מסע כפול אל תקווה של חיים: דואט של הלל קוגן וסולו של עידן כהן במופע משותף במחסן 2
"אוהבים ערבים" – משל הדו
-
קיום
יצירתו החדשה של הלל קוגן, "אוהבים ערבים", שהועלתה לראשונה במסגרת אינטימדאנס 2013 של תמונע, היא ככל הנראה יצירת המחול הפוליטית האמיצה ביותר שנוצרה כאן בשנים האחרונות, ואולי בכלל.
קוגן הוא רב אמן-בימתי שיודע שהטקסטורה הכוריאוגרפית עלולה להחמיץ את מסריה תחת המסכה האסתטית שלה. הוא אינו חוסך ברעיונות איך להוליך את קהליו בנתיב הפענוח של אמירותיו הפוליטיות, וביצירתו החדשה הוא עושה זאת בתחכום יצירתי ומקורי.
לנוכח שמה של היצירה היה ברור מראש, לכאורה, מה הכיוון הציני שהוא ילך בו. גם העובדה שידוע מראש שהפרטנר שלו הוא עדי בוטרוס, בן המגזר הערבי, רמזה על דואט שבו ייבחן המשקע המפריד או אולי גם המחבר ביניהם.
אבל קוגן חכם יותר, מתברר, והוא יודע לתרגם למעשה יצירתי את נסיונו הרב כרקדן, ככוריאוגרף וכמנהל חזרות של אנסמבל בת שבע, וכמובן את היכרותו העמוקה עם תורת/פולחן הגאגא שהביא אוהד נהרין.
בהומור הבלתי נלאה של דבריו, המלווים את היצירה כמעט ללא הפוגה, הוא יוצר מבנה דואלי, המתחיל כהתחבטות בשאלה איך כרקדן עליו להתייחס אל החלל שבו הוא ניצב או נע, ואיך החלל יתייחס אל גופו הנע בו. הגוף, התנועה, החלל – הם "שלו".
אבל זו אמנות האשליה, כי מהרגע הראשון קוגן אינו מדבר באמת על מחול, אלא על הנארטיב הציוני הפוליטי. כדי לבטא זאת במחול הוא חייב שיהיה לו שותף, רקדן ערבי, נציג לנישול מהבתים וגם מהתרבות, ובמיוחד מהמחול.
"אוהבים ערבים" (צילום: יח"צ)
וזה אות הכניסה של בוטרוס, וזאת נקודת המעבר מהדיון התנועתי הטהור, לכאורה, אל הדיון התנועתי הטעון במשמעות פוליטית גלויה. זה מתחיל מיד בהצגת שני סימני ההפרדה שקוגן מבקש למחוק: חומה דמיונית היוצרת את התיחום הגיאוגרפי בחלל וסימנים מאפיינים של הזהות הלאומית.
זו מקבלת משמעות דחוסה מאוד כאשר בוטרוס מצייר על חולצתו של קוגן מגן דוד, וקוגן מצייר את חרמש הסהר על מצחו של בוטרוס, על אף שהוא נוצרי. האסוציאציות ברורות, אבל המטרה ה"מקדשת" את הסימון הזה היא להראות את הדרך לדו-קיום תוך כדי בנייתו הכוריאוגרפית של דואט שישמש משל לדו-קיום.
משם ואילך, תוך בניית התנועה הדומה או הנגדית, נוצר בין קוגן לבוטרוס דיאלוג תנועה אופייני, כשבוטרוס אינו מהסס לחייך מול נסיונות השכנוע של קוגן, והולכת ונרקמת הדרך שבה החברה הישראלית מנשלת ומנכסת מרכיבים של תרבות המחול הערבית כפי שהם נדמים לישראלים, לצלילי המוזיקה של קאזם אל-סאהר, ובעיקר, כמשל בתוך משל, הופכת את החומוס למאכל הלאומי שלנו.
