בחול המועד סוכות ייפתח, זו השנה השלישית, פסטיבל "בציר חדש" לאמנות רב-תחומית עכשווית בהיכל התרבות ביבנה. הפסטיבל הוא יוזמה מקומית מבורכת הכוללת מופעי מחול, הצגות תיאטרון, תיאטרון רחוב, מופעי אקרובטיקה, מפגשי סופרים, סדנאות בתחומי תיאטרון הרחוב ועוד.

אחת ההצגות הלוקחות חלק בפסטיבל השנה היא "איגלו", מחזה לשני שחקנים מאת יחזקאל לזרוב ובבימויו. ההצגה, בהשתתפות שירי גדני ואלון פרידמן, עלתה בבכורה במסגרת פסטיבל ישראל האחרון, והיא מספרת את סיפורם של לני ורפי, שתי דמויות פגועות עם זכרון ילדות משותף. רפי אוהב את לני, ובילדותו היה העד היחיד להתעללות שעברה מצד אביה. בשלב מאוחר יותר הוא עוקב אחריה, מזהה בהתנהגותה כוונות פליליות כלפי אביה – ומציע לה לטוס איתו לאלסקה.

לזרוב, 39, נשוי ואב לשלוש בנות, הוא יוצר רב-תחומי תזזיתי, איש אשכולות, ובשנים האחרונות הוא עוסק כמעט בכל תחום אמנותי שניתן להעלות על הדעת – משחק, כתיבה, בימוי, כוריאוגרפיה, וידיאו-ארט, אוצרות, ניהול אמנותי של פסטיבל ועוד שניים-שלושה דברים שאפילו הוא לא מצליח לזכור.

"זה צורך בסיסי, אולי אפילו הפרעה, שתמיד היה קיים בי", הוא מסביר. "כשאני נוגע בכמה דברים ביחד, הנפש שלי שקטה יותר, אני רגוע ומרוכז. זה משהו פיזיולוגי".

רוב האנשים היו מתעייפים עד מוות מהתעסקות בכל-כך הרבה תחומים ופרויקטים במקביל.

"אני בדיוק להפך. ריבוי העיסוקים רק מחדד ומדייק אותי. אם אני עובד רק על דבר אחד, אני מרגיש בהלה, חרדה, אפילו פרנויה שאני מאבד משהו. זה צורך נפשי. אני חייב להעמיס על עצמי, כי אני יודע שככה באות התוצאות הכי טובות, ככה אני הכי מממש את עצמי.

"זה נותן לי את האיזון לעבוד על דמות, לנהל פסטיבל, לצלם סרט, לעשות וידיאו-ארט, הכל באותו חודש. אני גם לא זקוק לשקט בשביל ליצור. דווקא הרעש, הילדות, מוזיקה, טלוויזיה, כשהכל עובד מסביב – אז אני הכי מפוקס שיש, ובאים לי הרעיונות הכי טובים. היום אני יודע לתעל את זה לטובתי, ואפילו מייצר בעצמי את הפלטפורמה התמנונית הזו".

איזה זיכרון נמצא באיגלו שלי?

את "איגלו" כתבת וגם ביימת. העיסוקים האלה חדשים אצלך יחסית?

"כתיבה היא דבר שאני עושה מגיל נורא צעיר. מהיום שאני זוכר את עצמי תמיד כתבתי יומנים וסיפורים. בגיל ההתבגרות כתבתי שירים ונורא אהבתי את ההרגשה הזו, של משורר שכותב על מכונת כתיבה ישנה. אחר-כך הגיעו מחזות ותסריטים שהיו התפתחות ישירה של מה שהיה קודם. בעצם לא הפסקתי לכתוב אף פעם, גם בשנים שהייתי רקדן הייתי יושב בלילות וכותב. אבל אני לא יכול לומר שאני מתפרנס מכתיבה. כשאני כותב אני תמיד חושב איך זה ייצא לפועל, איך אביים, איך זה ייתרגם החוצה".



איגלו (צילום: דניאל קמינסקי)

אז אתה לא מעביר הלאה דברים שכתבת?

"לא. אני לא מסוגל להפריד בין הכתיבה לבין המימוש שלה כמו שאני רואה אותו. חוץ מזה, הכתיבה היא עניין מאוד אישי בשבילי, וקשה לי להעביר אותו לידיים של מישהו אחר".

איך זה מתבטא ב"איגלו"?

"'איגלו' הוא מחזה שמתמודד עם נושא הזיכרון על-ידי מושג ההדחקה. הדמויות במחזה חוו הדחקה, כל אחת מהמקום והזמן שלה, כשהעבר של האחת נשען על ההווה של השנייה ולהפך. ההדחקה שלהם הופכת לקיפאון, ואלסקה והאיגלו מבטאים את זה – המקומות הכי קפואים שיכולים להיות. זה גורם לך לשאול את עצמך, מה אני הדחקתי? מה הקפאתי? איזה זיכרון נמצא באיגלו שלי?".

