בשבוע שעבר התבשר הבמאי-מפיק יואב הלוי שסרטו "לשכה 06" נבחר על ידי חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע להימנות עם חמשת הסרטים שיתמודדו בגמר הסרט הדוקומנטרי על פרס אופיר.
 
"לא הייתי מופתע אילו הסרט לא היה נכנס לחמישייה", אומר הלוי. "אני חייב להודות שאני כבר לא עושה סרטים בשביל לקבל מחיאות כפיים. זה נכון שהכרה זה דבר חשוב, מתגמל ומספק, אבל אם אתה עושה את הסרט שלך באותנטיות אמיתית, והוא שלך, זה לא כל כך רלוונטי עבורך אם הוא קלע לטעם זה או אחר".

פאזל היסטורי שנעלם מעיני הציבור

הסרט, בן 58 דקות, המוקרן כעת בסינמטק תל-אביב, מביא את סיפורה של "לשכה 06", קבוצת החוקרים המשטרתית שקובצו ונסגרו ביחד עם אדולף אייכמן, בשנת 1960 למשך עשרה חודשים, על מנת לחקור ולהכין את כתב התביעה נגדו. בסך הכל עבדו בלשכה בין 40 ל-50 איש, מתוכם 14 חוקרים, והסרט משלב ראיונות אישיים, חומרי ארכיון וסצנות שחזור עלילותיהם.
 
הסרט מגולל את סיפורם האישי והקבוצתי המיוחד של צוות החוקרים, על הקשיים, הווידויים, הגילויים והסערות הנפשיות שעברו יחד ולחוד. משתתפים בו מיקי ריש, מיקי גולדמן, אלון לס, חנה יבלונקה, חנה יעקובסון, גבריאל בך, יורם קניוק, סיימון שוקט, עודד מנסטר, רוני גאמר, איציק אהרון, שיר בירן ורפי רותם.
 
הלוי אומר שעד עתה מגיע להקרנות בסינמטק קהל לא צעיר, "מגיל 50-40 וצפונה. מבני הדור השני לשואה, ובמקרים מסוימים אפילו דור ראשון, סבתות שמגיעות. אבל אני כן רואה אמא ובת או מספר דורות. אבל זה לא קהל של בני 20, שמחפש בידור בקולנוע. מה שכן, אני שומע ממי שמגיע שהוא עבר חוויה קולנועית אמיתית עמוקה".   
 
אני שואל אותו האם סרטו נהגה בעצם כחלק מגל הסרטים שראינו לפני כשנתיים, כשמלאו 50 שנה למשפט אייכמן. "לפני שנתיים לא בדיוק היה גל של סרטים, לפחות לא של הפקות", הוא משיב. "'לשכה 06' הוא לא סרט מוזמן, הוא לא היה מיועד לתזמון מסוים ולא כוון למועד של 50 שנה למשפט אייכמן.
 
"מי שלא רואה את התמונה הרחבה ולא מבין את המשמעות, יכול להיתלות בכותרת: 50 שנה למשפט אייכמן. הסרט מסתובב בראש שלי כבר שמונה שנים. כשמצאתי את הסיפור הזה, כשהכרתי את החבורה הזו, הבנתי שהיה דבר כזה, מה שרוב העם לא יודע אפילו עד היום. כלומר, זה היה ברור, אבל זה חלק מהפאזל ההיסטורי הנעלם מהציבור וגם מעיניי. וכשהדבר נודע לי אמרתי שאני אעשה על זה סרט. מה שקורה שם זה אמיתי יש פה פן דרמטי-קולנועי מאוד משמעותי".
 
איך בעצם התוודעת לנושא של "לשכה 06"?
 
"אני קורא דברים, אני קורא היסטוריה ישראלית, חשוף לתרבות ולתודעה ישראלית, ובין היתר התגלגל לידיי הספר של חנה יבלונקה, שנכתב לפני כעשור, שנקרא 'מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן'. זה הספר הכמעט יחידי ב-20 עד 25 שנים האחרונות על הסוגייה הזו, והיא היחידה שהקדישה פרק מסוים ליחידה הזו.
 
