שום תמימות דעים

לא יודע מה איתכם, אני אוהב את התוצאות השונות של מצעדי הפזמונים השנתיים בכלי התקשורת השונים. טרפת ושגעת ושום תמימות דעים לגבי השמות הגדולים של השנה החולפת.

תמיד היו חילוקי דעות בסיכומים השנתיים, בעיקר ב"מלחמות" הגדולות שבין "מקום בצמרת" של רשת ב' ל"משלנו" של גלי צה"ל, אבל מעולם - לפחות בחמישים השנים האחרונות! -לא היה כזה חוסר הסכמה לגבי שנת פזמונים. מצד אחד, זו עדות לשנה "רגילה" ומאוזנת, ללא מאורות גדולים, יציאות מפתיעות ופריצות מכוננות שהעמידו את השוק המקומי על ראשו. מצד שני, היותר הגיוני, זה טבען של אג'נדות שמגשימות את עצמן.

וזה דווקא מה שמוצא חן בעיניי. לא קיטוב באוכלוסייה ולא זעקות שבר על שני עמים. רק פלורליזם וטעמים שונים שיש להם פלטפורמות לבטא את עצמם. ויותר לא צריך תקינה פוליטית או אפליה מתקנת כדי "לסבול" את האחר ולשאת חן בעיניו. ויתייצב כל שוחר מוזיקה ישראלית פופולרית מאחורי כלי התקשורת המשקף את טעמו. אני מניח שזה מה אנשים עושים בעידן המודרני, הרב-ערוצי. לבריאות.

גלגל"צ ו-Ynet העמידו שני שירים ("בלילה" ו"עכשיו קרוב") של עידן רייכל במקומות הראשונים (ועוד שניים ב-40 הראשונים) ואת הפרויקט שלו כאחד משלושת "אנשי השנה" (מה זה?), כשהאחרים הם אסף אבידן ועילי בוטנר וילדי החוץ. עם חמש נשים בלבד בדירוג (לא כולל הזמרות של רייכל ובוטנר), הגבוהה ביותר רוני דלומי במקום ה-11 ועוד שתיים בעשירייה השלישית (אסתר רדא וקרולינה), קל להבין מדוע אין שם "אשת שנה". המוזיקה שעולה מן המצעד הזה היא של רוק'נרול רך.

אסף אבידן, צילום: יוני פזי

מאקו וערוץ 24 (הראשון שופר האינטרנט של זכיין הטלוויזיה קשת; השני הבית של המוזיקה הים תיכונית בטלוויזיה, של אותו זכיין) התייצבו באופן גורף מאחורי גיבורי המגזר, עם ארבעה שירים של אייל גולן בשלושים הראשונים, כולל "כל החלומות" במקום הראשון, ותואר זמר השנה. אחיו גיבורי התהילה (הצפויים) הם הזמרת שרית חדד, "הפרויקט של רביבו" והראפר איזי (ארז שרון). הצליל ברור.

רשת גימל, שאנשיה עשו לעצמם חיים קלים ולא התמודדו על הצבעת הקהל, התייצבה מאחורי הפופ המיינסטרימי של "זמר השנה" עידן עמדי ("נגמר" ראשון), נתן גושן ("עוד" שני) ו...דני רובס ("לא מפסיק להתרגש ממך" שלישי) ומדורגיהם האחרים, כשעידן רייכל רק במקום השישי ואייל גולן בשמיני. ירדנה ארזי (זמרת השנה?) ואדם גורליצקי (כוכב הנבחרת?) השלימו קודקוד שלישי בטעם פופ ישראלי.

