מחול - וויצק, הסערה והנאצים במרק

הביקור בברלין באמצע דצמבר התחיל עם השלג הראשון של החורף, שמיהר להפשיר. בשדרת אונטר דר לינדן המחברת את שער ברנדנבורג עם כיכר אלכסנדר זהרו זרי הנורות שעיטרו את העצים הקרחים. אווירת חג המולד וראש השנה השתלטה על העיר ועל חנויותיה, ובכמה תיאטראות הועלו הצגות הראויות למועדים אלה. כמו בכל בירת-תיאטרון אחרת – לונדון, ניו יורק, ותל אביב..
.
תיאטרון בברלין הוא מצרך מאוד לא נדיר. למען האמת, כאשר מציצים בלוחות המודעות אפשר להתבלבל מרוב שפע, ולא מדובר בכפיל ברלינאי של הווסט-אנד הלונדוני. הצרה היחידה אולי היא שרק מעט ישראלים הבאים בשערי העיר הגדולה הזאת מתעניינים בתיאטרון. אולי בגלל מחסום השפה. אולי בגלל שיש פחות מחזות זמר ויותר קברט, ואולי סתם משום שברלין איננה כל כך נוצצת על מפת התייר הישראלי.

אבל מי שיזדמן בקרוב לברלין לביקור תיירותי מקיף או לביקור קצר, והוא אוהב תיאטרון, ומחסום השפה אינו עוצר בעדו, כדאי לו בהחלט לבלות ולו גם ערב אחד בתיאטרון. המבחר גדול, ושלושת התיאטרונים העיקריים (השאובינה, התיאטרון הגרמני, והאנסמבל הברלינאי) מחזיקים רפרטואר מרתק.

בביקורי הצלחתי לראות שתיים מההפקות היותר מעניינות של שני מחזות מרכזיים לכל תיאטרון רפרטוארי, "וויצק" מאת גיאורג ביכנר, ו"הסערה" מאת וויליאם שייקספיר, וכן- מקבץ מערכונים סאטיריים של תומס ברנארד האוסטרי.

האנסמבל הברלינאי – מברכט ועד היום

את שתי ההצגות האחרונות ראיתי ב"אנסמבל הברלינאי" המציין העונה את היובל לייסודו על ידי ברטולד ברכט. בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב, ברכט עצמו לא הספיק לעשות שם הרבה – הוא מת ארבע שנים אחרי שייסד את המקום. אך יורשיו לדורותיהם – ולפחות עד נפילת החומה – השתמשו בו, בשמו ובתורתו (ממש, ולהבדיל, כמו יורשיו של ואגנר בביירוית) כדי ליצור דימוי של "מקדש".

כיום המקום הוא כבר לא מה שהיה בזמנו, אך באולם התיאטרון שמחכה לשיפוץ הגואל (מעבר לתחנת הרכבת הגדולה של מרכז ברלין ברחוב פרידריך), מוצג רפרטואר רב פנים, החל מ"נתן החכם" ו"היהודים" של לסינג וכלה במערכוניו של ברנארד.

הרפרטואר הנוכחי כלל גם ברכט - "האם", "ארתורו אוי", "יוהנה הקדושה". ויש גם מונודרמה של מחזאי מזרח גרמני (לשעבר, כמובן), טום פויקרט, ושמה "ארטו נזכר בהיטלר ובבית קפה רומאי", המתבסס על מכתב שאנטונין ארטו, המאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, כתב להיטלר ב-1932. הצטערתי שלא ראיתי את המחזה (המועלה באולם החזרות במקום) בעיקר בגלל שהשחקן המגלם את ארטו הוא מרטין ווטקה, אחד ההמלטים הטובים ביותר שזכיתי לראות. ווטקה גם ניהל, עד לא מכבר, את האנסמבל הברלינאי.

כיום מנהל את האנסמבל אחד הבמאים-מנהלים הנודעים ביותר בעולם התיאטרון האירופאי - קלאוס פיימן - שהחזיר לתיאטרון הווינאי קצת תהילת ימים עברו, לא במעט בזכות שערוריות רבות שכיכב בהן - סכסוכים עם הבוסים הקהל. פיימן יודע להיות רציני מאוד במאבקיו, ובעיקר הוא נחוש להמשיך לרדוף את קהליו באוסטריה ובגרמניה באמצעות רפרטואר המציב בפניהם מראות קריסטל חדות מאוד. הוא עושה זאת בסיועם של הבמאי-מחזאי ג`ורג` טאבורי ובעיקר של המשורר-מערכוניסט ברנארד (שאף הנציח את פיימן עצמו בכמה ממערכוניו המשעשעים ביותר).