בסופו של דבר, ואחרי שהקהל נופל ברשת ההומור החד של קוגן, הכולל בין השאר גם סכין ומזלג, מתקיים דואט מרתק – עם מוזיקה של מוצרט – כסך הכל המיועד של תהליך הבנייה. דואט שיש בו התנגשות ופיוס, השלמה, ובעיקר הכרה שכל אחד, בתורו, נושא עימו את האחר במין ערבות הדדית, שאליה שואף קוגן, אולי באופטימיות מוגזמת.
"שירי שוליה נודד", משל הקן
היצירה הראשונה במופע המשותף עם "אוהבים ערבים" היתה "שירי שוליה נודד" של הכוריאוגרף עידן כהן, שבתחילת השנה הוענק לו פרס יצירה של שרת התרבות. בנימוקי הוועדה שהמליצה על הפרס צוין כי "ההבנה שלו את העומק והרובדיות הרגשית של המוזיקה שבה הוא בוחר להשתמש מדויקת ומפתיעה, והיא מאפשרת יצירה שיש בה דיאלוג לא רק בין הרקדנים והחלל, אלא גם דיאלוג אינטליגנטי עם המוזיקה".
הנימוק המעניין הזה נכתב, בצירוף מקרים, במקביל לעובדה שחודש לפני כן העלה כהן את "שירי שוליה נודד" בפסטיבל המחול העכשווי "קונטקט" בסינגפור. עתה הוא מעלה את היצירה בארץ, ולאחר הבכורה במסגרת "מחול לוהט" בסוזן דלל, היא שבה ועלתה במחסן 2 של עמותת הכוריאוגרפים, לצד יצירתו של קוגן.
ביצירה החדשה שלו בחר כהן לתת פירוש מורכב למחזור השירים הקצר "שירי שוליה נודד", יצירתו החשובה הראשונה של גוסטב מאהלר, שאותה כתב (מלים ולחן) בעקבות אהבה נכזבת. מצער שבדף התוכנייה לא נמצא מקום לציין מיהם הזמר, התזמורת והמנצח בהקלטה שכהן בחר להשמיע.
"שירי שוליה נודד" (צילום: יח"צ)
ארבעת השירים במחזור מתארים "חיפוש תמידי אחר הבית... ומספרים על השוליה הנודד שאיבד את אהבתו לאחר, ומסתובב מאז בעולם בחיפוש אחר מזור לנפשו". כהן אמנם אינו מפרסם את הטקסט, אך בהציגו כך את יצירתו במענה לזו של מאהלר, הוא מצהיר על התכוונותו.
וכך הרקדן עומר אסטרחן נע לבדו על הבמה כמחפש אחר אותו מקום שבו יוכל למצוא את המנוחה. בתמונות הכוריאוגרפיות, וברגעים מסוימים, לובשת התנועה המופשטת דימויים בזיקה רומזת תחילה ואחר-כך בגלוי אל קן הציפורים הגדול המונח על הבמה מתחילת היצירה, והופך בסיומה למסכה על פניו של הרקדן.
קן הציפורים, שעוצב על-ידי נועה אגמון, תואר על-ידי כהן כ"מייצג בית זמני, ארעי ושברירי, ומשמעויותיו במדינה הנאבקת על מושג הבית והביטחון הן אישיות כשם שהן פוליטיות". על פניה הפרשנות של כהן מעניינת, אך נראה לי שהכוריאוגרפיה לא השלימה עימה במלואה ונמהלה במחוות תנועה שגרתיות ובביצוע מהוסס עדיין של אסטרחן.
בסופו של דבר מתרחש חיבור רעיוני, סמוי או גלוי, בין יצירותיהם של כהן וקוגן, ודיאלוג של שני המסעות שלהם אל מקום שבו יוכלו יושביו לחיות במנוחה, בשלום, תחת גפנם ותאנתם.
21/08/2013
:תאריך יצירה
|