הנוכחות של קווין ספייסי היא זו שעושה את ההבדל בביוגרפיה הקולנועית שיצר לזמר-שחקן בובי דארין. הוא כתב, ביים, שיחק ואפילו העז לשיר את דארין, ואין ספק שמדובר בפרפורמר בחסד, שהופעתו כובשת את המסך.
17 שנה של הוצאה לפועל
אילו היה חי היום, הזמר-שחקן בובי דארין, טיפוס יהיר ומתנשא, בטח היה מחכך את כפיו בהנאה רק מהידיעה שמיטב כוחות התעשייה נרתמו כדי להרים את "מעבר לים", הסרט על סיפור חייו, במשך לא פחות מ-17 שנה. לא פחות משישה תסריטאי ליגת העל ו-20 מפיקים היו מעורבים בניסיונות להוציא את הפרויקט לפועל במשך השנים האלה. התפקיד הוצע, בין היתר, לטום קרוז, שדחה אותו, לברוס וויליס, לג`וני דפ ולליאונרדו דיקפריו.
לבימוי הפרויקט תוכננו בארי לוינסון ופול שרדר. עם לוינסון עבדו כתסריטאים טום אפרסון וג`יימס טובאק שפיתח תסריט קודם של פול אטאנסיו. לאחר מכן הועברה כתיבת התסריט ללורנזו קרקטרה. התסריטאי לואיס קוליק, שעבד על כתיבת דראפט לתסריט כבר ב-87`, חזר אליו שוב לגרסה הסופית, שלכתיבתה הצטרף אליו קווין ספייסי, שביים את הסרט ואף מגלם את דארין ומבצע בעצמו את השירים בפסקול.
ממדים של פנטזיה ומיוזיקל
אגב, כשהסרט היה אמור להיות מופק על ידי אולפני "פאראמונט", ראשי החברה חשבו שספייסי בן ה-44 מבוגר מכדי לגלם את דארין, שנפטר ב-1973 בגיל 37, לאחר סיבוכים של בעיות לב שבהן לקה כבר בילדותו. לתפקיד הוצע דיקפריו הנערי, אלא שהוא בחר אז להצטלם לסרט "החוף".
עובדת היותו של ספייסי מבוגר מדי לגילום דארין, השפיעה על הקונספט של הסרט. בתקופת ילדותו ברובע ברונקס (דארין נולד ב-1936) הוא מגולם על ידי ילד. אחר כך, מגיל 20, או משהו כזה, דארין כבר מגולם על ידי ספייסי. כדי לעקוף את בעיית אי האמינות שבליהוקו, הוסיף הבמאי-שחקן ממדים של פנטזיה ומיוזיקל לסיפור, כדי שתתקבל מעין ביוגרפיה אלטרנטיבית, שצמודה ברובה לעובדות, אך נוטלת לעצמה חירות להתרחק בפרשנות מהמציאות המדויקת.
כבר מילדותו, אמו הפושרית של דארין (בגילומה של ברנדה בלתין), שבעצמה שרה ומנגנת בפסנתר, ניסתה לפתח ולטפח אצל בנה את כישורי הנגינה, הכתיבה, ההלחנה והשירה. מטרתה - לדחוף את הילד, שסבל ממחלה כרונית ובעצם חי על זמן שאול, להתגבר על מגבלותיו ולבנות לעצמו "תכנית" שתוביל אותו לפסגת עולם השעשועים.
דארין, שבעצמו חש שאין לו הרבה זמן כדי לממש את עצמו, פינטז על לעקוף בסיבוב את סינטרה הגדול, התחיל ליצור ולהופיע במועדוני לילה, כפי שהיה מקובל בפיפטיז, כשהוא שואף להגיע ל"קופקבנה" הנודע. במקביל, נעץ גם סיכות בהופעות באולמות המלונות בלאס וגאס. ב-1958 הוא רשם להיט היסטרי ראשון, "ספליש, ספלאש". שנה לאחר מכן כבר זכה בשני פרסי "גראמי", וגירסתו ל"מקי סכינאי" זכתה להצלחה היסטרית וצעדה במשך 52 שבועות במצעד המכירות, מתוכם תשעה במקום הראשון. שניים שליוו אותו צמוד במרוצת כל הקריירה שלו הם מנהלו האישי סטיב בלאונר (ג`ון גודמן) וצ`רלי (בוב הוסקינס), בעלה של אחותו.
