מחול - הקאמבק הרך של אלברט סופר

אחרי 20 שנות שתיקה חוזר אלברט סופר עם רוק כפרי, כזה שמתאים לחיים בהמתנה שייגמר הקיץ

מסיבות השמורות עימו היו לאלברט סופר כל הסיבות שבעולם להרגיש נעלב, מאוכזב, מתוסכל ואולי סתם מקופח על שנשאר מאחור, כמעט 20 שנה, כשרכבת הרוק הישראלית דהרה קדימה לעבר אופקים אחרים ועתיד חדש.

כיוצר המרכזי וכסולן של להקת הרוק אלגנט, זאת מראשית שנות ה-90, לקח לו יותר מדי זמן להתאושש מהתפרקותה, להתאים את עצמו למציאות החדשה ולבחור לעצמו צליל חדש.

האמת היא שלא נכון לשפוט את סופר (באר-שבעי במקור) לפי העבר ההוא. הגם שאלבומו החדש והראשון שלו כיוצר סולן מתכתב עם משא שנותיו ובא חשבון מערכות יחסים מסוגים שונים, עדיף לראות בו אמן חדש עם ערכים מוספים של מושג וניסיון בתעשייה ובחיים.

ואם יש בו מרירות כלשהי להתנהגותם של אנשים שהגדירו את עצמם כחברים, שעה שעזב את העיר לטובת הכפר (כפי שהוא מפרט בבהירות בשיר הפותח "כשהם שואלים"), הוא עוטף אותה בחום ובמאור פנים, בהשלמה ובפיוס, וגם בהומור לא מעט: "אז כשהם שואלים לאן נעלמת/ הם לא באמת רוצים שתספר/ אבל הם אומרים, כמה טוב שבאת/ הם זורקים לך, תקפוץ מדי פעם לבקר".

"נפשי עייפה, אין לה תנופה"

ואכן, הוא קופץ לבקר, נושא באמתחתו תריסר שירים חדשים, כתובים בשפה פשוטה ויפה, אולי לא מנוקדת כהלכה אבל מדויקת בהבעה, ויש בה לא מעט הדים – במבנה, בהתפתחות השיר, בדימויים, בחריזה, בשימוש בלשון נופל על לשון, בכפל משמעות ובצבעים תנ"כיים, וגם באירוניה הקלה – לכתיבה של מאיר אריאל ז"ל, השראה-השוואה שבמופע מקבלת משנה תוקף עם ההבעה המאופקת והמפויסת וההגשה טובת המזג והקצב, המקושטת באותו חצי חיוך ידעני-ממזרי.

ספק אם תמצאו באלבום שלו את הקול של אלברט סופר מהתקופה ההיא, הרוק'נרולית, הבועטת, הכועסת, הצועקת. הוא איש אחר. "לכאורה המצב לא רע/ די רגוע. הכל כשורה/ אך נפשי עייפה, אין לה תנופה/ בלבי הדם כמו קפא", הוא כתב ושר ב"התרגלתי להיות עצמי". אם כי בסתר לבו הוא מודה ש"כל מה שיציב, כל מה שמוכר/ מוצא אותי זר ומנוכר... עד שאהיה אחר, עד שאשיל/ עד שתשוב אמונתי".

ובינתיים סופר עושה רוק רך. כפרי. כזה שמתאים לחיים שניהל (ומנהל עדיין?) בין "עציצים וכלבים", בהמתנה ל"כשייגמר הקיץ". פולק, קאנטרי, מערבוני, עם נגיעות בלוזיות וריתמנ'בלוזיות, שבאלבום נשמעות ליריות, מרוככות ומיופות עוד יותר, ועל הבמה הוא מרשה לעצמו (בעזרת נגניו המשובחים, במיוחד תומר פריאון בגיטרה, רועי ריק במפוחית פה והמתופף מתן בן-צבי; טל פוגל בבס ויונתן דסקל בקלידים משלימים את ההרכב) לחזור ולהשתעשע בחדוות הנגינה הרוקית והבלוזית לתפארת.

