בקרן הרחובות ז'בוטינסקי ובן-גוריון, ברחבת הביטוח הלאומי בבת ים, ישחזרו סמ"רית ג'ני אברג'יל ורב"טית ג'אנה רוזבובין מדובר צה"ל את הנצחונות הימיים היהודיים הגדולים, החל מקריעת ים סוף וכלה בקרב על המרמרה.

כל זה יקרה במופע תיאטרון הרחוב הסאטירי "בנות בצריח" של נדב בושם ועדילי ליברמן, שיעלה במסגרת פסטיבל בת ים הבינלאומי לתיאטרון רחוב ה-17, הנפתח היום. המופע גם יציין בחגיגיות רבה את פתיחת נמל בת ים החדש.

נדב בושם, 38, הוא שחקן וכותב פרינג'אי ותיק ("ישבנים קוראים שירה", "חומוס צ'יפס סלט", "ותו לא" – רשימה חלקית ביותר). עדילי ליברמן , 34, היא שחקנית יוצרת ("ים יבשה", "תנועה ציבורית", "סוד האגם המלוח").

השניים הפכו לצמד חיילות נועזות וחדורות מורשת, שמעבירות סיורים תלויי מקום בבניין עיריית תל אביב, ברחוב שינקין בתל אביב – והשבוע בבת ים.

מימין: עדילי ליברמן, נדב בושם (תמונות יח"צ)


הפנים החדשות של דובר צה"ל

מיהן ג'ני וג'אנה, מאיפה באו הדמויות האלו?

בושם: "ג'ני אברג'יל נולדה כסוג של תגובה סאטירית לחיילת עדן אברג'יל, שהתפרסמה לפני כמה שנים כשהצטלמה באינטרנט עם פלסטינים כפותים. היה בזמנו רעש מאוד גדול, ומאז גם קמו לה יורשים. עשיתי עם חברים שחקנים ערבים מתיאטרון עכו סרטון ששיחזר את התמונה המקורית, ואחר-כך היו כל מיני פרסומים אחרים והתחלתי להכניס אותה למופע היחיד שלי, 'קיצ'קוצ'ים אישיים', ואז עלה הרעיון של הסיור. פניתי לעדילי, שהיא חברה טובה שגם עבדתי איתה בעבר, והתחלנו.

"ג'ני הפכה לפנים החדשות של דובר צה"ל מאז הפרסום של פרשת אברג'יל, והיא עושה כל מיני 'לילה לבן בג'נין' ו ו'בתים מבפנים בדהיישה'. ג'אנה היא העוזרת של ג'ני, הע' שלה, וזה מאפשר לג'ני להיות יותר חזקה מול מישהי יותר מוחלשת".

ליברמן: "ג'אנה הגיעה מרוסיה בגיל שנה וחצי, יש לה אמא חד-הורית והאבא לא בתמונה כבר שנים. היא גרה שתי קומות מתחת לג'ני באשדוד. נוצרה ביניהם חברות, וג'ני לקחה אותה תחת חסותה. יש ביניהן המון אהבה ופרגון, אבל מאוד ברור מה יחסי הכוחות.

"בהתחלה היא מאוד ביישנית, וככל שהמופע מתקדם והיא מקבלת פידבקים היא מגלה שזה בסדר, אז היא תופסת יותר מרחב. אבל ביחסים של שתיהן ברור מי נולדה בארץ והיא צברית ומבינה איך הדברים עובדים ומי פחות, גם אם ג'אנה הגיעה לכאן בתור תינוקת".

הסיור הראשון של "בנות בצריח" התקיים במסגרת פסטיבל "תלוי במקום", שנערך בבניין עיריית תל אביב, כסיור של לוחמות בעקבות לוחמים. "הרעיון הוא שתי נשים שמייצגות את עולם הצבא המאוד-מאוד גברי", אומר בושם. "שתי נשים שמספרות את סיפור המורשת ואונסות את המורשת לכיוונים שלהן, אולי לא מתוך מודעות, אלא מתוך מה שהן הבינו. הבת והנכדה של העולים ממרוקו והעולה מרוסיה מספרות את סיפור הגבורה של הגבר הלבן".