כיבוש הבלונדה הזוהרת
לאחר שרשם לזכותו ארבעה אלבומי זהב, הצעיר השאפתן חשב שהגיע הזמן לעבור להוליווד. ב-1960 צצה ההזדמנות לכך, כשלוהק לסרט "בא ספטמבר", וטס לצילומים ברומא, ושם פגש את סנדרה די (קייט בוסוורת`) שכיכבה בסרט לצד רוק הדסון.
היא הייתה כולה בת 16, וכבר בשיא הקריירה שלה, וכשדארין החליט לבצע משהו, כולל כיבוש הבלונדה הזוהרת, שום דבר לא עמד בדרכו. גם לא האמא הפרוטקטיבית שלה, שעשתה הכל כדי להרחיקו ממנה ולשדך לה את רוק הדסון (והאנקדוטה כאן: בערוב ימיו של הדסון התברר כי אהב גברים ומת מאיידס).
חודשיים לאחר ההיכרות בין דארין ודי השניים התחתנו, ושנה לאחר מכן נולד בנם היחיד, דוד דארין. בובי העסוק המשיך להופיע במועדוני לילה ולהופיע בסרטים, בעוד די, המתוסכלת מחסך בחיי משפחה, התמכרה לטיפה המרה. דארין הצליח לרשום מועמדות בודדה לאוסקר, בזכות הסרט "קפטן ניומן, רופא" (63`).
נשאר סוכרייה מוזיקלית
המשברים בחיי הנישואין של בני הזוג הלכו ותכפו, ובמרוצת סוף שנות ה-60 דארין עזב את הבית וחי בקרוון מרוחק. שם פיתח מודעות פוליטית, שעלתה בקנה אחד עם גל המחאה ששטף את אמני ארה"ב כנגד מעורבותה של ארה"ב בוויטנאם, והוא אף חיבר בלדת מחאה בסגנון.
אלא שניסיונותיו לחזור לזירת ההופעות נכשלו, משום שדארין היה מעין סוכרייה מוזיקלית, זמר מעונב ומסורק למשעי, ששר בסגנון שמאלצי, סטייל פול אנקה, ניל סדקה ודומיהם, ולא הצליח לבצע את המעבר לסגנון ה"היפי המלוכלך" שהלך ותפס מקום מרכזי בשטח, נוסח ג`ון סבסטיאן בפסטיבל וודסטוק, למשל.
ב-71` הוא עבר ניתוח לב קשה, ומאז בריאותו המשיכה להדרדר. למרבה ההפתעה הוא השכיל, לאחר מכן, לחזור למופעים מנצחים בלאס וגאס, ולפחות מותו ב-73` לא נחת עליו כשהוא ממורמר ומתוסכל. לקראת סוף הסרט מתגלה פרט ביוגרפי מסעיר אודותיו בהקשר למשפחתו, שאלמלא היה אמיתי, יכול היה להיחשב לפרק מופרך וזול באיזו טלנובלה ירודה.
פרויקט חייו של ספייסי
"מעבר לים" היא ביוגרפיה קולנועית סבירה נוספת, בדומה לסיפורים הקולנועיים על האגדות המוזיקליות שראינו בשנה החולפת, "ריי" (ריי צ`רלס) ו"לילה ויום" (קול פורטר). זה לא סרט גדול, אבל ההסתערות של ספייסי עליו כעל פרויקט חייו, כולל הבימוי (סרט שני שלו, אחרי "תנין לבן" מ-96`) והאומץ לשיר את בובי דארין (לא רע בכלל) - מספקים לו את הערך המוסף.
ספייסי, אנטי-כוכב הוליוודי מובהק, הן מבחינת המהות והן מבחינת הלוק הלא זוהר בעליל, הוא פרפורמר בחסד, הוא רשם סידרה של תפקידים מרשימים ב"החשוד המיידי" (שזיכה אותו באוסקר שחקן המשנה), "סודות אל.איי","חדשות הספנות", "אמריקן ביוטי" (עוד אוסקר, הפעם בקטגוריית השחקן הראשי), "תעביר את זה הלאה","החיים של דייוויד גייל". גם כאן הופעתו כובשת את המסך.
אתר הסרט
21/07/2005
:תאריך יצירה
|