זאת, עד לקרשצ'נדו לטינו-רוקי-בלוזי סטייל קרלוס סנטנה בשיר הנועל את הערב, "מנסה להגיע", ההדרן האחרון והשיר היחיד שבחר להשמיע מעידן אלגנט, שבו מתמצה ההבדל בגישה בין אז לעכשיו. הדואטים עם שירלי קונס (שהתארחה על הבמה גם בביצוע "הד נשימתך", שיר שלה) הציגו שילוב קולי יפה, כשהיא משייפת את הקוצניות שלו.

"חיבקתי אותך, אך לא הפסקתי לבעוט"

גם האהבה שלו כזאת, מתקטבת בין רכות לחספוס, בין התעגלות לבעיטה. "כשפגשתי אותך לא יכולתי לראות/ סבוך ואפל כמו ליל סערה/ חיבקתי אותך, אך לא הפסקתי לבעוט/ וקראתי לזה אהבה", הוא שר ב"הרחק מכאן", אחד משירי האהבה הרבים יחסית ויפי הדימויים שבאלבום.

עוד במופע: "פגישה מקרית" ו"לא מואר מדי" ("לא מואר מדי/ לא מאוד שקט/ אני מחכה במקום בו נדברנו/ לפני שזה מת"), שכתבה לו שבא סלהוב, הבלוז המפואר וטעון המשמעויות "מחכה לרכבת" והדואט היפהפה (עם שירלי קוֹנֵס) "כשראיתי את פנייך לראשונה", שיר אהבה לא שמח, תרגום שלו לפולק העתיק (57') של אוואן מק'קול.

ויש גם אמירה חברתית בין הרצועות. ישירה וחד-משמעית מצד אחד, כמו הפוסט ליאיר לפיד ב"תרים את העיניים" ("אומרים, אדם בזיעתו יטבול לחמו/ עד שיורד אל קבר בבוא יומו/ אך כשזיעתו רבה ודל פריו/ אז ינבוט בו בלבו זרע מריו"), הדהוד למחאה ולקריאה הנואשת בזכות החלוקה בנטל – מהקצביים והטעונים באלבום.

מצד שני, יותר גם אמירה יותר כללית, קיומית ופיוטית, כמו ב"כבר זמן": "...נשר מגבוה עוקב/ ואנחנו זהירים/ ובונים עוד חומות/ מצטופפים/ תחת אותה מטרייה/ מחכים, שיתרחק", על סכנות מוחשיות (וכמזון למחשבה הביתה הוא ממוקם כהדרן ראשון לפני פרידה). גם הצילומים בשחור-לבן של הצדדים העירוניים הפחות יפים, שמשולבים בחוברת המלים, מדגישים את האמירה.

אפשר לחוש צביטה בלב

סופר נראה כהכלאה בין מיכה שטרית למשה לוי. שיערו המאפיר קצוץ, ועם משקפי הקריאה לעיניו, הוא נראה פילוסופי-משהו, לא שייך לכאורה לסצינה הזאת. ההתנהלות הבימתית שלו בהתאם. מאופקת, מתחשבת בגיל ובמשא השנים. לא עושה תנועות מיותרות (אפילו שזו במת האוזן). לא בא לו על ההתכופפויות האלה אל הכפתורים של הגיטרה למרגלותיו.

הוא לא זמר גדול, אבל הקול וההגשה המחושבת והמהורהרת והלֵאה לפעמים שלו הם ביטוי נאמן, חם ומחוספס, לנפש השירה הפצועה שבו. ואם הגישה שלכם תהיה הפוכה, מההופעה לאלבום, קחו בחשבון שתצטרכו להתרגל לשירה שלו בטרם תיחשפו ליפי הכתיבה שלו, להגיונה ולחוכמתה.

פשטני מדי להגיד שאלברט סופר המציא את עצמו מחדש. ועם זאת, לנוכח האלבום היפה והחכם שלו, אפשר לחוש צביטה בלב על שירים ויצירה שלא נכתבו במשך 20 השנה להיאלמותו. והלוואי שהתבגרות של כל יוצר רוק מקומי תהיה יפה כשלו.

אלברט-סופר-מאיה-תל-אביבי-דר.jpg

אלברט סופר, צילום: מאיה תל אביבי דר

אלברט סופר במופע השקה, אוזן בר תל אביב, שלישי, 16 ביולי 2013; אלברט סופר, "אלברט סופר" (קמע/עצמאי).

*** לעדכונים, הנחות, מבצעים ועוד בקרו אותנו ב-פייסבוק ופרגנו בלייק