למה להתעסק דווקא בנושאים טעונים כמו טראומה וזיכרון?

"16 שנה של טיפול פסיכולוגי יצרו אצלי מנגנון של רצון לחקור ולהגיע לשורש העניין, לחוויות הבסיסיות, הראשוניות והאותנטיות של הילד שבתוכי. אפשר להציף את המקומות האלה ולהתחבר לאמת, לאיזשהו רצון בסיסי. כנראה שאני נמצא בשלב הזה גם ביצירה שלי. אלמנט הזיכרון מופיע גם בשתי הצגות שכתבתי וביימתי – 'חזי' בתיאטרון גשר ו-Radio Heaven בסמינר הקיבוצים, ובשני סרטים – הסרט הקצר 'לשביה', שהוקרן ברחבי העולם, ו'חוף ללא מציל', שנכנס עכשיו לפסטיבל חיפה.

"'לשביה' מדבר מצד אחד על זיכרון אישי של שני ילדים ששומרים על דגל ביום הזיכרון, ומצד שני על זיכרון קולקטיבי – משחק בחצר בית-ספר בין פלסטינים לחיילים ישראלים. ב'חוף ללא מציל' מסופר על שבת של איש מבוגר שהולכת ומידרדרת כשזיכרון שעולה מנתץ את האידיאליזציה, או הרומנטיזציה, שיצר סביבו.
"מסתבר שהזיכרון זה פשוט משהו שאני אוהב להתעסק בו. אבל אי-אפשר להגיד שזה קורה במודע, שאני מחליט לכתוב על זה ויושב וכותב. ממש לא, זה פשוט יוצא ככה".

אילו תגובות קיבלת על "איגלו" אחרי פסטיבל ישראל?

"תגובות מדהימות. בין צחוק לבכי. כשהקהל צוחק צחוק גדול בזמן ההצגה ובסוף בוכה, זה יוצר אצלי תחושה חזקה שהצלחתי להשפיע, לרגש. בתיאטרון היום קשה מאוד להצליח להעביר דברים בצורה קונספטואלית, ויזואלית, מופשטת, ובכל זאת להתרגש. וכאן זה פשוט עובד. לא מדובר בקומדיה או דרמה או איזשהו ז'אנר מוגדר. אפשר לומר שזו הצגה שנמצאת בין הז'אנרים".

משהו צומח שרוצה להקיא את עצמו החוצה

ממה נובע לדעתך הצורך העמוק לעסוק בכל-כך הרבה תחומים במקביל?

"היום זה כבר כל-כך בבילד-אין שלי, כל-כך מתקיים מעצמו, שאני לא זוכר איך זה נוצר. אבל זה בהחלט תולדה של זמן ומלחמות קשות. החברה לא מחבקת דבר כזה. חינכו אותנו להיות פונקציונליים, לעשות רק דבר אחד ולהעמיק בו. אבל אני מאוד השתדלתי לא לפספס, לא לעשות משהו אחד על חשבון האחר. בהחלט יכול להיות שמדובר באיזושהי הפרעת קשב. אני רואה את זה אצל הבת הגדולה שלי – צורך בסיסי לגעת בהרבה דברים יחד. אני גם נורא מאמין שכל תחום משליך על השני, ושאני לומד ומשתפר מכולם.

"עם השנים נוצרת אצלי איזושהי שפה אורגנית. משהו צומח שרוצה להקיא את עצמו החוצה מתוך התבשלות של זמן. בגלל זה גם לוקח לי הרבה זמן להוציא משהו. כלפי חוץ זה נראה אחרת, כי אני כל הזמן עושה דברים, אבל כולם תוצאה של התבשלות של שלוש-ארבע שנים, גם בגלל ריבוי העיסוקים".

לא פשוט להתמודד עם זה.

"נכון. אני מאבד הרבה שעות שינה, ולפעמים אני אומר לעצמי, די, מספיק, תעצור. אבל הגוף נמשך לעשות את זה. ככה אני הכי פורח ומאושר".

לזרוב מוכר לקהל הישראלי לפני הכל כשחקן – תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. עוד כששימש רקדן בלהקת בת-שבע החל לשחק, בין היתר בסדרת הטלוויזיה "פלורנטין" ובפרסומות, ובגיל 27, אחרי כמה חודשים של לימוד משחק בלונדון, התקבל לתיאטרון גשר, שם השתתף בין היתר בהצגות "חלום ליל קיץ", "נישואי פיגארו" ו"אופרה בגרוש".

בשבע השנים האחרונות הוא מופיע על בימות תיאטרון הקאמרי, בין השאר בהצגות "היה או לא היה", "ינטל", "האריסטוקרטים" ו"סטמפניו" (שם גם ביים ויצר כוריאוגרפיה). בטלוויזיה השתתף בכמה סדרות מצליחות, ביניהן "יחפים" ו"אננדה", ובקולנוע הוא זוכה לאחרונה לפריחה עם סרטים כמו "העולם מצחיק" של שמי זרחין, "ברקיע החמישי" של דינה צבי ריקליס ו"פלסטלינה" של וידי בילו, שייצא בקרוב לאקרנים.

