כשדבורה צפריר תוחבת את ידה לתוך הבובה חסרת החיים של אלברט איינשטיין, אני נשאבת באחת חזרה לילדות. הבובה כל-כך חיה, מכמירת לב, מחוותיה אנושיות לחלוטין, עם ניואנסים עוצרי נשימה. שכבות הציניות והאינטלקטואליות נושרות, ואני מתחברת אליה ללא עכבות, כאילו שחקן עומד לפני ולא בובה המופעלת בידיה האמונות של מנהלת בית-הספר לתיאטרון בובות בתל אביב.

"תיאטרון הבובות הוא כאן לתמיד", קובעת צפריר. "זו אמנות שהיתה פה משחר ההיסטוריה. היכן שהיו אנשים, היו גם בובות".

צפריר נחשפה לתיאטרון בובות במהלך לימודיה לתואר בחינוך יצירתי בסמינר הקיבוצים, בקורס שהעביר בזמנו הדס עפרת (בין מייסדי תיאטרון הקרון, בית-הספר לתיאטרון חזותי והזירה הבין-תחומית). בעקבות אותו קורס הלכה ללמוד במדרשה לימודי אמנות עם התמחות בתיאטרון, ובמקביל הקימה תיאטרון בובות. מהופעה עברה לעיצוב, והקימה סדנאות וקבוצות.

בית הספר נוסד ב-1990 וצמח בהדרגה, "התפתח יחד איתי", כדבריה. ב-2003 הפך לגוף ציבורי – עמותה רשומה. "הבנתי שאי-אפשר לנהל בית-ספר כזה כגוף עסקי ורווחי וצריך תמיכות מהמדינה, מהעירייה, ולהתנהל מול משרד החינוך והממסד. נלחמתי הרבה מלחמות כדי לקיים את המקום הזה".

בימים אלה עובר בית-הספר לתיאטרון בובות סוג של מהפך. לאחר שמונה שנים שפעל במכללת לוינסקי בתל-אביב, עבר לקמפוס המכללה לאמנויות של סמינר הקיבוצים, מעבר המסמל בעיניה של צפריר תחילתה של דרך חדשה.


דבורה צפריר (יח"צ)

"שחקנים לא רוצים לוותר על עצמם לטובת חפץ"

"מכללת לוינסקי היתה בית מקסים בשבילנו, אבל התכנים שם הם לא תכנים אמנותיים. החיפוש האמיתי תמיד היה להשתלב במסגרת אמנותית. סמינר הקיבוצים הוא מקום אופטימלי ואידיאלי בשבילנו – מלמדים כאן תיאטרון, עיצוב, קולנוע, תקשורת חזותית, אמנות פלסטית ואופנה".

חתרתם לעבור מלוינסקי או שזה פשוט קרה?

"קרה משהו שאני לא יודעת להסביר. משהו קוסמי, איזשהו חיבור. זה לא מקרי, שנים אני פוזלת למקום הזה. נפגשתי עם איציק ויינגרטן ומנהלים אחרים, אבל כשהגיע רגע האמת, זה פשוט קרה באופן טבעי. המנהלת של המקום, רבקה ודמני, היא אשה מאוד נמרצת, והיא הבינה את הפוטנציאל של החיבור בינינו.

"הרי מה זה תיאטרון בובות? לוקחים חפצים דוממים ומפיחים בהם רוח חיים. זו בעצם אמנות רב-תחומית שמשלבת בין אמנות פלסטית לאמנויות הבמה. כשהיא קלטה את העניין היא פינתה לנו כאן מקום, למרות שלמעשה הכל היה תפוס. אני מאוד מעריכה אותה על זה, זה מעיד על ראייה רחבה שלא כל אחד מסוגל לה. היא הבינה שהחיבור בינינו יכול לפרוץ גבולות ולהגיע לקהלים חדשים".

תיאטרון בובות בארץ נתפס כנישה שמיועדת לילדים. זו גם התפיסה של בית-הספר?