ים תיכוני או לא

והאמת, או עובדות המציאות, הן אי שם באמצע. עם "רבע לשש", האלבום המוקפד והמנעים של עידן רייכל, והשיר המקסים Sabe Deus חובק העולם; עם הכנות הכובשת והחום הבלתי אמצעי של עידן עמרי ו"ברגע האחרון", אלבומו השני בתוך שנתיים; עם קול הזהב ומכונת הלהיטים המשומנת של אייל גולן ו"הלב על השולחן"; עם כשרון הכתיבה וההלחנה השופע של עילי בוטנר שלא "תם ולא נשלם"; ועם הפופ-רוק המעודכן של גיא ויהל, שעם "רצים באוויר" ואחרים, כבר מימשו את ההבטחה של  Revelday מלפני שנה-שנתיים.

אומרים שהפופ הים תיכוני בושה וחרפה. אולי. אבל אי אפשר להתווכח עם ההצלחה הכספית הגדולה סביבו, בהופעות, בהשמעות ובאפליקציות סלולריות. אומרים שהגל הגדול כבר גולש מטה. אולי. לכו תגידו זאת לשרית חדד, אייל גולן, משה פרץ ודודו אהרון, וגם עומר אדם ומאור אדרי. אנחנו ממשיכים לבדוק אותם לפי אלבומים, ונותנים להם בראש כאילו הם מחויבים ליצירות מופת, כשבפועל הם הראשונים לנצל את היחלשותו-היעלמותו של פורמט הדיסק, ועליית קרנו וכוחו של השיר הבודד, וממשיכים להריץ להיטים, ורק "עוטפים" אותם באלבומים. מה שמסביר את ה"שגעת/טרפת" של ליאור נרקיס, "סה לה וי" של קובי פרץ, הזגזוג של עומר אדם בין קרחנה לבכי ואת קפיצת המדרגה של מאור אדרי.

אז נכון שקשה לכרסם במעמדם של שלומי שבת, חיים משה וישי לוי (במיוחד לאחר שעשה טובה והתפייס עם בנו שיר...) אבל מי שלא חייב לא צריך. גם לא להתחסד ולנהוג כצבוע. ובכוונה לא הזכרתי את אביהו מדינה: אני מכבד את זכותו להגדיר את עצמו כזמר ישראלי. צודק. באמנות שלו הוא לא במגרש ההוא.

ומול התופעה המאוסה והדוחה של אבי הזמר, אני מציע לכם להתחבר ולחבק חזק את רותם כהן. הבטחה גדולה לשיפור האיכות. הערה אחת: מספיק עם המירוץ המטומטם הזה של יורשת לשרית חדד. עזבו אתכן מדיון לגופה של אשה. לכו על יצירה, השראה והשקעה. רק אז יפציעו טוענות לכתר. במיוחד כשהתקווה הנשית הגדולה בזמר הים תיכוני היא מצדן של הותיקות מרגלית צנעני וזהבה בן.

רותם כהן, צילום: יח"צ

פופ ויהדות

בקצה האחר, בחיבור של תבניות רוק ופופ ליהדות, לאמונה ולשורשים, המשכנו להתרגש וליהנות מאביתר בנאי ו"יפה כלבנה", מארז לב ארי ופטריק סבג ו"העץ הבודד", מאתי אנקרי תחילה ב"ממה זהירה" בפסטיבל העוד ובהמשך מההופעות של "הניגון שלי" שקדם לו, ובעיקר התלהבתי מהאחים יונתן ("קטונתי") ואהרן ("קבעתי את מקומי בבית המדרש") רזאל - הראשון בזכות אלבומו השני "בין הצלילים" (עם הלהיט "קטונתי"), והשני הודות לאלבומו השביעי "קבעתי את מושבי בבית המדרש", שנתן קונטקסט חדש לפסוקים, פלפולים ושיעורים בכולל.