"זה משהו שלא ידעתי עליו וכשנחשפתי לזה הבנתי שזה סיפור גדול מאוד. ואז התחלתי להתעסק בזה בצורה מאוד משמעותית, כדי לספר את הסיפור שלהם. בספר שלה זה היה פרק מאוד מצומצם, אבל בשבילי זו הייתה אינפורמציה של משהו שצריך לתפוס אותו.
 
"במקביל, כבר לפני זמן רב שקלתי על עשיית סרט על ספר של אהרון אפלפלד, 'לילה ועוד לילה'. ספר שסיפר סיפור של ניצולי שואה בתוך פנסיון בירושלים. אז הסיפור הזה, על קבוצת אנשים, שבמקרה שלנו אינם ניצולי שואה, אבל מתעסקים בתודעת שואה וסגורים בתוך ארבעה קירות, מנותקים מהעולם, ומשהו קורה להם, זה דבר שנראה לי נכון להתעסק בו ברמה הרעיונית. ופתאום היה לא רק סיפור אלא דבר אמיתי שקרה, וזה תפס אותי על אחת כמה וכמה. זה בעצם העניין".



לשכה 06 (תמונת יח"צ)


משפט נירנברג של העם היהודי
 
איך הצלחת לאתר את החבורה?
 
"סיפור ארוך מאוד. בסרט דוקומנטרי עורכים תחקיר, אבל כשאתה רוצה לצלם אין לך את כל הנתונים. פגשתי את כולם אחרי שנכנסתי לארכיונים, התחלתי לאתר כתובות, להרים טלפונים. אתה עובד די קשה ואז מגיע אחד שמכיר את האחר, או את המשפחה של מישהו. זה היה תחקיר כמעט משטרתי, אבל בלי הכלים שיש להם.
 
"ברגע שהגעתי אליהם התברר שלא נשארו הרבה. מיקי גולדמן, מהמרואיינים בסרט, הוא גם פרסונה תקשורתית, תמיד מתראיין באיזושהי צורה. והוא ליווה את המשפט משלב החקירה ועד השריפה של אייכמן וזריקת האפר לים. הוא היה בכל המעגל הזה. אז אותו היה יחסית יותר קל להשיג, אבל הוא לא ידע לאתר את השאר ואיפה כל אחד נמצא. והיה תהליך ארוך וסיפור מורכב להגיע גם אליו.
 
"בין אלה שקשה היה מאוד לאתר היה אבנר לס, שעזב את הארץ לאחר המשפט והשתקע בשוויץ. הצלחתי לאתר את הבן שלו והבנתי שיש לו ארכיון, המצולם בסרט, שנמצא בעצם בשוויץ. צילמתי אותו עבור הסרט ושם הסיפור נסגר מבחינתי. במקביל פגשתי המון בני משפחה של כל מיני אנשים מתוך הלשכה. אבל לא כולם התאימו לסרט".



מיקי גולדמן (תמונת יח"צ)


הסרט מגולל בין היתר את היות משפט אייכמן מצד אחד אירוע פומבי שבו הושב על כס הנאשמים הרייך השלישי כולו בעוון השמדת העם היהודי. מנגד עמלו חוקרי לשכה 06 ללא הרף כדי לאתר את המסמכים הרלוונטיים שירשיעו משפטית נטו את הנאשם עצמו.
 
"בסופו של יום משפט אייכמן הוכרע על פי המסמכים", אומר הלוי. "זה היה משפט מאוד ענייני פר-אקסלנס, מול השופטים. אבל כל נושא העדויות האחרות של ניצולי שואה  התאפשר כי השופטים הבינו את גודל המעמד, את הנושא הציבורי. שיש כאן יכולת לעשות את משפט נירנברג של העם היהודי, כי במשפט נירנברג שהיה בגרמניה לא דיברו על השמדת העם היהודי. הוא נסב סביב הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה.
 
"פה הם הבינו שיש את הצוהר, את המקום לדבר על השמדת היהודים, אז הם נתנו לזה לקרות. אבל במשטרה לא רצו בזה אלא, כפי שצוין בסרט, שיהיו מקסימום 50-40 עדים. לא יותר. גם זה לטעמם היה יותר מדי, כי היו עדים 'כפולים', על אותו עניין.
 