"לחלוטין לא. ברחבי העולם תיאטרון בובות הוא אמנות שמיועדת בעיקר למבוגרים. בארץ התפיסה הזו מתחילה לנבוט עכשיו, אבל זה עוד ממש בחיתולים. זה דורש חינוך של הקהל וזה תהליך ארוך וקשה שלוקח שנים. הבעיה היא שאין כאן מסורת בובות שאפשר להישען עליה, להבדיל מאירופה, למשל, או המזרח הרחוק.

"תלמידי בית-הספר נוסעים מדי שנה לפסטיבלי תיאטרון בובות ברחבי העולם, לפעמים להופיע ולפעמים לצפות. השנה, לדוגמה, אנחנו נוסעים לפסטיבל בשרלביל בצפון צרפת, ורק תביטי על התוכנייה שלהם – שקספיר עם בובות, מולייר עם בובות, אפולינר, מיטב היצירות בעולם. אלה הצגות עם תכנים למבוגרים, שהמטרה שלהן היא לתת ביטוי לאמנות דרך בובות וחומרים. בארץ זה קורה לאט מאוד, אבל אפשר להבחין בהתקדמות. זו הסיבה שאני כל-כך דוחפת לכיוון של שיתוף פעולה עם כל מיני גורמים".

לאיזה סוג של שיתוף פעולה את מכוונת עם סמינר הקיבוצים?

"קודם כל, לחבור להפקות תיאטרון של הסטודנטים למשחק מהסמינר. יש בעיה בתחום הזה. שחקנים לא אוהבים להופיע עם בובות, כי חוץ מהעובדה שזה מסובך טכנית, זה גם גוזל מהם את תשומת הלב. הם לא רוצים לוותר על עצמם לטובת חפץ דומם. אבל אפשר לראות שהתחום הזה נכנס בהדרגה גם לתיאטרון הרפרטוארי בארץ. ההצגה 'תהילה' בתיאטרון החאן, למשל, שבה הדמות הראשית היא למעשה בובה. אני רוצה להגדיל את זה, לשנות את השפה הישנה והמוכרת של הבימה והקאמרי וליצור שפה חדשה, עם פחות טקסטים ויותר פעולות – שפה ויזואלית של בובות".


"תיאטרון בובות" (יח"צ)


"תיאטרון הבובות הוא לא תחום של אינסטנט"

מה כל-כך קשה בהפעלה הטכנית של בובות?

"בשנה שעברה עשינו קורס יחד עם שח"ם, ארגון השחקנים בישראל, שהעביר שמוליק שוחט. זה היה מאוד מעניין. חיפשנו את המודל האידיאלי לאמן שיעבוד עם בובות, ושם ראינו את הקושי שהחיבור הזה מעורר. אנשים חושבים שלהפעיל בובות זה דבר פשוט, אבל זו אמנות מאוד מסובכת, שדורשת ידע טכני ודיוק מאוד גדולים. יש המון סוגים ווריאציות של הפעלה – מלמעלה, מלמטה, עם חוטים, מופשט, מוחשי, זה עולם שלם. צריך הרבה אימון כדי ליצור את הקסם".

יש שחקנים שמתעניינים בזה?

"אני בחיפוש ארוך שנים אחרי שחקנים שרוצים להתעסק בזה, וזה מסובך. אנחנו חיים בתרבות אינסטנט, אנשים רוצים להפוך לכוכבים ברגע. תיאטרון הבובות הוא לא תחום של אינסטנט, הוא דורש המון השקעה ואימון. אבל מי שנכנס אליו, נפתח בפניו עולם קסום עם פוטנציאל אינסופי".

גם תחום המחול קרוב ברוחו לתיאטרון בובות.