אטריות בצורת צלב קרס

"ארוחת צהריים גרמנית", היא הצגה שביים פיימן, המורכבת משישה מערכונים מאת ברנארד שעוסקים בגזענות סמויה עד גלויה, ובנאציזם סמוי עד גלוי בגרמניה של שנות השמונים. המערכונים נכתבו בשעתם לתיאטרון של בוכום ועוררו כבר אז גילויי זעם וחרון. גילויים אלה חזרו גם בבכורה שנכחתי בה , מלווים בקריאות בוז מהקהל ובהוצאת לשון סלחנית-מחייכת של פיימן לעבר המוחים נגדו. אף גרמני איננו אוהב שילעיגו עליו כך. גם לא המבקרים.

נהניתי למדי מהרעיונות הבימתיים הפשוטים והמצחיקים של פיימן בשלושת המערכונים הראשונים, שבהם הוצגו בווארים מגוחכים עם רעיונות גזעניים חדשים נגד העובדים הזרים (טורקים ליתר דיוק). אבל במערכון הרביעי נשימתי נעתקה. שלושה זוגות סועדים ארוחת ערב שבמהלכה הם מעלים זיכרונות נעימים מימים רחוקים בבוכנוואלד או בראדום. שופטים כיום ורוצחי-המונים בעברם, הם אוטמים את חלון הבית לפני שהם פוצחים בהמנון נאצי. הדממה באולם הייתה חד משמעית. פה ושם חרקו כיסאות באי נוחות. כמעט ולא היו מחיאות כפיים בסוף המערכון.

המערכון הבא – אולי המוזר ביותר – הציג שני ראשי ממשלה עם נשותיהם על חוף הים הצפוני. הזוגות הנופשים מחליפים דעות ורשמים אקטואליים, עד שמגיע מוכר הגלידה. הם מתלהבים אך לתדהמתם הם מגלים שהמוכר הוא טורקי, וזה, בלי להסס, שולף אקדח ומחסל את הארבעה. סוף מערכון. מחיאות כפיים סוערות.

אך אלה כאין וכאפס לעומת מחיאות הכפיים בסיום הערב, לאחר המערכון הקצרצר, שבו משפחה גרמנית מטורפת סועדת ארוחת צהרים שכל כולה מרק. נשמעות תלונות על המחסור במצרכים אך הזעם גובר כשמגלים שהאטריות במרק הן בצורת צלב קרס. "יש נאצים במרק שלי" זועק כל אחד מהם, והאם הגדולה מצביעה על מכנסי העור של בעלה ואומרת: "יש לו מכנסיים נאציות". האחיינים, והנכדים מתנפלים עליה וחונקים אותה למוות, בעוד בעלה מפנה ראשו ומכסה את עיניו.

זה אמנם לא תיאטרון במיטבו, וספק אם זר יעמוד על מלוא משמעויותיו, אבל זה תיאטרון פוליטי במודע, ללא התחנחנות וללא חנופה. פיימן לא מכיר את השפה הזאת, ואולי בכך הוא יותר מיורש מתאים לברכט באנסמבל שלו. הכאן ועכשיו שהוא מצביע עליו מעורר מחשבות, וזה עשוי באופן כל כך ברור ומכוון למטרה עד כי אי אפשר שלא לקנא.

הסערה – פארסה מהנה

ערב קודם לכן צפיתי באותו המקום בהפקה מרתקת של "הסערה" מאת שייקספיר. המחזה, הפיוטי מעיקרו, מוגש כאן כפארסה מהתחלה ועד הסוף. למרבה ההפתעה זה עובד נהדר בעיקר בזכות הבימוי רב ההמצאות של ליאנדר האוסמן. הבמה ריקה ואביזרים שהשחקנים מביאים ומוציאים אתם משמשים כתפאורה. חמישה שחקנים, עוטי שחור מכף רגלם ועד קודקודם, משמשים כ-"פועלי הבמה" של פרוספרו - מסייעים לאריאל לעופף בחלל הבמה, לפרדיננד ומירנדה להיפגש במעבה שיחי הבמבוק, ועוד ועוד נסים ונפלאות.

