עידן הובל לא התרחק מהמחוזות הגיאוגרפיים, הסוציאליים והנפשיים שבהם גדל לצורך יצירת סרט הביכורים שלו, "מנתק המים". זה היה עיסוקו של אביו יהושע בנהריה, ממש עד לפני כמה שנים. אמו היתה מורה לחינוך מיוחד. יצירת הקולנוע שלו משרטטת בדיוק את פסיפס המרקם החברתי של השכבה הזו, שעיקר הווייתה מאמצי הישרדות נואשים.

הסרט המינימליסטי והאישי מאוד הזה מגולל את היומיום הקשה של גבי (משה איבגי), שמנתק מים לאלה שלא שילמו את חובם, ועל המסך מתוארת שוב ושוב, בפירוט יבש, הפעולה הטכנית שהוא מבצע לשם כך.

גבי לא בחר במקצוע הזה, אלא שבהיותו מובטל נאלץ לבצע את המלאכה ולגרד בקושי משכורת עובד קבלן דלה (11 שקל לניתוק שעון). במקרים שבהם אינו מצליח להתגנב לחצרות האחוריים ולנתק את החייבים בתשלום מאספקת המים בטרם יבחינו בו, הוא נתקל בבעלי חוב עוינים וזועמים, שמתייחסים אליו בשנאה גלויה ומעליבים ומקללים אותו.

גבי מוכן לספוג הכל, ובלבד שיוכל לקנות כפפות שוער לבנו בועז (טום יפת), שלו הוא מייעד קריירה של כדורגלן. להשלמת הכנסה הוא מוכר את חלקי המתכת שלקח מהברזים שפירק. מצויד באיזה חוש צדק בסיסי, נמנע גבי מלוותר על חוב של אבא של חבר של בנו, ממשפחה מבוססת יותר דווקא, דבר העלול לפגוע בו.

"כאילו אני עוד קצת אובססיבי כלפיו"

הובל, 36, בכלל לא התכוון ללמוד קולנוע. זה לא תחום שהיה בכלל באג'נדה שלו כנער, וגם לא בתקופת הצבא. "אחר-כך למדתי עריכת-דין וחשבתי על הגירה לקנדה", הוא מספר, "וכדי לעשות את זה הייתי צריך 'מקצוע נדרש' שם, ולכן חשבתי על ללמוד משהו שקשור לקולנוע, כדי לזכות בנקודות של ההגירה. ואז התאהבתי בקולנוע ושאלתי איפה לומדים קולנוע בארץ, ואז אמרו לי שבית-הספר הכי טוב הוא בסם שפיגל".


"מנתק המים", צילום: יח"צ

במהלך לימודיו שם הוא יצר שני סרטים קצרים, שזיכו אותו בתשומת לב וחשפו את כשרונו. "בכל הסרטים שלי חזרתי לנהריה, לבית של המשפחה, אם כי לחצר האחורית שלו", הוא מגלה. "הייתי ילד נורא בעייתי שלא הסתדר בשום מערכת. בקיץ הייתי בורח מהבית, ברחתי מהתיכון, ברחתי מהצבא ורציתי לברוח לקנדה. כשהגעתי לירושלים ללימודי הקולנוע, מצאתי את עצמי פתאום לא בורח לשום מקום. הגעתי למקום שבו בשיעורים מקרינים סרטים, והייתי בשוק שיש דבר כזה בכלל.

"הסרטים הקצרים שלי נגעו במשפחתי, באחי, באבא שלי ובאמי. סרט הגמר שלי, 'חינה' (2004), היה על האמא המרוקאית שלי ועל ההתכחשות שלה למרוקאיות. בסרט האם מסרבת לעשות חינה לבת שלה שמתחתנת. היא גרה בבית אשכנזי לכאורה, ואבא שלי באמת אשכנזי, והיא מגיעה מבית מרוקאי, ואשה מרוקאית מבוגרת מנסה לשכנע אותה לעשות את החינה, אבל היא מגרשת אותה. בסופו של דבר היא עושה את החינה, אבל זה כבר בטעם חמוץ-מתוק.

ספר על הסרט הראשון שלך.