"אבל לבסוף היו במשפט 110 עדים, כשהקטגור גדעון האוזנר מביא את היתר. היו מעט מאוד עדים שהכירו את אייכמן. כשעד התבקש לדבר על השמדת יהודי הולנד, הוא אמר 'אני לא מכיר את אייכמן, לא שמעתי את השם הזה מעולם, לא יכול להעיד עליו'. אז הקטגור אמר לו, תספר מה שאתה יודע.
 
"זאת אומרת, ברמת העדים זה לא היה משפט שהתעסק רק באייכמן אלא יותר בעניין של דור המדבר על שואת העם היהודי. והשופטים נתנו לזה יד מתוך הבנה שזה אירוע היסטורי. אבל בשורה התחתונה, המשפט התנהל בצורה עניינית ופסק הדין היה מבוסס אך ורק על מסמכים ועל עובדות".
     
איך היה המפגש המחודש של אנשי הלשכה עם זכרון האירוע המכונן בחייהם, של לשבת עשרה חודשים ולנבור במסמכים האלה.
 
"אני יכול לומר שזה לא מפגש מחודש, אלא שהחבר'ה האלה חיים את זה מאז באובססיביות מטורפת. אתה נכנס לבית שלהם, למעט מיקי ריש, שיש בו משהו מאוד ענייני ומדויק, אבל עדיין הוא אוצר את זה בתוכו, כל האחרים עדיין מתעסקים בזה. חדרי העבודה שלהם עמוסים רק בזה.
 
"מאז אותו רגע משהו בחיים שלהם השתנה משמעותית. כולל אבנר לס, שנפטר לפני הרבה מאוד שנים אבל התעסק בזה עד יום מותו. גם בני המשפחות שלהם התעסקו בזה, ובהרבה מקרים מה שהיה מאוד מעניין שהאנשים האלה לאו דווקא מתו מזקנה מלאה, הם היו שייכים לדור שלא כל כך דיבר, הם היו אובססיביים בתוך עצמם, והיה פער בינם ובין ילדיהם.
 
"כשאני נכנסתי לקטע הזה, נודעו לי דברים שאפילו הילדים לא ידעו על ההורים שלהם. הייתה איזו מן סגירת מעגל של הילדים עם הוריהם דווקא דרכי. ויש שם כמה סיפורים מאוד מרגשים. דברים מדהימים. אתה רואה איך הילדים קשורים להוריהם ומנהלים איתם דיאלוג גם כשהם כבר לא איתנו".

לשכה 06 (תמונת יח"צ)


המסמכים האלה פרצו מדממת הארכיונים
 
היו בין אנשי הלשכה ניצולי שואה ממש?
 
"היו ביניהם כמה ניצולים ומיקי גולדמן היה הנציג שלהם. רובם לא היו צברים, אבל הגיעו מאירופה טרום המלחמה. חלקם לא היו במחנות השמדה אלא במחנות הסגר או מחנות עבודה, בתור ילדים או נערים. מיקי ריש, למשל, לא עבר את מחנות ההשמדה כמו גולדמן, שאיבד את משפחתו שם, אבל היה במחנות הסגר ועבודה ברומניה. כולם היו דוברי גרמנית, אבל רובם איבדו את המשפחות שלהם שם. החברה האלה היו אז בסביבות גילאי ה-30 או ה-40 שלהם, והם עלו לארץ עם משפחותיהם או בלעדיהם".
 
בטח יש לך אנקדוטות מעניינות מהעבודה על הסרט.
 
"יש למשל את הסיפור המדהים של אפריים הופשטטר (סגן ראש הלשכה), המוזכר בסרט, הבן היחיד שלו, גדעון אלרום, שהיה טייס והוא היה מאוד גאה בו, נהרג בתאונת מטוס. אפריים, ששינה את שם משפחתו לאלרום, כשם המשפחה של בנו המנוח, נכנס לדיכאון עמוק ואז הוציאו אותו מהמשטרה וכדי לסייע לו להתאושש שלחו אותו להיות שגריר בטורקיה, אבל הוא נחטף ונרצח באיסטנבול על ידי ארגון טרור.
 