נציין גם את להקת "המדרגות" במחווה לשירה של אברהם אבן עזרא וללובים בשיחזור הפיוט הלובי - שתי הפקות שהן רק חלק קטן ממפעלות ההתנדבות והרווחה של ברי סחרוף, שניצל הפוגה מסוימת באינטנסיביות הסולנית שלו, והיה לחיה החברתית המצטיינת של השנה החולפת  - שהתחילה עם "שירים אחרונים" של יוסי בנאי והתגוונה באלבום החדש של אהובה עוזרי, ובתרומה ביצירה, בהקלטות ובהפקה ליהודית רביץ, למטרופולין, לשלומי שבן וללב ארי וסבג, וחגג 30 ל"סימנים של חולשה". ברי חזק.

יבול של גרוב

והיתה לנו שנת גרוב נאה. עם "הגרובטרון", שממל, "בותימזוג" ו"הקולקטיב" שבאו לעשות כיף. בעוד "לוס כפרוס" באלבום שני ו"הבילויים" באלבום שלישי וכמובן "הדג נחש", עם "זמן להתעורר", "מפלגות ישראל" ו"יום ששי" מאלבומם השביעי, באו לתת בראש וגם על הראש.

"שבק ס'"לא שכחו את העבודה ב"פרה פרה" ו"התקווה 6" רק משפרים את האמירה ב"קול ישראל", וגם "האולטראס", אלון (סול ג'יי) בלום, פלד ואיזי, ולוקאץ' ורביד (נצ'י נצ') פלוטניק ועוד שמות ויוצרים שפועלים במרחב האינטרנטי לחדוותם של צעירים בני כל הגילים.

הוותיקים

תשע"ג היתה במפתיע שנה יפה לוותיקים. יהורם גאון חזר לחיים עם אלבום אולפן ראשון מזה 17 שנים; חוה אלברשטיין המשיכה בחיוניותה עם המפיק תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס) שהפיק בעבורה את "ואיך אצלך?"; אריאל זילבר לעג לגילו (70) עם שני אלבומים, "העטלף והתרנגול" באולפן ואוסף המיטב; התשוקה והלהט של שלמה ארצי המשיכו להתניע את "תתארו לכם", אלבום אוסף משולש נוסף, וסביבו הופעות נוסף, בעצם בלתי נגמר; יגאל בשן הפך את העדנה שבסיבוב הופעותיו לאלבום הופעה מחמם לב; "אחרי הכל" של שלמה גרוניך הוכיח למי שהתעלם עד כה שרלוונטיות לא תלויה בגיל.

אחרי שנים של אלם מאולץ כשרונה של אהובה עוזרי קיבל ביטוי חי וחם באמצעות עמיתים-מבצעים באלבום האולפן "מעליי דממה". יהודית רביץ הציגה את כמגוון כישוריה וצבעיה באלבום המחוספס והמחבק "סופות של חול"; ודני רובס נסע על הכביש המהיר בדרך אל האושר, על כנפי הלהיט "אני לא מפסיק להתרגש ממך" שהפך לאלבום הופעה מוצדק.

אהובה עוזרי, עטיפת האלבום

גם אהוד בנאי ("באופק אחר"), ערן צור (עם "אנסמבל מיתר"), עברי לידר (עם "תזמורת המהפכה") ויזהר אשדות (Solo. Live!) חבקו אלבומי הופעה מפתיעים, וכמותם דן תורן ("קפטן דנימו ונערי הסיפון") ומאור כהן ("החופש הגדול") הוסיפו אלבומים חדשים וכייפיים להספק מעורר הקנאה שלהם. והיה נעים לקבל את אלברט סופר חוזר מן הכפור.

מרבית הנזכרים לעיל קיבלו את אמון הציבור בהופעות, מחודשות וחדשות. כשבולטים במיוחד ישראל גוריון ואסף אמדורסקי "שרים הדודאים", גם עם אלבום; ריקי גל ומתי כספי בחידוש "מה זאת אהבה?" על הבמה; ומעל לכול זהר הקאמבק המפואר של "כוורת", שקיבצה בקיץ החולף יותר ממאה אלף צופים לחמישה מופעים, והוכיחה שלא רק שיצירתה לא נס ליחה, אלא גם קיבעה אותנו סופית כמדינה שנוסטלגיה היא המטבע (הלשון) החזק ביותר בפופ הישראלי.