ניכר שכל השחקנים פשוט נהנים מתפקידיהם. החל בחמשת פועלי הבמה, דרך פרוספרו שמחולל להנאתו קסמים שבשרביטו, ועד לאחיו הבוגד שממש נהנה לחרוש מזימות כנגד מלך.

הטון הכללי של ההצגה – ההנאה הדדית על הבמה ובאולם, ניכר כבר בתמונת הסערה: תחת לדבוק בריאליזם מגוחך בוחר הבמאי להעמיד תמונה מרתקת במיטב המסורת של הפארסה, במלאכת מחשבת של תזמון תנועה ושתיקה. התמונה כוללת גם שיר, שנכתב במיוחד להפקה, ששרים הטובעים בים, "לא אכפת".

הטקסט השייקספירי (בתרגום הקלאסי של שלגל, עם כמה תיקונים קלים בני זמננו) עובד מצוין, ובמקום הפוגות קומיות שאותן ממילא מגישים בווירטואוזיות קליבן, טרינקולו וסטפנו, יש בהצגה הזאת רק הפוגות רציניות בכמה תמונות של פרוספרו ובתו.

ואם לסכם – נדמה שהחומרים של ההפקה הזאת של "הסערה" מיועדים לחלומות נעימים בלבד.

האם ברכט היה חותם על שתי ההצגות האלה באנסמבל? אינני בטוח, אבל נדמה לי שלפחות היה מניד ראשו בהסכמה. שהרי היום גם האנסמבל שלו יכול לבטא עמדות ודעות ללא איום סגירה. במידה רבה אפשר בהחלט לומר שהקו המנחה את שני הבמאים קרוב ביותר לרוח התיאטרון של ברכט בכך שאף לא לרגע אחד לא נוצר זיהוי מוטעה בין השחקן לבין הדמות שהוא מגלם. השחקנים הציגו מצוין את הדמויות, אך לרגע אחד לא חדלו להיות הם עצמם, "רק" שחקנים.

וויצק שכונתי

כמעט בקצה השני של לבה הגדול של ברלין שוכן תיאטרון מפואר אחר, השאובינה, רק בן ארבעים שנה במתכונתו שנבנתה שלאחר המלחמה. משכנו של התיאטרון בכיכר להנינר, בבניין המשחזר (מבחוץ בלבד) את המבנה המיוחד שתכנן האדריכל אריך מנדלסון (שכמה מיצירותיו היפות מעטרות גם את תל אביב).

כיום מנהלים את השאובינה הכוריאוגרפית סאשה וולץ (שאת יצירותיה ראינו בשנים שעברו במשכן לאמנויות הבמה) והבמאי תומס אוסטרמאייר, הגאון הצעיר התורן של התיאטרון הגרמני. הניהול המשותף משמש את השניים להעלאת יצירות מורכבות, חדשניות, ניסיוניות וראוותניות.

כיוון שיש לי משיכה גדולה ל"וויצק" של גיאורג ביכנר עשיתי שמיניות באוויר עד שהצלחתי להשיג כרטיס להצגה שכמו בכל הצגה שאוסטרמאייר מביים, אזלו לה הכרטיסים. על אף שבפסטיבל אדינבורו בשנה שעברה התאכזבתי מאוד מ"נערה על ספה" שביים, לא יכולתי שלא להבין את פשר הצלחתו המטאורית. האיש פשוט משתלט על החומרים שהוא נוטל לידיו ויוצר מהם מחזה חדש התואם לתפיסתו הבימתית הכללית.

בהצגה באדינבורו נפער פער רחב בין המחזה לבימוי ואולי משום כך לא הופתעתי לגלות שגם הפעם זאת הצגה "שלו", ויותר משזהו "וויצק" מאת ביכנר זה "אנטי-וויצק" נוסח אויסטרמאייר. המחזה המקוטע, על 21 תמונותיו, לא נעלם מהבמה המרהיבה שנבנתה במיוחד להצגה. להפך, המחזה הוא היה שם, ברור וצלול, אך על גבו קם ונוצר מעין מחזה מקביל, אחר, פרי רצונו של הבמאי להגיד משהו עכשווי ושונה בעיקר מבחינה צורנית אך לא מעט גם מבחינת התוכן.

