"הילד הזה שצעק 'זאב זאב' הוא בכל פינה", אומר נדב אזולאי בשיחה על האלבום המשותף בשנת 2009 הוציא נדב אזולאי (28) את אלבום הבכורה שלו, "בצד של הרעים", שזכה לביקורות נלהבות ומיקם אותו כמוזיקאי וככוח טקסטואלי בעל עוצמה.
בימים אלה יוצא לאור "זאב זאב", אלבום משותף לאזולאי ולמוזיקאי גיל נמט, עם שירי רוק המשלבים חספוס ורגישות עם טקסטים חזקים שמייצרים תחושה קבועה של חיפוש אחרי "שם" כלשהו, המקום שבו קורה הדבר שאינו קורה במקום שאתה נמצא בו.
"אני עובר מקום אני/ עובר מקום/ אני עוזב/ אני יוצא מכאן אני/ זז בזמן/ לא חוזר/ זה מסלול לוויין/ מסוכן מאוד/ מעגל/ זה הטריק הישן המוכר/ לדלג למחר" ("שיר הנושא", מלים ולחן נדב אזולאי)
"אני חושב שבמידה רבה זה העיסוק של האלבום", אומר אזולאי. "זה היה העיסוק של החיים שלי בכמה שנים האחרונות, שבהן עשיתי המון בחירות שהגדירו את ה'מי אני, איפה אני נשאר, לאן אני הולך ועם מי', ובשבילי זה היה דרמטי.
"אני משער שהיום הבחירות האלה הן כבר לא עניין כל-כך דרמטי, כי החיים זה החיים, אבל נפרדתי מכל מיני אנשים, והכרתי אנשים חדשים, ופתחתי עסק, ועשיתי המון בחירות שלפעמים מרגישות כאילו, האם אני בוחר להיות כזה דבר בחיים או משהו אחר.
"בסופו של דבר אתה מבין שזה לא נכון. אתה תהיה הכל, ואתה לא מוותר על כלום, אבל בזמנו זה היה נראה לי כאילו אני מתרחק ממה שרציתי להיות וממה שחלמתי לעשות. אני יכול להגיד לך בכנות שאני מאוד אוהב את הטקסטים ואת הנקודה הזו שהיתה באלבום, אבל אני כבר לא שם. זה משהו שאחרי שעשינו את 'זאב זאב' אני מרגיש שקצת גדלתי ממנו".
"לא התחשק לי לעבור לתל אביב"
בכל הכתבות עליו מוגדר אזולאי כ"יוצר באר-שבעי" הנחשב לאחד ממובילי סצינת האינדי הדרומית – הוא נוטל חלק בפרויקטים רבים, גם כמפיק מוזיקלי באולפנים השונים שפתח בעיר, והבחירה שלו להישאר בדרום ולא לעשות את המעבר הכמעט אוטומטי לתל אביב אינה מובנת מאליה.
"יוצא לי הרבה לדבר על המשמעות הזאת", אומר אזולאי, "אבל אני לא מרגיש שאני עושה איזו בחירה קיצונית או מיוחדת או משהו כזה. פשוט הלכתי במסלול הטבעי והמתבקש של החיים שלי, וחלק מזה היה שלא התחשק לי לעבור לתל אביב. זה לא היה משהו שרציתי לעשות, ויש לזה את הנגזרות וההשלכות של זה, לטוב ולרע, כמו לכל דבר".
מה הטוב?
"הטוב זה שיותר זול פה, פחות לח, אפשר ליצור יותר בכיף רוב הזמן ולעבוד פחות קשה, ויש סיוע ותמיכה מהעירייה, וקורים פה דברים שהם גם נהדרים וגם קורים פה בפעם הראשונה, וזו תחושה מאוד מגניבה לקחת חלק במשהו כזה".
והרע?
"הרע הוא בדיוק אותו דבר לרוב. זו עיר קטנה, עם מעט תושבים, ההתרחשות פה היא התחלתית וצריך לבנות הכל בפעם הראשונה, הסצינה מאוד מצומצמת, המרחק מהמרכז, מהעיתונות, מהמדיה ומההתרחשות הבצתית מקשה על הדברים, אבל הנה, אנחנו עדיין מדברים. אני משער שאם היה לי בתל אביב הקשרים והפז"ם שיש לי בבאר שבע, זה היה נראה אחרת. מצד שני, יכול להיות שכלום לא היה נראה אחרת, אבל זו התחושה".
מה היית רוצה שייראה אחרת?