ליברמן: "המצאנו מין קולאז' של כל קטעי הסיפורים, קולאז' שהוא חצי פיקטיבי, אבל נשמע משכנע. הכי מצחיק שגם חברות שלי שהיו בקהל היו בטוחות שהרבה דברים באמת היו. שבחדר האופניים היה בית-כנסת ישן קטן, שבקומה התחתונה של העירייה היה שוק מקורה שהממלוכים הקימו, ושבסופו היתה שומרת השוק, ארנונה בן-דיין-מלול, או מדרגות הפקח האלמוני".

הסיור השני היה בפסטיבל "ניסוי כלים" בבית תמי – "סיור בעקבות יוצרים". בושם: "זה סיור בעקבות הגיבורים התל אביבים שגם הם נעלמו כבר, ברובע ה'בוהמיוני' היהודי של שנקין. לפני 20 כולם רצו לגור בשנקין, היום זה רחוק-רחוק מלהיות ככה".

בושם: "בבת ים זה לא סיור. תמיד חוגגים את הנצחונות של ישראל, ולרגל חנוכת הנמל החדש של בת ים, ששלומי לחיאני בונה על חורבות הנמל הממלוכי הישן. חשוב לבנות לחגוג נצחונות ימיים כמו קריעת ים סוף, אקסודוס והניצחון של המרמרה, שעוד ידובר בו.

"אז נשחזר עם הקהל את קריעת ים סוף. ג'אנה עושה שחזור של הניצולה היחידה של אקסודוס, ששחתה אל החוף וביטוח לאומי מבקש ממנה ערובות לזה שהיא ניצולת שואה. אנחנו משחזרות גם את המרמרה, עשינו תחקיר על הדו"ח של מה שקרה שם, ואנחנו משחזרות את זה באופן הלאו-טקי שלנו".

בנות בצריח (צילום: לוסיאנה קפלון)


תיאטרון רחוב מזוהה בארץ יותר עם תכנים לכל המשפחה, ואתן מביאות תכנים פוליטיים, סאטיריים. אין חשש שאנשים יתעצבנו וילכו?

בושם: "תיאטרון רחוב באירופה ובימי הביניים היה תמיד מקום לתיאטרון חתרני יותר, סאטירי יותר, שמדבר נגד השלטון או השליט, כמו בקומדיה דל-ארטה, פאנץ' וג'ודי. הוא לא היה ממוסד.

"בהקשר שלנו, דווקא הדמויות האלו הן דמויות מאוד עממיות, שאתה מתאהב בהן בדקה, בחוכמת חיים שלהן ובמה שיש להן להגיד. אנחנו מאוד אוהבים אותן ובגלל זה אנשים מאוד מתחברים אליהן. הן מהמקום הצדדי של מדינת ישראל, והן רוצות מאוד להיות חלק מהמיינסטרים, מהציר המרכזי של יד-לבנים.

"בהתחלה פחדנו מהתגובות עם עניין המרמרה, אבל עשינו חזרות במקום ואנשים מאוד התעניינו שעושים על זה מופע והיה להם מה להגיד. נראה לי שזה יעבור טוב. חוץ מזה שנקודת המבט היא של חגיגה, לא של ביקורת. ותמיד יש לנו את ביטוח לאומי לבדיחות ברגעי מצוקה, כי את ביטוח לאומי כולם שונאים".

עשיתם תחקירים לקראת הסיורים?

ליברמן: "זה התחיל עם סיורי מורשת. הלכנו לכל המוזיאונים של צה"ל והאצ"ל, ההגנה והלח"י. התלווינו לקבוצות חיילים שעוברות את הסיורים האלה. זה עובד מאוד על רגש, על סיפורים אישיים, סיפורי גבורה, והכל נועד לחזק את העמדה שלך, כמו הסיורים לאושוויץ. מדינת ישראל והמערך הערכי חינוכי שלה מגיל אפס עד היום. קצת כמו טקסים. בסיורים זה תמיד קשור לקרבות ולתחושת ניצחון של מעטים על רבים, סטייל מצדה.

"תל אביב, בת ים וראשון לציון מלאות עכשיו ציוני דרך למה שהיה פה. בכלל לא צריך להתאמץ. בכל מקום שאתה יורק יש משהו – כל הזמן מציגים בארץ עוגנים, וצריך לתחזק אותם, לא לתת להם להשתחרר.

