המסורת היפה לשיר את מאיר אריאל ביום השנה למותו, הפכה בשנים מאז הסתלקותו המיותרת והלא מוצדקת, לתופעה יחידה במינה בפופ הישראלי. והשנה, בעקבות קשיים וכשלים בגיוס מימון ב-13 השנים מאז מותו, חודדה עוד יותר ייחודיותה.

מופע ההצדעה ה-14 לאיש וליצירתו התאפשר השנה הודות לקהל הרחב, באמצעות מיזם גיוס הכספים האינטרנטי "הד סטארט". כן, הציבור הנבון והנכון, התגייס מבעוד מועד, הבטיח רכישת 1,200 כרטיסים ואת ההון ההתחלתי הנדרש להפקה, והבטיח את היתכנותה. מה שמסביר את העובדה שלא נראו מודעות פרסום בתקשורת לקראת המופע.

אם ניתן היה לכבד את האוהדים השרופים והנדיבים שהיו מוכנים לרכוש כרטיס למופע הרבה בטרם נודעו תכניו, המעט שאפשר היה לעשות למענם הוא להוציא פרסום פרינטי כלשהו, לאו דווקא אינטרנטי, ובו איזכור שמותיהם של כל המתגייסים הנאמנים, משל היו חברי אגודת הידידים של מאיר אריאל ועזבונו. כי הם, רק הם, היו הגיבורים הגדולים של "14 שנה בלעדיו".

1,200? להערכתי במדשאה הרחבה בקיבוץ משמרות ובין עצי החורש, הצטופפו אמש כאלפיים איש. הזריזים להגיע תפסו את כיסאות הפלסטיק (כמה מאות), המבקשים לחזות מקרוב בעילוי נשמת היצירה של אריאל נערמו על הדשא שבחזית הבמה, והיו גם מאות שאמנם איחרו לתפוש את המקומות הטובים, אבל היו חכמים דיים כדי להצטייד מראש בכיסאות מתקפלים, במחצלות ובשטיחונים אישיים, כדי לשוות למעמד מראה ותחושה של הפנינג צבעוני.

בשמונה וחצי, איחור של רבע שעה בלבד מן השעה הנקובה ליריית הפתיחה, העלה המנחה יואב קוטנר את כל משתתפי המופע לבמה, אקט פמיליארי נחשוני חביב של היכרות מוקדמת עם הקהל. בדיעבד, נוכח ההתגלגלות ההפקתית של האירוע, זו היתה מחווה של סטנדינג אוביישן הפוך - מצד האמנים לקהל, בתשואות אילמות על שאפשר את השתתפותם.

הנה, יש חדש תחת הירח המתמעט של שלהי חודש אב. מאיר אריאל כבר לא איתנו 14 שנים, אין מי שיוסיף ויעשיר את עולמנו בכתיבתו החמה, היפה, האוהבת ומאיר העיניים, אבל זכרו נחגג באדיקות ועם פתחון פה לחידושים מחידושים שונים - בהרכב המשתתפים, בצביעה מחודשת של השירים המוכרים, ובהלחנתם של חדשים, נכון יותר - קיימים שטרם הולחנו.

מאיר אריאל, צילום ארכיון

לכל אחד יש מאיר אריאל משלו

אהוד בנאי והאחים אהוד ושחר אריאל התכבדו בפתיחה, בשיר היחיד בערב שלא נכתב על ידי מאיר, אלא על ידי בנאי. "מאז שעזבת, הכל השתנה כאן/ זה עולם אלקטרוני, קצת קשה לדבר/ ומלים כמו שלך/ אף אחד לא אומר כבר/ הנר שלך מאיר עדיין בוער", הם שרו ב"בלוז כנעני". לא הכי מתואמים, מחמת התרגשות של התחלה או חוסר תרגול, אבל למי אכפת. העיקר הכוונה. המלים האלה כבר הפכו למוטו של מוקירי זכרו.

אחרי המוטו נמסרה ההכרזה הרשמית לפתיחת ההצדעה לידיה של תרצה אריאל. זחוחה ומבולבלת כתמיד, שיכורה מאהבת ההמונים ומנוכחותם, ונרגשת מאי יכולתה לבטא במלים את רגשותיה לאשה המת, שהוא כה חי בזיכרונה, לקח לתרצה דקות ארוכות להסביר בעצם ש"14 שנים העגלה נוסעת, אמנם קצת מקרטעת, אבל אין עצור...".

החלק הראשון, כל עוד הקהל סבלני, כלל ניסיונות, חידושים ושירים חדשים. הוא נפתח עם "מודה אני" שהוקדש לזכר שלושת הקיבוצניקים הנספים בבריכת הדגים של איילת השחר מן השבוע שעבר, בפיהן של נינט טייב, בשיער אדמוני ועם גיטרה אקוסטית, ונגנית הצ'לו מאיה בלזיצמן. ביצוע חד, מצמית ומפלח קרביים.