"כוורת", צילום: יח"צ

על כך יעידו גם מופעי המחווה הקטנים, של "אנשי הארון" לאותם שירים של כוורת ושל גורי אלפי, טלי אורן ורועי בר נתן לשירים של גזוז. מחוות נוסטלגיות בולטות אחרות השנה היו ההצדעה הבימתית ל"שירים אחרונים" של יוסי בנאי, "בציר טוב" בפסטיבל הפסנתר, האלבום והמופע "היספיקו החיים?" של חנוך לוין וכמובן ההצדעה השנתית למאיר אריאל.

אגב, בעניין הופעות, ראויה לציון היוזמה העקשנית והמוצלחת של זאפה להוסיף ליין מופעי פופ ורוק לילדים, בעיקר בשבתות, כולל יישומו הבימתי של האלבום המשובב "ענן על מקל". 

אנגלית
  
בואו נדבר קצת אנגלית. עם אסף אבידן ו-Different Pulses שקרע את העולם וקבע בעזרתו (ובעזרת Love it or Live it, וגם בעזרת One Day / Reckoning Song ה"ישן"; אין טוב מהצתה מאוחרת מוצלחת) שיא יסוד מקומי של רוקר ישראלי ראשון שיוצר ושר באנגלית להופיע בקיסריה, פעמיים אפילו (השנייה בחודש זה!); ועל הפוטנציאל המסחרר של אסתר רדא והאי.פי. Life Happens שבזכותם הופיעה בכל פסטיבל אפשרי בארץ (מאינידינגב במצפה גבולות ועד פסטיבל ישראל בירושלים) וכבר משנע אותה בפסטיבלים בעולם.

אסתר רדא, צילום: דין אבישר

גם על עידן רייכל (שאין מלים להביע את ההתפעלות מאמנותו ומהישגיו), יסמין לוי, בלקן ביט בוקס ושיטוטיהם בעולם, נוסף השנה גם עברי לידר בעובדות שקבע בטריטוריות אירופיות עם ג'וני גולדשטיין ו"TYP" המשותף להם.

אגב, ללידר זו היתה שנה חריגה בפוריותה גם לטיפוס חברתי כמוהו. עם אלבום סולו חדש "מישהו פעם" ובעקבותיו מופע, אלבום והופעות עם תזמורת המהפכה, וספר התווים והשירים "שירים מזכירים לי פנים", הצליח למצוא זמן להפקת אלבומו השני של נתן גושן.
 
עמיתו של לידר,  ג'וני גולדשטיין התייצב כאחד המפיקים המוזיקליים העולים בפופ המקומי, גם בזכות עבודות מול  עומר אדם, חן אהרוני ואניה בוקשטיין. מועמד להצטרף לגילדת הגל החדש של המפיקים הנחשבים בישראל, לצד עופר מאירי (בין השאר הוציא השנה את השלישי של "מטרופולין", והפיק אלבומים לרמי קליינשטיין, אביב גפן ומארינה מקסימיליאן), תמיר מוסקט (חוה אלברשטיין, "הבילויים", אסף אבידן, אסתר רדא, יהודה פוליקר, גלעד כהנא) ויהוא ירון, יקיר האינדי המקומי (עם אלבומים לו, לנדב ויקינסקי, "כלבי רוח", אליוט, רן שחר ואביב גדג').

יהוא ירון, צילום: עומר מסינגר

אני מרשה לעצמי חובה נעימה לסמן גם את יוסי מזרחי, איש "הקולקטיב" כפוטנציאל להפוך לאחד כזה (אפרופו עבודתו עם שלומי שבן ונגינתו עם זמרים אחרים), כשגם ליהל דורון וגיא מנטש (עילי בוטנר וילדי החוץ) סיכויים יפים להיות חברים בעלי מניות כבוד בגזרה.