"הייתי רוצה להתעסק יותר במוזיקה שלי בחיים. יש לי אולפן הקלטות שהוא בבעלותי, זה כיף גדול ואני מת על זה, אבל הרבה פעמים זה אומר שרוב הזמן אתה מתעסק בליצור ולעשות מוזיקה לאחרים, ולמרות שלעבוד במוזיקה זה המקצוע שאני הכי אוהב, הרבה פעמים זה לוקח מהזמן שלך על המוזיקה של עצמך כדי לעשות את זה".
נו, אז בתל אביב פשוט תכפיל את הקושי הזה פי עשרה.
"אבל יכול להיות שגם היית מכפיל פי עשר את כמות ההופעות והאנשים שמתעניינים בך ומכירים אותך".
ואז גם היית מתוסכל פי עשרה מזה שאתה לא רואה מזה שקל... אתה יודע כמה עולה לחיות בתל אביב?
"נכון. חלק נכבד מהחברים שלי עברו למרכז והם תל אביבים, והדבר המצחיק זה שלפעמים לתל אביבים יוצא להגיע פעם בשבוע לבאר שבע, אלינו לאולפן, לג'מג'ם, לשבת ביחד, וכל הזמן השיחה היא דו-כיוונית כזאת. אנחנו רוצים להיות הם והם רוצים להיות אנחנו. נראה לי שכל אחד מרגיש כאילו הוא מפספס משהו".
"גיל מנגן על המון כלים, הוא תופעה"
"שם עשן סיגריות מתערבב בקול/ שולחן צהוב מצ'יפס-רטוב-מאלכוהול/ המקום אותו מקום/ בו אמרו לך שלא צריכים עובדים/ שם ישבנו שניים עם עוד צד שלישי/ והשקט התעקש להזמין סיבוב שני/ על הקיר הבקיעו שיר/ חשבתי סופסוף, נפתחות דלתות!" ("בטח", מלים ולחן נדב אזולאי)
נמט עבד עם אזולאי גם באלבום הבכורה שלו, אז תיפקד כבסיסט ומפיק. הפעם הוא שותף מלא, בלהקה של שני חברים.
"חלק ממה שהיינו צריכים ב'זאב זאב' זה להפוך מנדב אזולאי ללהקה", מספר אזולאי. "הרגשנו שזה קצת מאוחר מדי בשביל להמציא לעצמנו שם, אבל הרגשנו שאנחנו עושים להקה, וזה שלי ושלו, ולכן, אחרי ב'צד של הרעים', שהיה אלבום שהרבה השתתפו בו, וכל הזמן שמענו לכולם, וכולם נתנו דעתם, וזה היה נורא מבלבל, החלטנו לעשות אלבום במחתרת. גם בשביל התחושה וגם בגלל שזה מה שהיינו צריכים בגדול.
"זו לא היתה החלטה מודעת, אבל היינו צריכים אינטימיות, ולייצר איזה משהו שהוא של שנינו. אפילו שאני כותב ומלחין את השירים, היה נורא חשוב לייצר משהו שהוא באמת משותף, וזו הסיבה העיקרית שאף אחד חוץ מאיתנו לא משתתף באלבום הזה. אנשים שמעו אותו כשהוא כבר היה בעטיפה, גם החברים".
גיל ואתה הייתם האנשים היחידים באולפן לכל אורך העבודה?
"אף אחד אחר לא נגע בכלום. אני כתבתי את המלים והלחנים, אני גם שר, ועשיתי את כל החלק הטכני, מיקסים ומסטרינג, והפקנו יחד. גיל מנגן על המון כלים, הוא תופעה, אחת הסיבות היחידות שאני סובל אותו... הוא מתופף, הוא מנגן בס, חצוצרה, טרומבון, סקסופון, פסנתר, צ'לו, ויולה, כינור, לא ראיתי דבר כזה אף פעם.
"לאחרונה הוא נכנס לקטע שהוא מקליט לבד בעצמו עיבודים תזמורתיים. הוא באמת חוצה גבולות. כך שזה בעצם איפשר לנו את הדבר הזה. אם הוא לא היה כל-כך מולטי-אינסטרומנטלי וכזה מוכשר היינו צריכים הרבה יותר התרחשות. בכנות, אני די בטוח שהאלבום הבא יהיה יותר שיתופי ויותר עם החבר'ה, כי זה מה שצריך עכשיו. זה צריך את ההפך שוב".
ולמה "זאב זאב"? לא בטוחה שהרגשתי את התחושה הזאת דרך הטקסטים של האלבום.