"המקום שבו אנחנו נציג בבת ים היה עמדה של ההגנה שממנה ירו והגנו על העיר. נפגשנו עם אחד מוותיקי בת ים והיינו במוזיאון הקטן של העיר, 13 משפחות הגיעו. נלחמו על הגבול עם ג'באליה, הפציצו אותם מיפו. רצו עוד יהודים בחוף הדרומי של יפו. בית וגן".

ליברמן: "חברים אומרים, יהרגו אתכם בבת ים. איזה בולשיט. כשאני ג'אנה אני מדברת אמת, דברים שקיימים גם בעדילי. בתוכי יש גם ימנית קטנה מתנחלת, כמו שבכל אחד נמצא הערבי הקטן. מה שאני אוהבת בדמויות זה שהן באות מתוכנו. יש בזה משהו שמרגש אותי ואני מתחברת אליו, ברור.

"היינו למשל במנהרות הכותל, אז בעין החיצונית אני רואה את האינטרסים הסמויים והסאבטקסט, אבל אני גם נהנית. יש בזה מין הנאה של להיות חלק מקבוצה, קואליציה, ולא כל הזמן בהתנגדות של האמן השמאלן, האופוזיציונר. להיות חלק מהדבר, אבל באמת.

"בהרבה מקומות אני מגלה שאני חושבת מורכב. ראינו המון סרטונים על הסיפור של המרמרה, ואני לא יכולה להגיד לך שלא יצאתי מאוד מבולבלת, מה נכון ומה לא. אם הייתי ממקבלי ההחלטות הייתי בוחרת אחרת מן הסתם, אבל כשהדבר כבר קרה והתגלתה אלימות – כל הסיפור הזה הוא מורכב, באמת. ברור שג'ני וג'אנה מביאות פן מסוים שלו, את ה'ניצחון' שלו, מבחינתן חיילי צה"ל הם 'גיבורים', כמו שאהוד ברק כתב בפרוטוקולים של ועדת טירקל.

"היום, כשאני רואה חיילות וחיילים ברכבת או בכל מקום אחר, אני רואה אותם בהרבה יותר חמלה ממה שלפני. אני שופטת, ועם זאת אני אמפתית ללחץ החברתי ולמצב הבלתי נסבל שגם הם נמצאים בתוכו. הייתי בסיורים של 'שוברים שתיקה', יש אלמנטים של לחץ קבוצתי, כשכל החברה בישראל דורשת ממך ליישר קו ולומר באופן ברור מי פה טוב ומי פה רע.

"יש מין 'אח גדוליזציה', או הדיבור על זה שצה"ל נהיה כור היתוך, רק לא ברור כור היתוך למה, וזו השאלה שלי ושל נדב. כאילו כולנו יישרנו קו עם משהו שמאוד מאמין בדרכו, שאומר כן. כמו סטטוס בפייסבוק כזה, 'שיהיה שבוע טוב ובוקר טוב לכולם'. מין משהו כזה שמעדיף לא לראות, ולבחור באיזשהו מקום באופטימיזם בלי לראות את המציאות המורכבת.

"ג'ני וג'אנה בחרו את הצד שלהן. הן הפה, האוזניים והטלפיים של הדבר הזה, הן הפנים החדשות של דובר צה"ל. מה שלא מתביישים בו כבר. אין כבר בושה. זה המצב, 'אין מה לעשות', כמו שג'ני אומרת הרבה. ואני חושבת שדרך הצלילה פנימה לדמויות האלה, גם הן מגלות הרבה דברים. החוויה עצמה היא כיפית, אנחנו צוחקים גם על עצמנו, אבל אחרי שמדברים עם אנשים שראו את זה, זה מעלה גם דברים קשים.

"ג'אנה לימדה אותי המון בחצי שנה האחרונה. את המקום הזה של 'כיף והכל סבבה והכל טוב ואין מה לעשות, זה המצב, אנחנו צריכים לשרוד פה, או אנחנו או הם'. זה מקום שמאפשר הרבה כוח והרבה חופש. לא להיות כל הזמן השמאלנית שחופרת".

 
בנות בצריח (צילום: לוסיאנה קפלון)

מאבק סיזיפי, מטורף, מייאש, אבל זה אני

בושם פועל זה שנים בשוליים של הפרינג' הבימתי, עם כמה הבלחות כתיבה לטלוויזיה ("רנו פסקאל", "פיני הגדול", "קצרים"). הוא גם חבר בוועד המנהל של שח"ם (איגוד שחקני המסך), שזכה לאחרונה להצלחה במאבק על שכר לשחקני פסטיבל עכו.