הפתעות מרגשות

מישהו אמר שנה חלשה לנשים? אולי במצעדי הפזמונים. אבל התוודענו ללא מעט הבטחות והפתעות מרגשות בייחודיות דעתנית ובאיכויות כואבות כמו ג'ודי ענתבי, רחל שני, לונה אבו נאסר (פרס אקו"ם 2012 לתמיכה בהפקת אלבום) רננה נאמן, דניאלה בוס (פרס אקו"ם 2011 לתמיכה בהפקת אלבום); וגם במהוקצעות ובליטוש כאלה דורון, רותם אור, אסתר רדא, יובל דיין, ורד פיקר, ולבטח סיון טלמור המתוקה ואניה בוקשטיין הנהדרת, שסיפקו לא מעט שירים ואלבומים יפים, מאתגרים ומאופיינים גם באמירה, גם בסאונד.

מארינה מקסימיליאן הוציא סוף-סוף אלבום בכורה, אם כי באנגלית, מירי מסיקה תרגלה את ההשפעות הגדולות בחייה, קרן פלס תיעדה פרק ב' של זוגיות, ריטה המשיכה לרכוב על הגל האיראני, קרולינה עשתה זאת על גבו של צל עץ תמר, נינט נתנה בגרון ובראש ושרית חדד חגגה כאילו כלום ובעצם את היעדר התחרות במגזר שלה.

ועם הנוכחות המחשמלת של המתופפת קרן טפרברג (שלמה ארצי, דני רובס, קרן פלס) והמעורבות הבלתי נגמרת של מאיה בלזיצמן בכל מה שמוקלט וזז בהופעות בארץ, כולל מופע ייחודי משותף לה (צ'לו ושירה) ולמתן אפרת (תופים), קיבלנו זירה מרגשת ומסעירה של יצירה תוססת ומבטיחה.

לטעמי, נשים יותר מדויקות ויותר מאופינות ונבדלות, אבל מתקשות לצלוח את מבחן האלבום השני. כאילו הגשימו חלום באלבום הבכורה וקשיי השוק מרפים את ידיהן ומכריעים אותן. אולי נראה שינוי השנה.

גם לגברים היו מופעים מפתיעים, כשהבולטים בהם לטעמי היו של רועי דהן, ליאור אלבו, דניאל דור, זיו רובינשטיין ורותם כהן. גם "התקווה 6", "שלנה עליך", "מלאכת" ו"קפטן דנימו נערי הסיפון" סיפקו קורת רוח חורגת מהמקובל. והציפייה לקראת השנה הבאה היא מאלבומיהם החדשים של אביתר בנאי, לב ארי וסבג, וכמובן שלומי שבן, שכמו מתעכב להכעיס.

מימון ישיר מהקהל
 
השנה נוספה עוד מהלומה ל"חברת התקליטים" הקלאסית, מצד היזמות הפרטית של הדסטארט וקיקסטארטר, אתרי אינטרנט שבעזרתם לגייס כסף מן הציבור להוצאה לפועל של רעיונות מוזיקליים (ואחרים בכלל).

אמנים, בדרך כלל עצמאיים בהגדרת הז'אנרית, כמו יהוא ירון ("אמן השכנוע העצמי"), אבי עדאקי ("אסיר תודה"), אליוט ("5772"), "הבילויים" ("הורה הסלמה"), "לוס כפרוס" ("חיים בסרט") ואחרים (עלמה זוהר, יענקלה רוטבליט, חברי הבלקן ביט בוקס), הוכיחו שכבר לא צריכים להונן המשעבד של חברות תקליטים. אפשר לקבל את המימון ישירות מן הקהל, המאזינים שלהם, האוהדים אותם והמאמינים בהם.

התובנה הזו התחפרה בשני הצדדים של המתרס - של האמנים והיוצרים, שבכוח יצירתם ואמנותם כבר לא מתביישים לפנות לקהל שלהם כדי לממש חזון משותף, וגם מצד הציבור שנכון ונלהב יותר לממן את הגיבורים המשכנעים והראויים שלו.