"יש משהו בחלק גדול מהשירים מבחינתי, ובתחושה שניסיתי לצייר מוזיקלית, שהרבה פעמים, הנה זה הולך לקרות, הנה זה הולך לקרות... עבדתי עליך. הילד הזה שצעק 'זאב זאב' הוא מסביבנו בכל פינה. תמיד זה היה בחדשות, אבל זה כבר נהיה מגוחך, ותמיד זה היה בפוליטיקה, וזה כבר נהיה מכוער, אבל כל היום צועקים עלינו 'זאב זאב', הנה איראן, הנה טילים, וזה מה שהרגיש.
"אני לא זוכר אם העשייה של האלבום הזה התפרשה על שתי מלחמות או על אחת, אבל היה בה הרבה מזה. לא כי רצינו. לא רצינו לדבר על טילים או להתעסק בסכסוך, אבל כשאתה קובע סשן הקלטה ורץ למקלט כי יורים עליך, אתה מתעסק עם זה. אין לך ברירה. לא התעסקות ישירה וטקסטואלית, גם כי השירים כבר נכתבו וגם כי זה לא הרגיש לי נכון, אבל זה בהחלט היה שם".
"בבאר שבע אנשים קצת כועסים"
בוא נדבר על ההשפעה של מקום על צליל.
"אני מאמין שיש השפעה. קטונתי מלזהות אותה או להגדיר ולספר עליה, קשה לשפוט מבפנים, אבל יש פה קבוצה לא מבוטלת של אנשים שיוצרים חלק גדול מהזמן יחד, באותו מקום, באותם תנאים, עם אותו נוף, וזה מייצר משהו. זה נשמע אחרת מתל אביב.
"פעם הייתי מתעצבן משאלה כזו, היום אני מבין שיש בזה משהו נכון. בבאר שבע אנשים קצת כועסים, יש פה יותר רוק'נרול. הרבה מהעשייה פה זה אנשים שממש נותנים בראש, וזה פחות עגול בפינות, פחות רך".
אצלך באלבום זה גם נשמע יותר גופני, פחות מהראש, מבחינה מוזיקלית.
"נכון. וזה גם משהו שמאוד ניסיתי לעשות בתקליט הזה, שהוא היה מבחינתי עינוי. עינוי בקטע טוב. זה הכי כיף בעולם לעשות אלבום, אבל היה משהו בלעשות את האלבום הזה שיש בו המון חיפוש של מי אני, ואיך אני כותב, ואיך אני נשמע, ולמה אני נשמע ככה, ואיזה מוזיקה אני עושה, ואיזה מוזיקה אני אוהב בכלל. בגלל זה אני מרגיש שהיה משהו שעברתי באלבום הזה שאני לא אעבור יותר".
עטיפת האלבום "זאב זאב"
איך כל הדברים שדיברנו עליהם מיתרגמים להופעות?
"הופעות זה רק אני וגיל. יש לנו הרכב כזה משונה שגיל מנגן תופים ובס ביחד ואני מנגן גיטרה. היה לנו בעבר הרכב כזה של שתי גיטרות-בס-תופים, אבל זה היה משעמם, כי לא יכולנו לעשות חזרות כמו שרציתי, לא יכולנו להיפגש כמו שרציתי, הנגנים באו מחוץ לעיר, כי באר שבע זו עיר קטנה ואתה מגיע מתישהו למצב שניגנת עם כולם ואתה רוצה לנגן עם אנשים אחרים, אז הבאנו נגנים מחוץ לעיר, ובאמת עם הזמן זה הלך ונהיה יותר נטל, לכולם.
"בנאדם משקיע המון אנרגיה וצריך לסגור יום שלם בשביל לעשות חזרה בחוץ, ובסופו של דבר אתה מנגן וזה לא מדהים, כי זה הרכב של אנשים שמנגנים ביחד רק פעם בשבוע. בהרכב הזה שלי ושל גיל, שהתחיל במקרה כי גילינו אותו בטעות, יש כוח שלא היה לי אותו בהרכבים אחרים. כוח של גמישות, של דינמיקה. אני יכול לשיר עוד בית וגיל מנגן את זה בלי לחשוב פעמיים, או להאיץ ולמתוח את הדברים. יש בזה משהו אפילו קרקסי. גיל ואני מנגנים כל-כך הרבה ביחד ומכירים כל-כך טוב, שאני לא צריך לדבר. אני פשוט מרגיש שאני מנגן לבד באיזושהי מידה. כל מה שאני עושה קורה מיד בבס-תופים, ולהפך".
*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב- פייסבוק ופרגנו בלייק
14/07/2013
:תאריך יצירה
|