מבחינה צורנית הוא בהחלט מצליח לעשות זאת. "וויצק" של אויסטרמאייר מתרחש בשולי פרבר עירוני רב קומות, הגובל בשטח כמעט מדברי, נטוש למדי. במקום הים או האגם שבמחזה נמצאת על הבמה שלולית שאליה זורמים מי הגשם והביוב. השלולית מוקפת בסכר גבוה, משופע כאמפיתיאטרון שבראשו מעין קיוסק (דוכן משקאות/ מזללה) שאותו מנהל אנדרס, חברו של וויצק ונאמנו של רופא השכונה.

אל הקיוסק הזה מגיעים עוברי אורח והכנופיה של בני השכונה, שכדור המשחק העיקרי שלהם הוא וויצק. בין לבין הם נוהגים לעשות תרגילים אירוביים קבוצתיים, ולשחק פוטבול. דמות המפקד במחזה המקורי הופכת לערס שכונתי גנדרני שוויצק צריך לגלח (לא את פניו חלילה, אלא את שער ערוותו וישבנו). רק דמות הרופא, אולי, נשארת כמעט ללא שינוי מהדמות המקורית שכתב ביכנר. דווקא דמות זאת בולטת במידה מסוימת על רקע הנמכת
הסביבה כולה.

מבחינת התכנים, לעומת זאת, נראה כי אוסטרמאייר דווקא החמיץ את ההזדמנות להגיד משהו עכשווי, תקף ומעורר מחשבה על היחיד ביחס לכלל. אין רע בהצבת מחזהו של ביכנר בתוך קונטקסט "שכונתי", אלא שהתוצאה היא בסופו של דבר "שכונתית", ומבטלת כליל את הקונטקסט החברתי-כלכלי הרחב של המחזה וכן את הקונטקסט הצבאי של המקור.

וויצק עצמו הוא מעין למך מגושם שדי משתף פעולה עם מעניו, ויחסיו עם מארי, אם בנו (המגולם על ידי ננס מבוגר כבד גוף), אינם מעניינים במיוחד.דמותו של וויצק כ"כבשה שחורה" של כמה מאצ`ואיסטים שכונתיים אינה יכולה לייצג את הקורבן של החברה כולה ואינה יכול לשמש כמשל לאוניברסליות של הקורבן.

לשלולית תפקיד מרכזי בכמה סצינות. המפקד מבצע בה סדרת מופעי שחייה מרתקים להנאת הקהל. תמונת הרצח עשויה נהדר כשוויצק מטביע את מארי בשלולית הדלוחה-רדודה הוא דוחף אותה לתוך פתח סמוי שהשחקנית מחליקה בעדו אל מחוץ לבמה, לקול צחוקו של הקהל. עשויה נהדר אמנם , אך נעדרת כל רגש או כאב.
באותה שלולית אמור לטבוע גם וויצק עצמו, אלא שהבמאי בחר באופציה אחרת לסיום ההצגה, הרומזת לבריחה מזירת הפשע ולא לטביעה, כפי שנכתב במקור. להגנתו טוען אויסטרמאייר כי העובדה היא שוויצק ההיסטורי נתפס, נשפט והוצא להורג.

אפשר להצביע על עוד הרבה נקודות תורפה בהפקה הזאת, הנמשכת שעתיים ורבע ללא הפסקה, כפי שאמנם נעשה במהלך הדיון הארוך שהתקיים בסוף ההצגה בהשתתפות אוסטרמאייר, השחקנים והקהל הברלינאי, מבוגרים וצעירים (וביניהם כיתת תלמידי שמינית שעשו עבודה מיוחדת על וויצק). מעבר למחמאות או לכמה הערות ביקורתיות בלטה השאלה שהופנתה אל הבמאי שוב ושוב: למה? ודווקא התשובה שנתנה את ההסבר המדויק ביותר לכך הייתה תשובתו של השחקן שגילם את וויצק: "ביכנר כתב את התפקיד זה בשבילי". למעשה תשובתו מתאימה לכל אינטרפרטציה, טובה או רעה של תפקידים כמו וויצק.

בשבילו או לא בשבילו, בשבילי או לא, את "וויצק" של אויסטרמאייר בשאובינה של ברלין כדאי היה לראות.

קישורים
התיאטרון הגרמני של ברלין (גרמנית)
שאובינה (גרמנית)
האנסמבל הברלינאי (גרמנית)
מידע באנגלית על מופעים בברלין