"אמנם הפסטיבל נלחם על הישרדות, אבל בינתיים בלי פשרות". יוסי מר-חיים מדווח מאילת
הברקה גדולה היתה למארגנים כאשר העבירו את הג'ם, גם אם לא מרצונם, מהמלון אל חוף הים.
אמנם כפר הג'אז אינו מלא בינתיים, אבל המעבר מאפשר לשמוע ג'אז בנחת אפילו בתוך המים. גם אין צורך לריב על מקום עם בריונים התופסים את כל השורה ולדרוך על אלה שקונים יין. אולי לא היו שם מיטב הנגנים – את אלה שמענו בנמל – אבל האווירה חלום.
רוח נעימה קיבלה את המופע הראשון בפסטיבל, של אלברט בגר הוותיק, מייצג הג'אז החופשי. הופעתו המינימליסטית עם הבסיסט הנהדר אסף חכמי והמתופף יואב זוהר התחרתה בטריו אחר ללא פסנתר, זה של החצוצרן אבישי כהן, שנקרא "טריבני" והיה מודרני להפליא, עם אחד הבסיסטים הגדולים בעולם, עומר אביטל, והמתופף האמריקאי ג'ף באלארד.
מה היה ההבדל? בגר מגיש ערב מהודק של יצירותיו בלבד; קשוח, רציני, חמור. כהן קורא להרכבו על שם צומת של שלושה נהרות בהודו, והערב שלו הוא מפגש ססגוני של חומר מקורי יחד עם יצירה של אורנט קולמן (האבא הרוחני של בגר) ובי-בופ כמו "לילה בטוניס" של גילספי. כהן מחויך וזורם; בגר מרוכז בחומר הממשיך 20 שנות יצירה.
אבישי כהן, צילום: פיליפה לוי
לא ג'אז – אבל איזה קסם!
אכן, הפסטיבל שרוי במאמץ הישרדות מול כל הפיתויים האחרים, ולשמחתי בינתיים בלי פשרות. שלושה אקורדיוניסטים פולנים בסוגי אקורדיונים שונים בהרכב Motion. יותר פולקלור וגימיקים של הקשה ונשיפה, אבל מיצוי טוטאלי של אפשרויות האקורדיון, פלוס פרק מאלף במקצבים הונגריים ואוקראיניים. לא ג'אז – אבל איזה קסם! זה הראש של דובי לנץ שרודף אחריהם שנים.
טריו Motion, צילום: יח"צ
הביטול הכואב (שניים בסך-הכל) הוא של הבלוזיסט מאט סקופילד. בתוך יומיים מצאו פתרון. ערב עם המנהל האמנותי השני והסקסופוניסט המופלא אלי דג'יברי וערב עם שלמה יידוב ואלון אוליארצ'יק.
ועדיין אין תחליף למי שהיה אמור לתת בראש בבלוז. לכן שמחתי מאוד לשמוע את התחליף לביטול הראשון: ג'ון אסקריט, מקיש נהדר המנגן פיוז'ן בסגנון שנות ה-80–90, ואיתו הזמרת טניה אלסקה. סוף-סוף מישהו המייצג בגדול את הפסנתר של הערב הראשון. אמנם שמענו השפעות של צ'יק קוריאה ופט מתיני, אבל יש לאסקריט ייחוד, וכמתווך הוא מעמיד את הפיתוח המלודי במרכז.
הערב הראשון, אם להציע סיכום ביניים, הוא הצהרת כוונות מרשימה, אמנם עם בלגן בקופות, אבל עם הלב במקום הנכון.
"לא הבנתי מלה, אבל יצאתי מוקסם"
הזמר הברזילאי ז'ואאו בוסקו הוא זמר וגיטריסט עם רזומה של עשרות שנים, הופעה מגובשת, צוות ממושמע, ורק חבל שאין תרגום לעברית. אמנם אחינועם ניני, שאותה אירח, שרה שיר אחד בעברית, אבל כל מי שהבין פורטוגזית יכול היה להתרשם מהלהט הפוליטי, ההומור והאירוניה, שנעלמו מאוזניהם של מי שאינם דוברים את השפה, וחבל.
ועדיין, דרך הפריטה של בוסקו בגיטרה האקוסטית ביד שמאל, העושר ההרמוני שרק יצירותיו של ז'ובים אולי מתעלות עליו – כל אלה הותירו רושם עז, כך שלצערי לא הבנתי מלה, אבל יצאתי מוקסם. ניני ישבה באולם כדי לא להחמיץ אף מלה, וכשגמרה לשיר לא נעלמה לחדר האמנים, אלא חזרה להקשיב, עם רספקט עצום לאחד מאבות הטרופיקליה.
אל פוסטר בן ה-70, נוגע לא נוגע בעדינות במברשת ובמצילתיים ונחבא בין התופים, ניהל מערכת מושלמת של דייקנות כשלידו החצוצרן שתפס את מקומו של מיילס דייוויס בהרכבים רבים, רוני וולאס. דג'יברי בא לעזור. וואלס ופוסטר חברים ותיקים, והרפרטואר כלל קטעים רבים של המאסטרו דייוויס, שאותו שירת במשך חמש שנים.
"אחרי חמש דקות שכחתי לחלוטין את כולה"
חברי ההרכב התייצבו בארבע בבוקר בג'ם והעלו פלאים את רמתו. כשנזכרתי בהרכב שנשלח על-ידי מוסד תלוניוס מונק, שהיה לא רע, אבל ללא בשורה מיוחדת פרט לנגינת סטנדרטים חביבים וישנים – הבנתי מה עובר על סטודנט למשחק שרואה בלונדון הפקה של שקספיר.
הכל מתקתק אצל פוסטר – מהחליפות המהודרות של חברי ההרכב עד לבאלאנס הפנימי ביניהם. ג'יין מונהייט, הזמרת של מוסד מונק, המגדל באמריקה מובילי ג'אז פוטנציאליים, איכזבה אותי. מקצועית, היא שולטת במעברים טונאליים מורכבים ויודעת הרמוניה – אבל מה שווה כל זה אם אחרי חמש דקות שכחתי לחלוטין את כולה.
הלכנו לג'ם עם ניחוחו של פוסטר. שם, דרך אגב, לא מרשים להיכנס לים מטעמי בטיחות. הצדק איתם כנראה, אבל אף אחד לא בא לישון במתחם. אולי השיווק היה לא נכון ואולי הנוער מעדיף להסתדר לבד.
מכל מקום, הג'ם וגם הנמל היו הומי אדם, בהשוואה ליום ראשון, ועוד לפנינו מחר, עם ברנפורד מרסליס בכבודו ועצמו.