"הוא סיפר בזיכרונותיו שהוא לא קרא שום דבר על השואה, היה בור ועם הארץ בנושא. והוא היה סוג של סמן דור, של החבר'ה האלה ששמעו ולא שמעו, בעצם לא כל כך רצו לדעת על זה. הם התעסקו בבניית הארץ, בלהקים מדינה, אומה חדשה, בשפה, בתרבות. ופתאום לא הייתה להם ברירה וזה התפרץ אליהם, גם מתוך רגשי אשמה, אבל לא רק. הם נסחפו לזה בצורה מטורפת ובכל הכוח.
 
"חיים גורי, למשל, היה כתב שסיקר לעיתון 'למרחב', של תנועת אחדות העבודה, בצורה יומית את משפט אייכמן. ואחר כך חיבר את הספר 'מול תא הזכוכית'. בין היתר הוא כתב: 'הרי ידענו את כל הדברים האלה, כן, גם לפני משפט אייכמן ידענו. אך כאשר עבר החומר הזה את שולחן התביעה והיה לחלק מכתב האישום, כאשר פרצו המסמכים האלה מדממת הארכיונים, דומה היה כי כעת הם מדברים בפעם הראשונה.
 
"והידיעה ההיא הייתה שונה מהידיעה הזאת. חלה בהם אותה תמורה המתחוללת בדברים היוצאים מן הכוח של הפועל. ותהליך זה שחרר אנרגיה עצומה של 'כעת אני מבין ותופס'. כעת התחוללה השואה ולא בכל תאריך אחר שבין השנים ההן לבין תחילת המשפט'. זה לא שלא ידענו על זה. דחינו את זה. וכמו משהו תת-הכרתי זה פרץ ואי אפשר היה להתעלם מזה יותר. וזה מה שקרה לחבר'ה האלה בתוך הלשכה, הם נשאבו לתוך זה ולא יכלו יותר להגיד לא".

"כל אחד מהם בדרכו ראה את עצמו כחוקר שואה"
 
מה הייתה האג'נדה שלך בעשייה הדוקומנטרית?
 
"הסרט הזה מראש היה בנוי כקונספט של שילוב ז'אנרים. מראש הבנתי שזה לא יהיה סרט דוקומנטרי שבו אתה לוקח מצלמה ומלווה דמות. היה כאן גם שחזור היסטורי. אחרי בדיקה ותחקיר משמעותי הבנתי גם שאין חומרים מצולמים מעבודת הלשכה. אז הבנתי שיש צורך בסצנות שחזור עלילתיות, אבל בצורה חכמה, וכמו שראית בסרט יש כאן את הכנסת הדמויות לתוך השחזור.

"יש פה חיבור של זמנים גם בצורה קולנועית וגם בצורה תימטית. היה ברור שהדבר החשוב ביותר הוא הראיונות, והייתה לכך דחיפות, כי החבר'ה כבר לא צעירים ולך תדע מה יקרה. אז חייבים קודם כל לתעד את זה בצורה כמה שיותר מעמיקה. אז מה שיש בסרט זה אספקט דוקומנטרי של ליווי דמות ותיעוד דוקומנטרי, ראיונות ושחזורים, בסגנון של אילוסטרציות על פי הזיכרונות האותנטיים שלהם".
 
התלבטת האם לכנס את כולם יחד סביב שולחן או לראיין אותם אחד-אחד?
 
"היו לי מחשבות כאלה, אבל הבנתי שבזה אנחנו חוזרים לסרט הדוקומנטרי הרגיל, וזה יותר סגנון של כתבה דוקומנטרית. וחשבתי שלך תדע מה יהיה אם היינו מכנסים אותם יחד, הרי מדובר באנשים מאוד מבוגרים, וחלק מהעניין היה להוציא אותם טוב, להביא אותם למסך בצורה מאוד אנושית ואוהבת, לא משנה מהי דעתם. הבנתי שלרכז את כולם יחד ייצא לא טוב ולכן ראיינו אותם אחד-אחד".
 
ככל הידוע לך, היו מבין החברים שעבדו בלשכה באינטנסיביות כזו במשך עשרה חודשים כאלה שהתערערו נפשית?
 
"ברור שהם עברו חוויה מכוננת ומאוד מטלטלת. אז לא דיברו על תמיכה פסיכולוגית ליחידת משטרה שעסקה במשימה מסוימת. לא דיברו על זה, הם היו גם טיפוסים אחרים, דור שהיה בנוי אחרת, לא מפונק. הם לא התחילו להשתמש בכדורי הרגעה, הם היו אנשים חזקים. אני לא חושב שהם נתנו לה מקום להתפתח אצלם, אבל הם עסקו בדבר הזה באובססיביות. כל אחד בדרכו שלו ראה את עצמו כחוקר שואה, למרות שהם לא חוקרי שואה אקדמאים מוכרים".
 