"בהחלט. תיאטרון בובות הוא מאוד מחולי. הוא עוסק בתנועה, בשפה לא מילולית, וזה מאוד קרוב למחול. בעצם זה סוג של ריקוד. הייתי שמחה שתיפתח מגמה קטנה לתיאטרון בובות בסמינר הקיבוצים, שיכולה לפתוח לאמנים – שחקנים ורקדנים – עוד ערוץ ביטוי. לנו כבית-ספר יש המורים הטובים ביותר ותוכניות לימוד מוסדרות, ואנחנו יכולים לתת את כל ההדרכה והידע".

שלל הקורסים והמסלולים שמציע בית-הספר לתיאטרון בובות אכן מדהים. אחד מהם, למשל, קורס קיץ שמתנהל בימים אלה, הוא תיאטרון פופ-אפ בהנחיית גילי אולמר-קוזין. הקורס מלמד את טכניקת הפופ-אפ, הלקוחה מעולם הספרים התלת-ממדיים, ומדריך את התלמידים ליצור עולמות נייר תיאטרליים בזעיר אנפין.

אילו מסלולים קיימים בבית הספר?

"יש ארבעה מסלולים: משחק והפעלת בובות, עיצוב ובניית בובות תיאטרון, מסלול חינוכי-טיפולי-קהילתי ואמנות הסיפור בשילוב בובות וחפצים. מעבר לזה יש גם התמחויות ייעודיות למטפלים ולמורים וקורסי העשרה לקהל הרחב. בכל המסלולים אנחנו מקיימים מגוון רחב ומעניין של קורסים ופרויקטים מיוחדים, ודואגים להתחדש כל הזמן".

למשל?

"אחד הקורסים החדשים שייפתחו אצלנו השנה הוא 'בובות יוצאות לרחוב'. הקורס הזה מתחבר גם לעשייה תיאטרונית וגם לעשייה חברתית, מפני שאפשר לצאת עם בובות גדולות לקרנבלים, עדלאידות, הפגנות ומחאות. בפורים אנחנו מתכוונים לקיים, בשיתוף עם סמינר הקיבוצים, תהלוכת בובות מיוחדת שיהיה לה איזשהו נושא פוליטי או חברתי, משהו מהחיים.
"עוד קורס חדש ומעניין מתחום התיאטרון הוא המעבדה בהנחיית שמוליק שוחט, שעשה את ההצגה המצליחה 'הדיבוק – בין שני עולמות'. זה קורס שמיועד לשחקנים, רקדנים ובמאים והוא חוקר את הדיאלוג המורכב בין אמן הבמה לבובת התיאטרון".


"תיאטרון בובות" (יח"צ)


"אנשים מתחברים לבובה מהמקום הכי עמוק"

למה מיועד המסלול הטיפולי-חברתי?

"זו מגמה שמתפתחת לאט-לאט, אבל בביטחון. אנחנו לא מספקים תארי מטפלים, אלא מלמדים איך לעשות שימוש בתיאטרון בובות ככלי טיפולי במסגרות חינוכיות, קהילתיות וחברתיות. אנחנו מכשירים מדריכים או מסייעים בתהליכים קבוצתיים שהתמחותם הם תיאטרון בובות. מי שלומד אצלנו יכול גם להשתלב במערכות פארא-רפואיות, בייעוץ או בבתי-ספר.

"יש לנו המון קורסי בחירה והעשרה ויש מסגרת סטאז' בהתנדבות, שדרכה אנחנו עושים פרויקטים מדהימים עם אוכלוסיות נזקקות או חלשות. שני פרויקטים נהדרים שאנחנו עובדים עליהם הם עבודה עם ילדי פליטים בגינת לוינסקי בתל אביב ועבודה עם קבוצת פגועי נפש השייכת לעמותת אנוש בבת ים".

מה תפקיד הבובה בהקשר הטיפולי?

"אנשים מתחברים לבובה מהמקום הכי עמוק שלהם, ולכן הן יכולות לסייע מאוד בתחום הזה, בעיקר עם ילדים. הבובה יכולה לעשות בשנייה מה שמחנכים, מטפלים ומורים לא יכולים לעשות. יש לה כוח אדיר. היא יכולה לתפקד כבובת חבר או כבובה מתווכת, כי ילדים נענים לבקשות של בובה יותר בקלות מאשר לבקשות של בני-אדם. אנחנו מלמדים גם דרמה-תראפיה בסיוע בובות. זה כלי מסייע נפלא לפסיכולוגים, מנחי קבוצות, עובדים סוציאליים ועוד".