חנן יובל, חבר ילדות של מאיר ובן משמרות גם הוא, חזר וסיפר ש"נגה", אותו חיברו אריאל ושלום חנוך, נכתב בעצם על אחותו שלו, נגה, מה שמסביר איך אחרי אלפי פעמים הוא עדיין מצליח לרגש אותו בשירה. יובל הוסיף גם ביצוע בכורה ל"ערב קיץ חם", שיר חדש עם מלים ישנות, שיר אהבה במתכונת "מאיר אריאל של כולם", שבשירת הפזמון בשלישית הקהל כבר יכול היה להצטרף.

רבקה זוהר, אחת מכמה אמנים שהתארחו לראשונה בחייהם במעמד, בחרה לבצע את "שיר תת מודע זמני", שהזכיר לה פגישה ראשונה עם אריאל, לטעמה נציג של ארצישראל של פעם, של התנ"ך, של הדרך לירושלים. לבושה לשם שינוי בבגד אפור-שחור, זוהר נהנתה מליווי משכר של אדם מדר בחצוצרה.

גם אתי אנקרי בחרה להעניק לחן חדש לשיר ישן, על "רחל", שכבר הולחן ובוצע בעבר על ידי אריאל עצמו וגם על ידי רונית שחר. לכל אחד יש מאיר אריאל משלו, ושלה, אפרופו סיפורה של רחל אימנו, נוגע בקדושה. מדר בחליל רק סייע להרגשה. אנקרי הוסיפה ביצוע משלה ל"שדות גולדברג", כשהיא נעזרת בו בליווי צ'לו מסור של בלזיצמן.

אהוד אריאל כמו נצמד למסורת הקלאסית של אביו בלחן שחיבר ל"המרומים העירומים", אפוס ארוך ופתלתל שהחל כרגאיי קליל, התייצב כפולק ישראלי, והתקשט בטוויסט רוק'נרולי.

גיבורת הערב: מאיה בלזיצמן

מנקודה זו, הבטיח קוטנר, מתחיל מסע הלהיטים, הבטחה שהחזיקה מעמד חלקית. ארז לב ארי פתח, ביבושת האופיינית לו, עם מדר בכינור נמרץ כתגבורת לצ'לו הדעתני של בלזיצמן, עם "לא יכול להוריד ממך את העיניים", והעלה הילוך ב"לילה שקט עבר על כוחותינו", שהדגים שגם להגשה מחוספסת יש כוח ותנופה ומרבצי רגש. רוק'נרול חזק.

למרות שהלחין לפני שנים את "שלל שרב", אחד הלהיטים הגדולים והאהובים של מאיר אריאל, ליהודה פוליקר זו היתה פעם ראשונה להשתתף בהצדעה. רק עם שתי גיטרות חשמליות (השנייה בידיו המיומנות של שמוליק שמיר), וצליל גיטרה חד ומצליף, חותך ופוצע, פוליקר התקשה להסתיר את התרגשותו, תרגם אותה לשירת נשמה מהקרביים וזכה לתשואות הוקרה מצד הקהל על המאמץ.

יהודה פוליקר, צילום: רועי נגרי

אנסמבל רימון, שני זמרים ושש זמרות בהדרכתה של מאיה בלזיצמן (לטעמי, גיבורת הערב, ותיכף נגיע לכך), הגיש - בתרגיל שירה ניסיוני יפה, משל מה היה קורה אילו - שני שירים. אופיו ההמנוני של "מתחת לשמיים", השני בהם, סחף גם את הקהל.

הנה בלזיצמן מגיעה. בכדי לעשות סדר, היא לא היתה לבד על הבמה, אלא כחלק מ"להקת הבית", שמנתה הפעם גם את עמית הראל בקלידים, ערן וייץ בגיטרות, אדם מדר במגוון כלי נגינה, זיו הרפז בבס, איתן איצקוביץ בתופים ויהודה עדר, המנהל המוזיקלי, בגיטרה נוספת.

הרכב ליווי נהדר, שנהנה מעיבודים משובבים, עשירים ומגוונים, למיטב זכרוני -  היפים ביותר של עדר אי פעם בהצדעות הללו. דווקא הגישה הרכה, הלא כאסחיסטית, כמעט אנטי-רוק'נרולית, נתנה ערכים מוספים ויצקה מהות מרתקת לשירים המוכרים של אריאל, אולי ההוכחה הכי משמעותית שהעיזבון המוזיקלי שלו רחוק עדיין מלמצות את עצמו.