"הסרט הראשון שלי, 'בן אבא' (2002), בן שבע דקות, היה ללא מלים כמעט, תיאר מערכת יחסים טעונה בין אב לבן ומזכיר במידה מסוימת את 'מנתק המים'. הצלם שי גולדמן ('ביקור התזמורת', 'ההתחלפות') היה בוועדה שאישרה את הפקת סרט ב-2002, וכעת ראה את 'מנתק המים' ואמר לאיתן מנצורי, מפיק הסרט: 'אני לא יודע איך, אבל הוא מזכיר לי סרט שראיתי לפני עשר שנים בסם שפיגל'".

אז הוא היה סוג של קדימון ל"מנתק המים".

"כן. גם הוא מתרחש בנהריה, וגם ביחסים שלי עם אבא שלי. כאילו אני עוד קצת אובססיבי כלפיו, כנראה, וחוזר אליו כל הזמן. אני מקווה לא להפריז בזה יותר מדי".

לפני שעשית את הסרט, עבדת בין היתר במדור התרבות של Ynet.

"כן. במסגרת העבודה שם הייתי הולך לצלם את נועה תשבי משיקה קמפיין. הדברים התרבותיים היו בעיקר קשורים לנושאי מוזיקה, שאותם אהבתי. הייתי עורך בבית את הקטעים שצילמתי. בהתחלה היה לי מאוד קשה, בעיקר כשהייתי הולך לצלם מאחורי הקלעים של סרט ישראלי כלשהו והייתי מתפוצץ מקנאה. לא הייתי נהנה מזה. לא רציתי לעבוד בזה והרגשתי שאני חייב, והאמת היא שכמעט פיטרו אותי, אבל אז התפנה אצלי המקום הרגשי לעשיית 'מנתק המים'".

קודם לכן נמנה הובל עם תסריטאי הטלנובלה "אגדת דשא" (2006), ששודרה בערוץ 10, וכן כתב סדרה על עופרה חזה, אף היא לערוץ 10, שלא הופקה לבסוף. כמון כן כתב סדרה בשם "ילדים יקרים", שלדבריו "היתה אלימה מדי ובסופו של דבר לא הפיקו אותה, אבל שילמו לי כסף עבור הכתיבה". היום הוא כותב סדרת מתח ל-yes ועובד על פיתוח פיצ'ר נוסף, "אור גדול מאוד", שבמרכזו שריפה גדולה נוסח אסון הכרמל, אבל מאחר שהפרויקט עדיין בשלב כתיבה, הוא לא יכול להרחיב יותר. כמו כן הוא מעבד תסריט לסרט קצר על-פי "פת לחם", סיפורו של מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, על אודות ילד שרוצה שוקולד ובסוף מקבל פת לחם.

"מי אתה שתדפוק לי בדלת!"

הובל, רווק ונטול בת זוג כרגע, חי בדירת חדר בשכונת שפירא בתל-אביב. "במדינה הזו הרבה צעירים לא יכולים למצוא דיור, למסד אהבה ולהקים משפחה, ויום אחד זה יתפוצץ לממשלה בפנים", הוא אומר.

בהקשר זה הוא מספר שכאשר ערך את "מנתק המים", קיבל שיחת טלפון ובה התבקש להגיע לשדרות רוטשילד, שם מתחילים אנשים לאכלס אוהלים. "הייתי בארון עם הסרט שלי, שמבוסס על הסיפור האישי של משפחתי", הוא אומר, "ופתאום אני מגלה שאני חלק מתמונה ומתנועה חברתית גדולה מאוד".

אתה מתאר בסרט את המעמד הסוציאלי שבו גדלת, שלא יהיה מוגזם להגדיר אותו כשכבת העוני.

"כן, אבל כשאתה עני, אתה לא מספר לעצמך את זה, אלא שיש לזה המחשה. אתה מרגיש את המתח בבית, את העצבים ואת הדימוי העצמי הנמוך. יש איזו תחושה שבפריפריה מעודדים אותך לתחושת משפחתיות חזקה, אבל לא באמת מספרים לך שאין קשר בין החלומות שלך למציאות, ואתה לא יודע לאבחן את זה. אתה יכול לפנטז להיות קולנוען או שוער כדורגל, אבל אלה לא תמיד רצונות שקשורים אליך באמת. זה בעיקר לחלום.