אתה יכול לדמיין לעצמך מצב שבו תוותר על קריירת המשחק לטובת כתיבה ובימוי?

"האמת שכן. וזה מפתיע גם אותי. הכתיבה, ובעיקר הבימוי, ממלאים אותי בצורה אבסולוטית. הבימוי מאחד את כל האהבות שלי, כל השנים שבהן עסקתי בצילום, הכוריאוגרפיה, האוצרות, הניהול האמנותי וכמובן המשחק. הבימוי אחראי על כל החבילה, ופתאום יש חוויה שהיא נורא שלמה. זה בהחלט מאוד חזק בשבילי. כשאני יושב בקהל וצופה באלון ושירי, שחקני 'איגלו', אין לי אפילו רגע אחד של רצון לעלות על הבמה בעצמי ולשחק. אפילו לא צביטה קטנה בלב. להפך".

אתה מסוגל לביים גם דברים שלא אתה כתבת?

"כן, אבל חייב להיות לי חיבור עם הטקסטים. לביים דברים שאתה כתבת זה אושר עילאי. אני מרגיש את זה ב'איגלו', Radio Heaven, 'לשביה' ו'חוף ללא מציל' - תחושה מדהימה, מספקת, אושר גדול, אין בכלל מה לדבר. אבל אני מרגיש דברים דומים, לדוגמה, גם בימים אלה, כשאני מביים בקאמרי את 'פונדק הרוחות' של אלתרמן. זו זכות גדולה להתעסק עם חומרים כאלה. זה מעל לכל כתיבה אחרת באלף רמות".


               פסטיבל "בציר חדש" (יח"צ)

האם אתה רוצה להיות זמני או להישאר לנצח

לא פשוט להיות אמן-יוצר מתפרנס בארץ בלי למכור את עצמך באלף דרכים לפרויקטים שאתה לא מאמין בהם. יש לך נוסחה שעובדת?

"הרבה שנים של לפתח שריר ולדעת להגיד לא כשאתה רוצה רק להגיד כן כי אתה רעב. רעב ללחם ורעב להופיע. זה הכל עניין של החלטה שאתה עושה עם עצמך – האם אתה רוצה להיות זמני או להישאר לנצח, ואני מתכוון לנצח של עצמך. זה שריר שמאוד קשה לפתח, בטח בארץ כמו שלנו, שבה אמנים לא מתפרנסים בכבוד. ואם אתה רוצה גם להקים משפחה, אז אתה צריך בן או בת זוג תומכים. לשמחתי התברכתי באחת כזאת שאיפשרה לי לא להגיד כן לכל דבר, וגם כשהיינו רעבים ובמצבים קשים – לא נכנענו. זו היתה החלטה משותפת – למרות שיש ילדים, מחכים ואומרים לא. מחכים לדבר הנכון, המדויק, שלא יביך ושלא יגרום לדגדוגים כאלה או אחרים".

פסטיבל "בציר חדש" ביבנה נכלל בהגדרה הזו?

"בהחלט. זו יוזמה מבורכת וחשובה בעיני – פסטיבלים רב-תחומיים שחושפים אמנות ישראלית צעירה. זה מה שהנחה אותי כשיזמתי ואצרתי את פסטיבל 'בוידעם', שהציג עבודות ביכורים של אמנים מתחומים שונים. יש המון מבני תיאטראות בארץ שנוסעים אליהם כל השנה ויכולים להרים פרויקטים כאלה, והנה ביבנה הרימו את הכפפה וחושפים אמנות צעירה וראשונית. הייתי רוצה לראות דברים כאלה בכל הארץ, מקומות מחוץ לתל-אביב שנותנים במה למסגרות אלטרנטיביות ולא רק רפרטואריות".

אז זה מה שאתה ממליץ לאמנים צעירים שרוצים לשמור על יושרה אמנותית ? לחכות לדבר הנכון ?

"בעיקרון כן, אבל צריך גם לקחת בחשבון שזה משתנה עם הזמן. יש דברים שנכונים לך לעכשיו, גם אם הם לא הכי שלמים או הכי אמנותיים או עמוקים. אתה בכל זאת רוצה לעשות אותם ולהתנסות בהם וללמוד מהם, כי הם שייכים למסגרת הצמיחה שלך כאמן, לא למסגרת המִחזור".

"איגלו" תעלה ביום שלישי, 24 בספטמבר 2013 ב-10:00 בהיכל התרבות יבנה. כרטיס: 30 ש"ח. במסגרת פסטיבל "בציר חדש", ראשון עד שלישי, 22–24 בספטמבר 2013, בשעות 18:00–23:00, בהיכל התרבות יבנה.למרבית האירועים הכניסה חופשית. המופעים בהיכל התרבות ובכותר הפיס: 30 שקל. לפרטים:08-9320000.