בעיקר בלטה כאמור בלזיצמן. צ'לנית מחוננת וזמרת מופלאה לא פחות. בסיוע לקולגות, במיוחד לזמרות, אבל בעיקר לעצמה. "נשל הנחש" שלה היה, כתמיד אצלה, אינטרפרטציה מעניינת ומרתקת. שירתה הפנטסטית ונגינתה הווירטואוזית היו כניתוח כירורגי לשיר, הפכו אותו לקינה עצמית מצמררת ואת הופעתה המהפנטת למאסטר-פיס. מבחינתי שיאו של הערב.

וזה לא פשוט וקל כשאחריה חזר לבמה אהוד בנאי, הפעם עם להקת הבית, לשיר על הילדה הקטנה מן הגליל (כשמאיה מחוללת נפלאות בצ'לו), ולקנח בביצוע מופתי של "ארול" האירוני, סוגת שירה לא שגורה אצלו. ביצוע מסעיר לא פחות, היה לאחים אריאל ב"טרמינל לומינלט". מעורר ומלא חיים, הרבה בזכות הליווי ההדוק של הלהקה.

מאיה בלזיצמן, צילום: סיוון כהן

מתי כספי בסיפתח

את החלק הנועל של ההצדעה פתחה הקרנה של המונולוג הירוק-עד והמשעשע אין קץ של אריאל על הדשא הירוק של השכן. שמענו אותו עשרות פעמים, אנחנו מסוגלים לצטט אותו בדבקות, ועדיין יכולת הסיפור של המנוח מרתקת ומפתיעה כבפעם הראשונה.

דורי בן זאב, שותף ותיק ואורח קבע בהצדעות, התכבד ב"שני מקסיקנים" הצוהל והעולץ, שבסופו מוסר ההשכל החשוב: "מי שנדפק פעם אחת, לא יכול להיגמל...", וגם ב"סוף שבוע בכפר" הבלתי נמנע. פנים חדשות היו גם של סיון טלמור, בעיבוד קברטי משובב ל"איך לפעמים אני", שבו נשמעה לפרקים כמו אפרת גוש.

דודו טסה חזר אל "הלילה לא (עלית לי בזיכרון)" שהלחין רמי קליינשטיין לריטה. המלים "אכאב אותך לשיגעון/ אשתה אותך לשיכרון" כמו העניקו השראה מחודשת לתרצה אריאל שהפתיעה בגיחה מחודשת לבמה, כשהיא מחוללת וחגה סביב טסה.

עוד אורח שעשה את הסיפתח שלו בערבים האלה היה מתי כספי, שההיסטוריה תזכור אותו כמפיק המוזיקלי הראשון של מאיר אריאל. הוא הפתיע בבחירות שלו, "אגדת דשא" ו"הולך בטל" (באחרון עם ליווי קולי של מדר והראל), ונימק אותן בכך שבחר שירים שהוא יכול לעשות איתם משהו אחר.

על רכבת האמנים המתמשכת עלו, ללא הצדקה אמנותית, גם סהר אריאל, הבת של שחר והנכדה של מאיר, ורומי חנוך, הבת של שלום. הראשונה ליוותה בבאס חשמלי את השנייה, ששרה בחוסר חן ובדיקציה נוראה, את "בשביל לעשן" החתרני. מיותר לחלוטין.

ולפני שאביה נעל את המופע, דויד ברוזה והגיטרה הספרדית, הגישו את "הוי המרחקים" ו"בצהרי יום". התנופה של השני תיקנה את האנטי-קליימקס של הראשון.

שלום חנוך, שותף לדרך ויליד משמרות, נשמר כאמור לסוף. שלוש ורבע שעות מתחילת ההצדעה, כשכושר הריכוז והספיגה כבר גילה סדקים ובקיעים. הוא הבטיח שני שירים "שקטים". התחיל עם גירסה אינטימית, ריתם'נבלוזית משהו, של "סוף עונת התפוזים" בליוויו של משה לוי, והמשיך בשיר חדש, מאוד שקט בעליל, שקשה היה להתרשם ממנו בדרך המובילה אל מגרשי החניה המאולתרים והחנייה הפרועה.

זו לא פעם ראשונה שזמרים בכלל וחנוך בפרט, מנסים להלחין שירים לא מוכרים של מאיר אריאל. התוצאות בשטח מלמדות שהניסיונות האלה נשארו רובם ככולם בגדר ניסיונות, ואף אחד מהם לא הפך ללהיט מסדר הגודל שאריאל ידע בחייו.

ואולי הגיע הזמן לפרויקט הנצחה חדש ונועז של אלבום אולפן עם שירים "חדשים" שלו. נוכח העזבון שלו, זה חשוב לא פחות מאשר אירוע הצדעה שנתי.

שרים מאיר אריאל. קיבוץ משמרות. שני, 29 ביולי 2013