מגמה זו עשויה לשנות כליל את המפה ואת התעשייה, גם במעגלים נוספים ובקרב אמנים מוכרים יותר, אם עדיין לא עשתה זאת. ולא רק בהפקת אלבומים. גם באירועי מחווה (14 שנה ללא מאיר אריאל למשל) או בפסטיבלים לעתיד לבוא.

השופטים הם המותגים

עוד שינויים, תמורות ואולי גם מהפכים, מתרחשים לנגד עינינו גם בתוכניות המציאות המוזיקליות בטלוויזיה. מעבר לעובדה שמספרן לא פרופורציונלי לגודלה של המדינה, לפוטנציאל הצופים ולכמות הכישרונות המקומית, בשוך ההתלהבות התברר שהמותגים הם השופטים, והעניין הוא בנעשה מתחת לשולחנם ומאחורי הקלעים של היחסים (גם הכספיים) ביניהם, ולא בתרומתם ליצירה המוזיקלית המקומית ולהשבחתה.

תוכנית הדגל "כוכב נולד", שזוכיה בשנים האחרונות התאדו - מי יודע שאור טרגן הוא זוכה העונה העשירית? מי שמע על חגית יאסו זוכת העונה התשיעית? כרמל אקמן זוכת העונה הששית רק החלה לגשש את עצמה; בועז מעודה, חתן העונה החמישית התרסק תחת נטל הציפיות; ורק דיאנה גולבי, כלת העונה השמינית, שהוציאה השנה אלבום בכורה "אושר", ורוני דלומי מהעונה השביעית מפתיעה בחריצותה, עם "תחזיקו", אלבום שני - נאלצה לאיתחול מחדש, כששינתה קונספט, שופטים, מנחה ושם.

רוני דלומי, צילום: יח"צ

כשעתידה של "אייל גולן קורא לך" לא ברור (בעקבות הצטרפותו לצוות השופטים של "הכוכב הבא"), כש"לה לה לנד" היא בדיחה קיקיונית ואיזוטרית, כש"בית ספר למוזיקה" מתפקדת כמסחטת דמעות ומחמאות מצד שופטים אבהיים וצופות אימהיות, וכש"דה וויס" לא מצליחה לשכנע בשיטה, במטרה ובקולות שיוצאים ממנה (רק לשפר את מעמדם ומאזניהם הכספיים של שופטיה, במיוחד אביב גפן ומשינה שזכו לתנופה בזירת ההופעות), נראה שהתקווה הגדולה האחרונה של הז'אנר היא בהתאקלמותה של "אקס פקטור".

ואם העניין הזה של הגורם הנוסף, החמקמק ביותר אך החשוב מכולם, של סטאר קווליטי, אישיות, נוכחות בימתית ויכולת למגנט ולהפנט קהל, לא יספק לתעשייה כוחות משמעותיים ראויים, נראה שקץ הריאליטי המוזיקלי קרוב יותר ממה שניתן לשער. ואולי טוב שכך. ונחזור שוב ליזמות האישית ולניהול כשרון במציאות האמיתית, לא המדומיינת והטלוויזיונית. גם בעזרת הדסטארט.

פרידות

השנה נפרדנו מהפזמונאי חיים חפר, מהזמר והיוצר שמוליק קראוס, מהפסנתרן והמלחין יואל שר, מהזמרת גילה אדרי ("הנשיקה הראשונה"), מהזמר והיוצר גבריאל בלחסן, מאבי  הלהקות הצבאיות שאול ביבר, מהבמאי (גם של מחזות זמר) יואל זילברג, מהמלחין ("ארץ זבת חלב ודבש") אליהו גמליאל ומהמחזאית ענת גוב, שכתבה בין השאר את מלות "יש אי שם".