ושאר המסלולים?

"מסלול העיצוב מיועד לאנשים שעוסקים באמנות פלסטית – ציירים ופסלים. נהוג לחשוב שאין מה ללמוד בהכנת בובה, מספיק שיש לך ידיים טובות, אבל זה לא נכון. זו מומחיות בפני עצמה. בובות הן כמו קריקטורות. בגלל שרואים אותן מרחוק, הן חייבות להיות אב-טיפוס של משהו, עם אפיון חזק ומוגזם, חד וברור: הזקן, הרשע, הצעירה, העשיר. קצת כמו בקומדיה דל-ארטה. יש גם הרבה עניינים טכניים, מנגנונים ווריאציות, ואת כל אלה צריך ללמוד. צריך להכיר את תכונות החומר.

"לגבי המסלול למספרי סיפורים, הוא נועד למספרים שרוצים לשלב בובות בסיפורים שלהם. יש שם קורס שנקרא 'שעת סיפור – לא לילדים בלבד', שמלמד איך סיפור זו בעצם אותה מיומנות לילדים ולמבוגרים".

השנה לראשונה פותח בית הספר קורס עיוני מתוקשב ללמידה מרחוק. בין השאר מלמד הקורס באמצעות האינטרנט את מסורות תיאטרון הבובות השונות בעולם – יפן, טורקיה, הפיליפינים, איטליה, סיציליה ועוד.


"תיאטרון בובות" (יח"צ)

"הבובות שאנחנו יוצרים דומות לנו"

איך אתם מסתדרים מבחינה כלכלית?

"זה על גבול הבלתי אפשרי. באופן עקרוני אנחנו נתמכים על-ידי משרד התרבות, אבל זה לא מספיק. יש המון קשיים בתחום הזה: אין הרבה מורים, אין מספיק תלמידים, מיעוט תמיכות, חוסר מודעות ומסורת ומעט קהל. להחזיק כזה בית-ספר דורש המון מאבקים, ואין שום ספק שכדי לעשות את זה צריך להיות משוגע לעניין. אבל אנחנו מחזיקים מעמד ומוציאים מבית-הספר שלנו יוצרים ומטפלים מעולים שממשיכים את דרכם בהצלחה".

לסיכום, איך תגדירי את סוד קסמה של הבובה? מה יעזור לה לשרוד ואולי לפרוח בעולם הדיגיטציה והאנימציה התלת-ממדית?

"ההשוואה בין בובות לאנימציה היא כמו בין תיאטרון לקולנוע. זה פשוט לא אותו דבר. הבובות זו הופעה חיה, במלוא מובן המלה. אנשים מגיבים אליהן באופן מיידי וחזק כי הן קשורות לנפש האדם, ויש אומרים שהן הצל, האלטר-אגו שלנו. הבובות שאנחנו יוצרים דומות לנו, כי הן נובעות ממקומות מאוד עמוקים בתודעה.

"לבובות היה מאז ומתמיד תפקיד חברתי בעולם. לבובה מותר להגיד הכל, בניגוד לזה שמפעיל אותה – היא יכולה ללמד שפות, להעביר ביקורת על המשטר, לעשות הכל, כי הקול שלה לגיטימי. ומאחר שהבובה תלויה במפעיל, היא יכולה להישאר תמיד אקטואלית. עם כל הכבוד לאנימציה, אין לבובות תחליף. זו אמנות נצחית, והיא לא תמות לעולם".

לפרטים על מסלולי הלימודים והקורסים בבית הספר לתיאטרון בובות ודרמה בהנהלת דבורה צפריר בטל': 03-741938 ובאתר הבית של בית הספר .