"וא-פרופו, אנשים שצופים בסרט בטוחים שהילד מוכשר לכדורגל ואו-טו-טו הולך להיות כוכב. אבל אין שום אינדיקציה כזו בסרט. אתה לא רואה אותו משחק, אף אחד לא אומר שהוא טוב, אבל בגלל האבא חושבים שהוא בדרך להצלחה. והוא ממש לא יוסי בניון. מדהימות אותי התגובות שאני מקבל שאנשים חושבים שהאב דפק לו את הקריירה".

כלומר, מאמצים את זווית המחשבה האסקפיסטית שליוותה אותך בחיים.

"זה אסקפיסטי מאוד, אבל גם באמת נכנס לדי.אן.איי שלך. אתה יושב בבית ולא עושה כלום, אבל בטוח שאתה הולך להיות שוער הכדורגל הכי מפורסם בעולם. זאת אומרת, הפער הזה שבין שני הדברים יוצר משבר מאוד גדול, הבונה את נקודת הייחוס של מי אני לעומת מה. ולגבי העוני, זה אחד הדברים שהיה לי נורא מורכב לייצג אותו בסרט. מה זה עוני ב-2013? איך הוא נראה? מקרר ריק? ילדים עם בטן נפוחה? היום זה לא נראה ככה. לכולנו יש טאבלטים, אבל אנחנו נאבקים כלכלית יום-יום, וכאשר פתאום נתקע לך האוטו, זו בעיה גדולה. וכשמישהו חולה, זו בעיה גדולה אפילו יותר. במצבים כאלה אתה מבין שאין לך כסף לכלום, ואתה נאבק על מקומך בין המעמד הבינוני לעוני".

אתה מתאר אנשים שקופים, שאולי רואים את עצמם, אבל אף אחד לא רואה אותם.

"לגמרי. אבל אני לא יודע מי אמור לראות אותם. אני חושב שהם לא רואים את עצמם בהרבה מובנים, ולא מספרים לעצמם את האמת. ב'מנתק המים' גבי לא מספר לעצמו שהוא עני, או שהוא במצוקה כלכלית, אבל מוכר פאקינג נחושת כל הלילה כדי שיהיה לו כסף לבן שלו. ועדיין הוא לא מספר לעצמו שהוא עני, הוא רק מרגיש את זה, רק חווה את זה. הוא מסתכל בראי, אבל עדיין לא מוכן להגיד לעצמו: אני כמוהם. ואת המתח הזה אני זוכר טוב מאוד בבית.


‎יהושע הובל, משה איבגי ועידן הובל, צילום: רועי לינדנבאום

"באופן מוזר, אבא שלי היה לוקח אותי איתו לעבודה, כשהייתי נער, שאעזור לו לחלק התראות. לפני שמנתקים מים לאנשים נותנים להם התראות לפני ניתוק. ועל כל התראה כזו, אם אתה מצליח להחתים את הבן-אדם, אתה מקבל שקל. ואם אתה לא מצליח – אתה מקבל 30 אגורות. היו בערך 100 התראות כאלה ביום, וכשהם היו רואים ילד הם היו חותמים.

"אני זוכר את הרגע הזה שבן-אדם פותח דלת ומנסה להבין אם כשהוא חותם זה מסבך אותו או לא. אני זוכר את הכעס של 'מי אתה שתדפוק לי בדלת!'. יש סצינה בסרט שגבי אומר למישהו שמסרב לחתום על התראה: 'זה לא ייעלם'. יש יחסי כוחות נורא גדולים בשנייה הזאת. וזה מסוג הרעיונות שעברו בי כשכתבתי את התסריט".

"כשהבן-אדם מדבר, אני לא יכול לשמוע אותו"

אתה מתאר עבודה שמעבר להשפלה, יש בה גם סיכון מקצועי, אם לחשוב על העימותים ולפעמים ספיגת המכות.

"באחד הבניינים שאבא שלי בא לנתק שעון, הוא נפצע באופן לא קל. מערכות ההפעלה של המים מונעות בעזרת חשמל, ולא ברור אם חישמלו אותו או לא, אבל בזמן שהוא טיפל בשעון הוא חטף זרם רציני, שהעיף אותו. לאחר מכן הוא כבר לא יכול היה לעשות את התנועה הזו. אתה חושב שהחזירו אותו לעבודה? הוא קיבל 50 אלף שקל מהביטוח הלאומי, ישב תקופת זמן מסוימת בבית, וזהו. לא נתנו לו לחזור לעבוד.

