מרסליס התוקפני
ביום השלישי של פסטיבל ג'אז בים האדום ה-27 התגלה כצפוי שברנפורד מרסליס הוא מסמר הערב והפסטיבל. לא רק שהרטיט את ליבנו בבלדה כליזמרית בסופרנו סקס, והעלה את אלי דג'יברי לקטע בלוז, אלא אף הופיע לג'ם – אין דברים כאלה בעולם.
אמנם בלילה הקודם עלה ניקולאס פייטון עם הרכבו המלא לג'ם, אך כשם שמדונה לא תבוא לשיר ב"בארבי" בחינם אחרי הופעה גם לא הייתי מופתע אם הוא היה חוזר למלון: אך התופעה הזו, בהשראת אישיותו המתוקה של דג'יברי, שבה טובי האורחים מגיעים לנגן בחוץ הלכה והתעצמה מדי יום.
למרסליס יש פנים רבות. אנחנו לא קיבלנו את המנהל המוזיקלי של ג'יי לנו ושל סטינג- אלא את מרסליס התוקפני עם הרכב רעב. ייתכן שמתופפו ג'סטין פוקנר היה אלים מדי ברגעים קריטיים, כמו רוב המקישים השנה, אך על הבמה הענקית נוצרה בעקבותיו אנרגיה עצומה. העדפתי ללכת למופע הראשון שלו מפני שהיתה תחושה באוויר שכל אילת חיכתה לרגע שבו משהו יקרה בפסטיבל, משהו פחות מנומס ויותר גורלי.
הפסנתרן-מלחין ג'ואי קלדראזו היה הצד המאזן בסחיפה הרגשית ומפעם לפעם עשה סדר והחזיר אותנו לשפיות זמנית. עליתי על כיסא כדי לא להפסיד שנייה מדו קרב הענקים בין דג'יברי ומרסליס בקטע האחרון.
ברנפורד מרסליס, צילום: פלמה קולנסקי
מאסטר של כלים אקזוטיים
לפניו שמענו את הטריו של ג'ף באלארד. גם כאן עומד מתופף במרכז טריו. הוא אמנם לא תוקפני כמו סאנשז אבל המודעות למי פה בעל הבית קיימת על הבמה, גם כשאינו הסולן. זה טריו מודרניסטי, חכם, מנוסה. באלארד הוא מאסטר של כלים אקזוטיים החל מפקיסטן וכלה בגאנה- והסולו האתני שלו היה מפתיע ביותר: התחיל בצבע סיני, השתתק פתאום ועבר לאפריקה. רגע קסום שחבל שלא היו יותר ממנו.
ג'ף באלארד, צילום: יח"צ
עתה הגיע הזמן לדבר על ניקולאס פייטון, איש ניו אורלינס. כמו האחים מרסליס, קשור פייטון אל מסורת עמוקה, מולדת, הגורמת בין השאר להתייחסות ולציטוטים של גדולי החצוצרה מניו אורלינס כלואי ארמסטרונג ודוק צ'טהאם. אבל כמולטי אינסטרומנטליסט (פסנתר, בס, תופים ורוב כלי הנשיפה) מצא פייטון פתרון מעניין: במקום להחליף כלים הוא מנגן על פסנתר וחצוצרה בו זמנית.
פייטון הוא שמרן בהתייחסותו התרבותית אל נושא הג'אז אבל בתוך ההגבלות שהטיל על עצמו יש מקום למגוון רב של סגנונות. אהבתי את הטריו שהיה בעצם קוורטט, אך אני לא מוצא הצדקה להיעלמותו של הפסנתר ברגעים קריטיים של סולו החצוצרה. לא שוכנעתי כי דרכו הפסנתרנית היא חד פעמית וכי רק הוא יכול ללוות את עצמו. יחד עם זה בג'ם הוא הרשה לעצמו לצאת מהמסגרת ההרמונית ולתת מקום למוזיקה יותר פראית.
ניקולאס פייטון, צילום: יח"צ
הנפילה
ועתה לנפילה האיומה, בעיני, של הפסטיבל. "חלטורה מביכה" כך הייתי קורא לערב של אלון אוליארצ'יק ושלמה יידוב. סתם מחזור של כל להיטיהם- לא ג'אז ולא נעליים. עיבודים סתמיים לא מתאימים לאוליארצ'יק : בסיסט נפלא שעליו אמר אהרל'ה קמינסקי כי הוא הבסיסט האהוב עליו ולשלמה יידוב העדין, מלחין וגיטריסט מצוין.
הקהל, דרך אגב, אהב אותם, שר אתם את המלים ונשאר עד 03:00 בבוקר. אני עזבתי אחרי שישה קטעים. שירה בציבור שייכת לעינת שרוף והטיש הגדול. ובשביל "בא לשכונה בחור חדש" לא צריך לנסוע לאילת.
ולסיכום: 2 תחליפים נבחרו להחליף את הבלוזאי שהבריז: השני - רביעיית דג'יברי שנתנה למחרת את קונצרט הסיום הנפלא ביותר ששמעתי באילת (ראה בהמשך) ואוסף קטעים מרושל ביום ג'. אבל אז הלכנו לג'ם וניקולאס פייטון מחק את האכזבה.