באינטראקציה הצפופה ביניהם נוצרו חברויות, קשרים רומנטיים?
 
"על קשרים רומנטיים לא ידוע לי, רובם היו נשואים אז. אבל חברויות אמיתיות, אמיצות מאוד, לכל החיים בטוח שנוצרו, אפילו אם לא מדברים או מתראים יום-יום. זה לא דור שדיבר כל כך ולא דור שהיו מעבירים דאחקות. אבל אלה כן אנשים שהיו מחייכים מתחת לשפם ובמקום חיבוקים היו אצלם טפיחות על השכם. דור הרבה יותר מאופק. דור צנוע ועניו , אנשים שידעו להעריך מאוד זה את זה".

פוסט-ממורי
 
יש בסרט נגיעה למה שכינתה חנה ארנדט "הבנאליה של הרוע", בהקשר לאייכמן.
 
"לחבר'ה האלה יש המון ביקורת על התזה של חנה ארנדט, בכל מיני הקשרים. הם אמנם ראו מולם את הבנאליה של הרוע. זה נכון. אבל היא כאילו גימדה את אייכמן, עשתה ממנו סתם בן אדם, והם מבחינתם אמרו, זה לא סתם בן אדם, הוא כמוך וכמוני אבל יש בו רשע לשמו.
 
"אולי הוא לא נראה מפלצת אבל הוא עשה משהו שלא ייעשה. הם לא הקטינו אותו אלא הכניסו אותו לפרופורציה אנושית. הוא לא מפלצת אבל הוא אדם עם רוע אמיתי, עם הקשרים בלתי מוסריים בעליל בכל אלמנט. אבל הסרט לא עוסק בזה, אלא ניסה להימנע מהסוגיה הזאת. הוא מדבר על משמעות ותודעה.
 
"אני יליד הארץ, צבר, דובר עברית ולא דובר גרמנית, חי בגליל ואני חלק מההוויה הישראלית. עוד לא נולדתי כשנערך המשפט, אבל זה מלווה אותנו באיזושהי צורה באופן העמוק ביותר. זה פוסט-ממורי. אני נושא איתי זיכרונות של אחרים, שמנהלים אותנו".

לשכה 06 (תמונת יח"צ)


אדם ברוך על גורודיש
 
הלוי, עוד מעט בן 50, סיים ב-1990 את החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב ומאחוריו כ-20 שנה של עשייה קולנועית כתסריטאי, מפיק ו"לשכה 06" זהו סרטו הראשון גם כבמאי.
 
בין היתר הוא כתב תסריטים ל"לילה לבן" ו"טהארה" (שזכו בפרסים בינלאומיים שונים), אותו גם הפיק, כמו גם את "מכתבים לאמריקה", וכן את הסרט הדוקומנטרי "בגוף שלישי", שזכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל חיפה.
 
בחברה שלו OPENDOOR FILMS עוסקים בפיתוח של פרויקטים חדשים, בהם סרט עלילתי בשם "סמל ראשון מוסטפא רבינוביץ'", שכותב דויד אקרמן ואמור לביים אסף ברנשטיין, על מסתערב ביחידת דובדבן. פרויקט נוסף הוא "הולכת על שוט", שהלוי אמור להפיק ולביים, על ילד, בן של עבריין, המאוים על יד חבורות פשע בנתניה והמורה שלו בורחת איתו.
 
סרט מסקרן נוסף בתכנון הוא עיבוד לספר של אדם ברוך, "מה נשמע בבית", על שמואל גונן (גורודיש), השנוי במחלוקת, אלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים, שלאחר שחרורו נסע לאפריקה להשתלב בענף כריית היהלומים המפותח ביבשת השחורה. אדם ברוך נסע לשם בעקבותיו וראיין אותו. הלוי מחזיק בכל ההקלטות המקוריות, לאחר שרכש את הזכויות עליהן, ולדבריו מדובר בטקסטים מדהימים.