"הוא היה עובד קבלן בחברה פרטית שעבדה עם העירייה, ולא היו לו שום זכויות סוציאליות. ובחברה היו מייצרים תחרות בין המנתקים באופן כזה שככל שאתה מנתק יותר, ככה אתה מרוויח יותר. אז לא רק שהיה לו אינטרס להתגנב לחצרות הבתים ולנתק כמה שיותר שעונים, אלא שהוא גם היה צריך להיאבק בחברים שלו".

צילמת את הסרט במקום ההתרחשות האותנטי, נהריה?

"גם בנהריה, אבל לא רק. צילמנו במעלות, בעכו, בבירנית, בכל מיני לוקיישנים בגליל המערבי".

אמרת שאחד היוצרים שיותר השפיעו עליך בעיצוב סגנונך הוא רובר ברסון.

"יש משהו בקולנוע שלו, בפואטיקה של הסרטים שלו, שבהם אנשים פיזיים ולא מדברים הרבה, שהשפיע עלי מאוד. גם בסרטים שלי אני מעדיף שהדברים ייראו כך. הקולנוע מדבר אלי בשתיקה שלו. באיזשהו מקום, כשהבן-אדם מדבר, אני לא יכול לשמוע אותו. יש משהו בפעולה הפיזית הזו של השתיקה שמדבר אלי יותר.

"היכולת לבנות סיפור בלי הרבה מלל נכונה לי וספציפית גם לסיפור הזה ולניהול דיאלוג פתוח עם הצופה, אם כי כבודן של צורות קולנועיות אחרות במקומן מונח. סביבת העבודה של גבי היא בכלל לא מילולית, וכשהוא חוזר הביתה אין לו יכולת בכלל לתמלל את הרגשות שלו ולדבר עליהם. זה גם עניין של קבלת הסיטואציה. אני יודע שזה אולי מאכזב דרמתית, והיו לי מחשבות על זה שהבן-אדם יתפוצץ, ישרוף את עצמו, יתחיל להשתגע. אבל הטרגדיה שלו היא שהוא ממשיך הלאה. יש לו את האופציה להידרדר להימורים ולאלכוהול, אבל הוא לא מתפתה. נשאר עם המועקה, לא משחרר אותה וממשיך הלאה.

"אני חושב שבמידה מסוימת זה מקביל למצב במדינה, שלא משתנה. גם אצל בני-אדם יש את העניין הזה שהם מסוגלים להסתגל, גם כשקשה להם, גם כשמשפילים אותם וגם כשהבושה גדולה. יש כעס ויש תסכול, ושואלים אותי, מה רצית לומר, שהחיים קשים? כן, החיים קשים והטרגדיה היא שבסופו של דבר שהאנשים אפילו לא מתפרצים. בסרט הוא נרדם, ואשתו באה ואומרת לו, יהיה בסדר".

"איבגי עשה סוג של אודישן, והעיף לי את הפאה"

אתה יוצר סרט על אדם קטן, אנונימי, בלתי נראה, ובחרת בשחקן שהוא ההפך הגמור: הכי מפורסם ובעל פרופיל גבוה שקיים כאן, משה איבגי.

"בהתחלה בכלל לא רציתי את איבגי לתפקיד. במשך שנה חיפשתי שחקן אשכנזי. אבא שלי אשכנזי, ולא רציתי לעשות סרט על מזרחיות ונוסף לזה גם על עוני. ולכן עברתי על פני כל השחקנים בארץ. אין שחקן בין גיל 45 ל-60 שלא עשיתי לו אודישן. ולא מצאתי. מצאתי שחקן שעבדתי איתו שבעה חודשים וזה לא הסתדר, ואז המלהקת אורית אזולאי הציעה את איבגי. היא אמרה, תזמין אותו ותראה מה קורה. זה היה מאטצ'ינג שמאוד חששתי ממנו, אבל הייתי במצב של אין ברירה.