5 דקות שמצדיקות נסיעה של 400 ק"מ
ביום הרביעי שמעתי את טריו "טטרן",שלושה מוזיקאים ישראלים צעירים ניגנו ברעש נורא שלא איפשר לשמוע כלום. אולם "פיאמנטה" הוא אולם רגיש להגברה . בתוכנייה כתוב "גישה מיוחדת לסאונד" ואמנם ייתכן שיש להם רעיונות טובים הנוצרים מערבוב רוק במוזיקה אתנית ( קטע ראשון) אבל מי יכול לשמוע? ברחתי אל ג'ף באלארד.
הקונצרט השני הציג פסנתרן צעיר (29), ג'רלד קלייטון, מוכשר כמו שד אבל קפריזי, לא מגובש, אוהב לקפוץ מעניין לעניין ולא מאפשר להתמסר. שעתיים מאוחר יותר, כמלווה של דג'יברי הכבול למסגרת הרמונית הוא פשוט ניגן נהדר אך כמוביל הרכב - אולי צריך להתרגל אליו.
אני העדפתי אחרי חצי שעה לשמוע שוב את מרסליס. ואז אחרי חצי שעה אנרגטית הגיע שוב הכלייזמר והנוגה והמרטיט ופתאום עלה המתופף של דג'יברי, אובד קלוייר ואחריו ניגנו דג'יברי ומרסליס את St. James Infirmary Blues . הבלוז השחוק, שדורי דורות של זמרים השתפשפו עליו הושר ללא מלים. בעיני זה היה רגע אגדי. 5 דקות שמצדיקות נסיעה של 400 ק"מ לכל כיוון. אני מאמין שהקטע ייכנס להיסטוריה של אילת.
דג'יברי: איזה לב, איזה רגש, איזו שליטה
אסתר ראדה הביאה הרבה קהל, הקפיצה הרבה רקדנים, עשתה מהומה וקיפצה כרדופת שד. פרט לשיר אחד אתיופי אדיר שנוגן על ידי הרכב גדול (שמונה מוזיקאים על הבמה - כייף גדול) לא מצאתי טעם בהופעה שלה. כשרון יש בכמויות, אבל יש גם חוסר דיוק, תנועה עצית והתחנפות בלתי פוסקת לקהל. כנראה שאהיה במיעוט אבל אני לא חושב שמקומה בפסטיבל ג'אז. עם זאת, חשוב שיהיו הרכבים גדולים ואם זה גרם שמחה והקים אנשים צעירים מהכסאות - היא כבר עשתה את שלה.
אסתר ראדא, צילום: דין אבישר
ההופעה של סוף הפסטיבל הועברה לאולם היותר קטן: פחדו שאולם גוטפריד הענק יהיה ריק. דג'יברי אולי הגזים בנוכחותו כנגן בעודו מנהל אמנותי - אבל איזה לב, איזה רגש, איזו שליטה. ואז כמו באגדות עלה ההרכב של מרסליס, כמו בסרט ישן עמדה על הבמה השביעייה המשותפת כשאל פוסטר מנצח על החגיגה,שהתעלתה על הנגינה בערב הקודםוהסתיימה בבוקר בג'ם. אני מאמין שכל זה לא היה קורה לולי הקשר החם והאנושי שיצר ד'גיברי עם הנגנים שכולם חבו לו חוב מוסרי.
איכות זקוקה לכמות
לסיכום : לא לעולם ייעתרו גדולי הג'אז לקריאתו של אלי דג'יברי: השמחה העצומה שלנו בסוף הפסטיבל היתה תוצאה של אלתור מוצלח שנגרם על ידי ביטול ברגע האחרון. כך היה וכך יהיה תמיד בישראל במצבה הנוכחי.
האם נוכל להסתמך תמיד על ג'מים של רצון טוב? נגן בלוז שלא הגיע חשף את הבעיה של מציאת שיווי משקל בין ג'אז טהור, חמור ומשיב נפש לחובביו לבין קריצה להמונים על ידי הופעות יקרות כמו בפסטיבל מונטריי או בפסטיבל הים הצפוני ברוטרדם. שם אתה יכול לשמוע ארבעה צ'כים מודרניסטיים מטורפים באולם קטן לפני 50 איש ובאולם הסמוך, תמורת תוספת תשלום, את פול סיימון, "רדיו הד" או ג'וני מיטשל (השנה היו שם צ'יק קוראה והרבי הנקוק).
הכסאות הריקים במרבית ההופעות (לא אצל אסתר ראדה וברנפורד מרסליס) נגרמו דווקא משום שהמנהלים האמנותיים הקפידו לשמור על רמה, לא התחנפו לקהל ולא נכנעו לטרנדים.
90 אחוז מההופעות בפסטיבל היו ג'אז טהור בגרסה אמריקאית או לטינית. אבל איכות זקוקה לכמות.
לצד אגודת הידידים הממוסדת ישנה אגודת ידידים בלתי רשמית- גרעין שנע בין 500 ל-1,000 איש שלא מחמיץ את אילת כבר 26 שנה. אבל הגרעין הזה לא יביא תקציבים.
המצב הזה ייצור לחץ אקטיבי על הניהול האמנותי להרבות ולהעצים הופעות בסגנון אלון אוליארצ'יק ואסתר ראדה. ומי יודע אם יצליח הפסטיבל לשחזר את האווירה המאגית והתרוממות הרוח של היומיים האחרונים. אנחנו נחזיק אצבעות ונתראה בפסטיבל הבא.
פסטיבל הג'אז הבינלאומי ה-27 בים האדום, הופעות היום השלישי והרביעי, 21-20 באוגוסט 2013, אילת.