העובדה שאתה בפרינג' היא משהו שאתה שמח בו או מצטער עליו?

"אני מכיר בכך ושלם עם זה שאני בן-אדם לא מיינסטרים, לא בתפיסת עולם, לא במפלגות שאני מצביע להן, לא בכתיבה שלי ולא במשחק שלי, וזה בסדר גמור. ברור שבמקומות אחרים הייתי יכול לחיות יופי מהפרינג', באירופה למשל. בארץ זה קשה עד בלתי אפשרי. מאבק של המון אנשים על תקציב קטן, בגורמים שלא משלמים, ומאבק מתמיד על קהל, סיזיפי, מטורף, מייאש, אבל זה אני.

"אם הייתי משחק באיזו קומדיה לכל המשפחה באיזה תיאטרון מסחרי רפרטוארי 300 פעם בשנה, אולי הייתי נופל ומת. אני צריך ליהנות ממה שאני עושה, ויש לזה מחיר כלכלי וגם מחיר בחשיפה לקהל. יכול להיות שזה ישתנה, יכול להיות שהשנים הבאות יביאו דברים אחרים, ויכול להיות שלא. זה מה שזה".

התחלת במופע משותף עם יובל שגב ("ישבנים קוראים שירה"), שהצליח להגיע למיינסטרים ("אמא'לה").

"התחום של יובל הוא פרינג' טלוויזיוני, וגם יובל או אנשים כמו יובל מתקשים מאוד למצוא היום במה לפרינג' הזה בטלוויזיה. ביפ נעלם לו בגלל כל מיני גופי תקשורת, וגם יס מאוד מידלדל. מאוד-מאוד קשה. בהחלט. אם אתה לא בטלוויזיה, אתה סוג של לא קיים. אם מישהו לא באמת כרוך אחריך או אחרי העבודות שלך, הוא לא יטרח לצאת מהבית, וזה לא פשוט. לכן התיאטראות הגדולים נעזרים בשחקנים מוכרים על המסך. גם הם צריכים לשרוד. זה מדכא, אבל מדכא יותר לעבוד בביטוח לאומי.

"אולי המפה התרבותית בארץ תשתנה, אולי חלוקת תפקידים שונה תשנה את המפה. בינתיים יש קיבעון מאוד ממית של העסק. המזל שלי שיש לי משפחה שעוזרת, לא הייתי שורד בלעדיהם, ויש לי את המוח שלי, שכל הזמן יוצר דברים חדשים, שנותן לי את הדרייב והכוח להמשיך.

"בשביל אנשים עם ילדים ושכר דירה או משכנתא, זה מרדף בלתי פוסק. דברים איומים ונוראים, חלטורות שמחסלות את ההנאה ואהבת המקצוע, והרבה פורשים או נעשים פקידים או נכנעים לבינוניות של הדבר. לא באשמתם, אלא כי זו המציאות, שהיא קשה מאוד, שהיא מועכת. אבל היא מועכת את כולם, בכל המקצועות".

אבל "בנות בצריח" לא אומרות נואש. אחרי השחזורים בבת ים, עתידות ג'ני וג'אנה להגיע באוקטובר לסיור בתיאטרון תמונע. בנובמבר הן יתארחו בבית ראובן, ובמרץ בפסטיבל "אשה" בחולון.

"תיאטרון רחוב זה משהו חדש בשבילנו אחרי הסיורים בתל אביב", מסכם בושם. "יש גם וידיאו ומוזיקה. מבחינתו זו הפקת ענק, פסטיגל, ונראה לי שיהיה מאוד-מאוד כיף. כולם מוזמנים. הטיילת בבת ים מהממת, הים יפה, האנשים מקסימים. יש פיצה טובה וזולה".


"בנות בצריח" יעלה בימים רביעי וחמישי, 22–21 באוגוסט 2013, ב-20:30 וב-22:00, ובשבת, 24 באוגוסט 2013, ב-21:15 וב-23:00 ברחבת הביטוח הלאומי (ז'בוטינסקי פינת בן-גוריון). המופעים יתקיימו במסגרת פסטיבל תיאטרון הרחוב הבינלאומי בבת ים, רביעי עד שבת, 21–24 באוגוסט 2013, לאורכה של הטיילת המתחדשת. הכניסה חופשית! לפרטים: 03-5556350.