"איבגי הגיע, עשה סוג של אודישן, והעיף לי את הפאה. הוא פשוט עשה את מה שהוא יודע לעשות, והצליח להביא את האמת הפשוטה והחזקה לדמות של גבי, משהו שאף אחד לא הצליח לעשות לפניו. וכשאתה עומד כבמאי מול דבר כזה אתה אומר, על הזין שלי מה שמייצג משה איבגי ועל הזין שלי מה יגידו. נכון שכל במאי רוצה להטביע את החותם שלו וכל במאי רוצה לגלות את השחקן הבא, אבל כמו שאני לא ממציא את המצלמה, או את המבנה הסיפורי של סרט, או את הדולי, כך אני לא יכול להמציא את השחקן.

‎משה איבגי ועידן הובל, צילום: רועי לינדנבאום


"משה הגיע אלינו לנהריה לארבעה שבועות, ישב איתנו, ואבא שלי לימד אותו איך לנתק את המים. אני זוכר סצינה בכדורגל שאיבגי נשען על הגדר, ואח שלי הגיע והתחיל לקרוא לו: 'אבא, אבא'. אח שלי התבלבל בין משה לאבא שלי. הוא לא זיהה את אבא שלנו, וזה היה מטורף. אז נכון שהייתי מודע לחלוטין למה שאיבגי מייצג ולכן לקח לי שנה להבין שהוא הכי מתאים.

"הסרט מתחיל בלונג-שוט בלשכת התעסוקה, שכל המובטלים שם ולא ממש רואים אותו. אתה יודע שמשה איבגי נמצא שם, אבל מתחיל לחפש אותו בעיניים. ואז יש קאט אליו והוא לא אומר שום דבר. אם הצלחתי להכניס את הצופה לעולם הזה שבו הוא רואה במשה איבגי את גבי, אז הצלחתי".

מה בנוגע לליהוק שאר הנפשות הפועלות?

"טום יפת (המשחק את בועז, הבן) גר בשכונת התקווה. הוא חובב משחק שהשתתף בכל מיני חוגי דרמה. לקח הרבה זמן למצוא אותו, אבל המשחק מאוד-מאוד טבעי לו, הוא שחקן בנשמה, כשרוני בצורה מטורפת. את נעמה שפירא (המשחקת את האם, רעייתו של גבי) בחרתי כדי שזו לא תהיה משפחה מזרחית. הילדה יותר בכיוון האשכנזי, כמו אמא שלה, והילד יותר מזרחי, כמו אביו".

ברור שבזמן העשייה לא חושבים על קהל היעד של הסרט, אבל אתה בטח מודע לכך שסרטך לא יכול להגיע למאות אלפי צופים.

"מובן שבזמן העשייה זה לא משהו שעובר לך במחשבה. אתה כל הזמן אומר, זה עובד לי או לא? זה מעניין אותי או לא? אני עובד כדי שכל בן-אדם ילך לראות את הסרט. נכון שזה לא סרט שאנשים באינסטינקט שלהם ילכו אליו, אבל אדם שנכנס לסרט, ברוב המקרים ימצא בו עניין. ראיתי את הסרט עם צופים בנהריה ובמקומות אחרים, ואני אומר לך שאנשים מתחברים אליו מהמקום הכי טבעי. זה סרט שמתחבר אליהם בגובה העיניים.

"יש אנשים שמשתעממים. אני לא יכול להתחרות בסרטים האמריקאיים, אבל נראה לי שגם החייל עם החברה שלו, שנכנסים לאולם עם קולה ופופקורן, יכולים להתחבר לסרט הזה. ואם לא – אז לא. אולי זה לא סרט כיפי, אבל הוא מעביר אותך חוויה שאתה נהנה ממנה".

ראשי פסטיבל ונציה חשבו שהוא ראוי מאוד, ו"מנתק המים" הוקרן שם בשנה שעברה במסגרת המיועדת לבמאים צעירים.

"זו היתה חוויה מדהימה. קשה לתאר את התחושה של הקרנה מול 1,700 צופים. נרדמתי במהלך ההקרנה, מרוב לחץ והתרגשות. הסרט הוקרן יומיים ברצף, ובהתחלה לא קלטתי איך הם בכלל מבינים על מה הסרט. נראה שלאיטלקים זה קל יותר, כי יש משהו דומה בתרבויות שלנו, ואולי כי זה הזכיר להם סרטים מהניאו-ריאליזם שלהם".