי אחרי כן היה האירוע הבא של ההתארגנות בעקבות רצח תלמיד הישיבה יוסף גרוס. שם כמה מחברי המחתרת תקפו את המכללה האיסלאמית בחברון, רצחו שלושה סטודנטים ופצעו שלושים נוספים.
 
בעקבות פעילויות אלה הפנה השב"כ מאמצים לאיתור תאי המחתרת השונים וסיכול פעילותיהם. כך נחשפה תכנית לפוצץ את מסגדי הר הבית, במגמה לעצור את מהלכי הנסיגה מסיני, בהתאם להסכם השלום עם מצרים שנחתם במרץ 1979, ולזרז מהלכים משיחיים של גאולה.
 
אבל מסיבות שונות השב"כ התעכב במעצרם של פעילי המחתרת, עד אפריל 1984 אחרי שהצליח למנוע ברגע האחרון הטענת חומרי נפץ בחמישה אוטובוסים במזרח ירושלים. 29 חברי המחתרת נעצרו זמן קצר אחר כך, 15 מהם הועמדו לדין והורשעו, שלושה מהם נדונו למאסר עולם (שממנו השתחררו אחרי שבע שנים) והאחרים לתקופות מעצר קצרות של עד שבע שנים.


"חבלי משיח" (צילום: דניאל קמינסקי)
 
החמצה דרמטית
 
ההיסטוריה הזאת ניצבה לפני מוטי לרנר כשכתב את "חבלי משיח" וסממניה ניכרו במחזה, שעורר רק התנגדות חלשה יחסית לזו שעורר בשעתו חנוך לוין עם "מלכת אמבטיה" שלו, אחרי מלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת, וחרף העובדה שהמציאות קדמה לו, היו מי שראו בו אזהרה אפוקליפטית לימים הבאים.
 
26 שנים מאז העלאתו הראשונה שב המחזה, והפעם לתאטרון באר שבע, עם ההיסטריה, הסיסמאות, המלודרמטיות והפלקטיות המקוריות. הנוסח מהודק יותר ומעודכן לכאורה, לימים שאחרי ההתנתקות מגוש קטיף, אך מתעלם מהתגברות המשיחיות במתחם הציבורי והפוליטי, ובמיוחד מרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
 
לרנר כתב על הרצח מחזה שהצליח בארה"ב אך סורב עלייה בתאטרוני ישראל, והוצג כאן רק לפני כחודשיים במסגרת לימודי בימוי בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. לרנר גם עסק במשיחיות המתנחלת בקרבנו במחזה "דוחקי הקץ" שהועלה בחאן הירושלמי, שרב המשותף בינו ל"חבלי משיח".
 
את עלילת המחזה הישן-חדש אפשר להגדיר כדרמה משפחתית נוקבת – הנוסח האהוב כיום בתיאור מחזות שהמחלוקת או הסודות בתוך המשפחה מניעים אותם. במרכזה משפחתו של הרב שמואל בסון, מנהיג התנחלות בשומרון, המנסה לעצור את תהליך השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית.
 
לצדו פועלים אשתו אשתו עמליה, בנו אבנר השב במפתיע מארה"ב, מהלובי נגד ההסכם, ומזכיר היישוב, מנחם, שהוא גם מחותנו של הרב. ביניהם נעים בדרגות שונות של זיקה להתרחשות הפוליטית נדב, הבן הלקוי כתוצאה מפגיעה באמו במהלך הפגנות נגד הנסיגה מסיני, והבת חווה, בהריונה החמישי.
 
ועוד שניים: הכלה תרצה, ש"חטאיה" כוללים את אי יכולתה להרות, ובעיקר את העובדה שכתבה בשעתו מאמר נגד בני, חתנו של הרב, שרצח נשים וילדים פלסטינים, נשפט ונדון למאסר של שלוש שנים. וכמובן בני עצמו, שדמותו החידתית ותפקידו נחשפים רק בחלקו האחרון של המחזה.
 
המחלוקות השונות, אמיתיות או רק לכאורה, אמורות להדליק הרבה נורות אזהרה, אך כשם שלפני 26 שנים היה אפשר להגדירן כחוכמה לאחר מעשה, כך ניתן להגדירן כיום כשלג דאשתקד לעומת הסערה שבתוכה אנו נמצאים כיום.
 
אך בעיקר יש כאן החמצה של לרנר שנגע בסערה הזאת בחלק האחרון של המחזה. בשתי תמונות קצרות מתרחש העימות המשמעותי של המחזה, בין הרב לבין חתנו, ולאחר כישלון הרב לגייס את ההמונים לקום, ואפילו תוך עימות עם הצבא, לעצור את התהליך שיביא לחלוקת ירושלים, לחזרה לקווי  67' ולפינוי ההתנחלויות.  


"חבלי משיח" (צילום: דניאל קמינסקי)
 
ההצגה עולה בתאטרון באר שבע, בבימויו היעיל של כפיר אזולאי, עם תפאורה ותלבושות של נטע הקר, תאורה של זיו וולושין, ומוזיקה של אלדד לידור התואמת לרוח המחזה.
 
בראשו צוות השחקנים הטובים ניצב יונתן צ'רצי, מוצק וסמכותי כרב בסון, ומצוין בהתפכחותו משיכרון המשיחיות. כנגדו ניצבים אבנר כהן בעיצוב על גבול ההיסטריה של הבן אבנר, ונמרוד ברגמן במשחק מאופק ומצמית כבני, חתנו השב לסורו.
 
אורנה רוטברג עניינית ומעשית כעמליה אשתו, וכמוה טובות נעה ברון כבתה ההרה, ונופר אילדיס ככלתה, המתקשה להיכנס להריון, אך מכירה במציאות ובסכנתה. עופר זוהר תוקפני מאוד בתפקיד מזכיר היישוב, ותום חגי שובה לב במשחק רגיש של הבן הלקוי נדב.
 
בסיכומו של דבר, אם תרצו, זו הצגה שיכולה אולי לעורר את השיח הימני הפנימי, אך ללא ספק ניתן לנכס אותה על ידי השמאל המתמעט כהוכחה על קיומה של סכנה קרובה ומיידית.      
 
כי אם להסתמך על לרנר בתמונות הסיום, הסכנה הצפויה לנו כיום היא דווקא בהחלשתם או בהיתממותם של הרבנים  החוזרים בשאלה ממהלכיהם עד הנה, ואשר התכוונויותיהם הממותנות, באמת או רק לכאורה, יוצרות תאי-מחתרת משיחיים בקרב בני עדתם. בין אם הוא צודק ובין אם לאו זה בהחלט נושא ראוי לדרמה רצינית.

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק